בלט ג'אז מונטריאול: הולכים על בטוח
קולאז' העבודות שרקחו עבור הקהל הישראלי בלהקת בלט ג'אז מונטריאול הוא נגיש ונעים, אבל יספק רק קהל שבע שלא מחפש הפתעות ואתגרים
נגיש. זו אולי המילה שמתארת טוב ביותר את קולאז' העבודות שרקחו עבור הקהל הישראלי בלהקת בלט ג'אז מונטריאול, שפתחה בתחילת השבוע במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב את סיבוב ההופעות בארץ. הלהקה הרפרטוארית הקנדית, שהוקמה לפני יותר מארבעה עשורים, יוצאת מהמחול הניאו-קלאסי ומערבבת סגנונות למכביר. בערב, שמורכב משלוש עבודות של כוריאוגרפים שונים, כל אחד מהצופים יוכל למצוא לבטח משהו שיעשה לו נעים.
זה הפסנתר של פיליפ גלאס שמשרטט את האווירה - מלנכוליה אופטימית שבה גם הסערות מאופקות. זו עבודה שנוצרה בעבור הרקדנית, סלין קאסון, והיא לובשת אותה כעור שני. התנועה שלה רכה ואוורירית, קלה כמו נשימה ושני הרקדנים משתרגים זה בזה. גם כשמקצב התנועה מתקיים כקונטרפונקט למקצב המוזיקלי, נוצרת הרמוניה נינוחה. Closer בנוי כפרלוד שהתארך יתר על עמידה, יצירה קאמרית שבנויה לרקדנים מיומנים, נעימה לעין ולאוזן אך נשארת בגבולות המוכר.
Night Box בנויה כמסכת של תמונות: יותר מעשה ריוויו מיצירה הרמונית, הומוגנית ושלמה. זו עבודה פשטנית ואילוסטרטיבית, שגם מבחינה תנועתית מתרכזת בייצוג במקום בדבר עצמו. עבודה שהולכת על בטוח ולא חורגת ולו לרגע מהשורה. לכאורה ארוטית. לכאורה בועטת. לכאורה עכשווית אך מיושנת להפליא ונשארת באופן מרגיז בטווח הבטוח.
את הערב סוגרת עבודתו של הכוריאוגרף הישראלי-אמריקני ברק מרשל, שנוצרה גם היא במיוחד עבור הלהקה. "הארי" של מרשל היא קצת מכל דבר. אהבה ומוות. מלחמת המינים. מזרח מערב. שכבות-שכבות של משפטים תנועתיים מוכרים שמצוטטים מיצירות קודמות. זה התחיל כהבטחה: חום ים תיכוני מחבק. פסקול רב גוני, חוצה זמנים, סגנונות ויבשות ומזדמזם בקלות. פיזיות ואנרגטיות שמדבקת רקדנים. נונשלנטיות לא מעונבת והומור ששואבים קהל.
ובכל זאת יש בעבודה רגעים שמרשל יודע היטב לרקום, כמו שדה הקרב בו נופלים מתים בזה אחר זה קורבנות האהבה. כדורי הרובה הם סיכות. בלונים אדומים הם לבבות שבורים. למעשה כשהוא זונח את הדרמה וחוזר אל התנועה, משהו מהקסם שב. העבר הבת שבעי של מרשל מורגש היטב בעבודה. זה בא לידי ביטוי בקאנונים התנועתיים, ביצריות ארצית מבעבעת, בקומוניקטיביות בלתי אמצעית.
קצת כמו הערב בכללו, זו Feel Good Piece, נׁפת צופים, כזו שמטרתה לבדר ולשלוח את הקהל הביתה שמח וטוב לב. לצלילי "Danke Schoen" הטוב והישן של וויין ניוטון, מנפנפים הרקדנים לשלום. סביר להניח שאת השיר הזה תזמזמו כל הדרך הביתה. מעבר לכך? לא בטוח מה יישאר כזיכרון.
בין הבלט לג'אז. בין הניאו קלאסי לאורבני והמעורב ים-תיכוני, מדובר בלהקה בעלת ישות חמקמקה. מבנה התוכנית שנרקח, לכאורה אקלקטי אבל בפועל לא מאוזן ומבלבל. בסופו של ערב קיבלתם שואו ארוז כהלכה, ערב לא מטריד שהולך על בטוח ופונה לקהל שבע שלא בהכרח מחפש אתגרים.
