בדיעבד, הייתם כותבים את זה אחרת?
מערכת היחסים שבין היוצר לספריו היא תמיד עמוקה ומורכבת. אך האם בחלוף הזמן, הוא מבין שהיה יכול לכתוב את הסיפור שלו קצת אחרת? ענת עינהר, חגי ליניק, רוני גלבפיש, דרור משעני ונאווה סמל - מספרים על חרטות המקלדת
כשסופרים כותבים, לא פעם הסיפור פשוט כותב אותם. פעמים אחרות, הם השולטים בעלילה שלו. כך או כך, הזמן שחולף מאיר את הטקסט שיצא תחת ידיהם באור שונה, וכשהם בוחנים בדיעבד את ספריהם - ובעיקר המוקדמים שבהם - מתלוות לקריאה המחודשת ביקורת עצמית ותחושת ריחוק. אך האם באמת היו כותבים את הדברים אחרת, לו היה הדבר אפשרי?
דרמה סמויה בבית הקפה
"הרבה נקודות עיוורון זרועות לאורך הספר בעיני מי שכתב אותו. אני, באופן אישי, די מוקסמת מהעיוורון שהספר שלי מציע לי", מספרת הסופרת ענת עינהר. "לכאורה זו סתירה - הרי הפכתי והפכתי כל מילה בין דפיו, אז איך יתכן שמשהו עוד חומק מעיני?
"יש ב'טורפים של קיץ' סיפור אחד שאני אוהבת במיוחד. זה הסיפור שחותם את הספר, והוא נקרא 'ומי באש'. כתבתי אותו על בית הקפה השכונתי שלנו, ועל הדרמה הסמויה שזיהיתי בו לפני כמה שנים. גיבורת הסיפור מחליטה לשכב עם הצעיר שעובד בבית הקפה הסמוך כדי להרות, ובתמורה היא תשרוף את בית הקפה הכושל של משפחתו בשביל דמי הביטוח, ואיש לא יחשוד בהם. אבל האישה מזהה בצעיר רמזים רבים למחלה מדבקת, כנראה איידס, ומסכנת את עצמה בדעה צלולה.
"בעיני הרמזים האלו היו ברורים מאוד, אבל להפתעתי, רבים מקוראי הספר אינם מבחינים בהם, ויסוד הסכנה שבמפגש בין הגיבורה לצעיר מהקפה הכושל - מוחמץ שוב ושוב, וכך מוחמץ גם חלק משמעותי מהסיפור כולו. ברור שהייתי צריכה לחזק את הרמזים האלה, כדי שיהיו גלויים לכל עין ויניחו לסיפור להיקרא כהוויתו, אלא שדווקא ראייתי המחודדת כל כך, היא זו שעיוורה אותי.
"אבל עם הזמן הפך הסיפור הזה למין קוד כניסה למועדון סודי, מפני שמי שכן קולט את הרמזים האלה ורואה את תמונת הסיפור במלואה, הופך מיד לבן ברית שלי, ולרוב הוא אוהב ונחרד מהסיפור הזה, ממש כמוני".
לא מגיע לך סוף כזה
"'הגזמתְּ', תומאסו אומר לי, 'איך העזת להרוג אותי ככה. מה עשיתי לך? מה עשו הקוראים שמגיע להם סוף כזה?'", מספרת נאוה סמל על גיבור ספרה "ראש עקום". "מי שחושב שכשספר רואה אור הסופר מגיע אל המנוחה והנחלה, טועה", היא מסבירה. "סוף של ספר הוא לא סוף פסוק. אצלי למשל, נפתחת מיד לשכת ממורמרים, וכל גיבור מקופח מגיש נגדי תביעה בבית הדין של הסיפורים. מרוב חשש שמא ארצה לשנות את הספר, אני אף פעם לא קוראת אותו יותר. אין טעם לערער על יסודות העולם שנוצר בו, שהרי מלכתחילה הוא כל כך שברירי. ועם זאת, שאלת ה'מה היה אילו' היא כנראה בלתי נמנעת".
סמל מוסיפה כי תומאסו הוא "האחרון שהפך אצלי שולחן, כשהוא זוכה לקריאות עידוד מהיציע מעוד כמה דמויות מספרים קודמים שגם להן יש חשבון עם הסופרת. בעיקר בעניין מותן, שמנקודת מבטן הוא כפוי ושרירותי. כי מי רוצה למות? אפילו לא יצירי הבדיה. הפעם באמת עברתי כל גבול. לא די בכך שביזיתי את תומאסו בשם גנאי והפרדתי בין הילד התם שכולו דמיון ולב ובין אוהביו, בסוף הספר הוא גם משלם בחייו, וסליחה על הספוילר. מאז מייסר אותי המצפון.
"גם הקוראים לא הקלו עלי בדרישתם לסוף אחר, ולא הועילו הנימוקים שתומאסו חי באיטליה תחת הכיבוש הנאצי ושהמוות המיותר והלא צודק הזה היה גורלם של אינספור ילדים במלחמת העולם השנייה. מבחינת הקוראים, תיקון של הזוועה - ולו בדיעבד - הוא סוג של נחמה לגיטימית. 'היית צריכה לתת לי לשרוד', תומאסו ממשיך להציק, 'הרי בניגוד למציאות, דווקא בספרות יש באפשרותך לחולל איזה נס, ואת, טפשה שכמותך, החמצת את ההזדמנות'. ואני משיבה לגיבור המת שלי - בתוכי אגב, הוא ממשיך לחיות - אני אכתוב אותך מחדש בדמות אחרת, חכה, אולי בספר הבא".
אי אפשר לחזור אחורה
"ערב אחד באה לתחנת משטרה בחולון אם, חנה שרעבי שמה, ומבקשת לדווח כי עופר בנה יצא בבוקר לבית הספר, לא הגיע אליו ולא חזר הביתה מאז", מספר הסופר דרור משעני על הרומן הראשון שלו, "תיק נעדר", שבמרכזו חקירת היעדרות. "פקד אברהם אברהם, קצין החקירות התורן, מנסה להרגיע אותה ומבטיח שעופר יחזור בתוך שעות אחדות, כי זה מה שקורה בישראל תמיד. אלא שהפעם זה לא קורה. בניגוד להבטחות של אברהם, עופר לא שב למחרת וגם לא בימים שלאחר מכן.
"בחרתי לפתוח את סדרת הרומנים הבלשיים שלי בחקירת היעדרות מפני שזאת אחת החקירות היחידות שיכול להיות להן סוף טוב", מסביר משעני. "חקירות ברומנים בלשיים בדרך כלל מתחילות ברצח, או בפשע אחר, וגם אם הבלש מצליח לשים יד על הפושע, הרי שאין בסופן גאולה אמיתית, כי הפשע כבר בוצע, ואת זרעי הכאב והצער שהוא זרע בעולם אי אפשר לעקור.
"רק חקירת היעדרות יכולה להסתיים אחרת: בכך שבעצם אף פשע לא אירע בעולם כי הנעלם נמצא. זה מה שפקד אברהם מקווה שיקרה במהלך החקירה, וזה בדיוק מה שאני קיוויתי שיקרה בזמן הכתיבה, על אף שידעתי שהסוף יהיה אחר. שפתאום תהיה הפתעה, שעופר יחזור ויאמר שרק ברח מהבית, שמישהו ימצא אותו בריא ושלם. גם זה לא קרה".
אזור הדמדומים של הכתיבה
"נדמה לי שעוד לפני ש'סיפור קטן ומלוכלך' יצא לאור, כבר היו לי ספקות לגבי הסוף שלו", אומרת הסופרת רוני גלבפיש. "כתיבת סוף לספר היא עניין חמקמק. הדמויות רוצות סיום אחד, הכותבת רוצה אחר, ובשלב זה גם לסיפור יש רצון משלו. למרבה הצער, באותו שלב ממש הכותבת כבר עייפה עד מאוד, והיא מתקשה לזהות של מי הקול המהדהד בראשה ומחמר בה לבחור באפשרות הזו, ומי בוחר בהיפך המוחלט.
"איתן, גיבור הספר, נישא לאהובת נעוריו, נעמי. היחסים ביניהם תמיד היו מורכבים. הם נפרדים למספר שנים, ואחר כך שבים להיות זוג בסצנה מאוד משמעותית שמתרחשת על גדות תעלה באמסטרדם, בין מוכרי סמים וגנבי אופניים. אחרי מסע חיים ארוך כל כך, אהבתם עומדת מול מבחן גדול כשאיתן מעלה מתהום הנשייה זיכרונות נעורים שנעמי טרחה מאוד להשכיח, ואת חלקם אף לא הכירה. ועל אף שהאמנתי שאיתן ונעמי אוהבים זה את זה בכנות, לא האמנתי שהם יצליחו להתגבר עם המבחן הזה, איתן היה ילדותי מדי, נעמי יהירה מדי. שניהם היו מרוכזים מדי בעצמם.
"בסופו של דבר בחרתי, בלב כבד, להותיר את יחסיהם באזור הדמדומים, מקום שבו הקורא יודע בלבו את המתרחש, אבל ההחלטה עדיין לא נפלה סופית. שעות ארוכות שוחחנו, חשבנו והתווכחנו העורכת, נועה מנהיים ואני - על הסיום הזה. בסופו של דבר נועה הציעה לי לחשוב על חייו של איתן כמה שנים אחרי, במקום טוב יותר, אולי עם אישה מתאימה יותר.
"למשך זמן מה נחה דעתי. הבטחתי לעצמי שלא לחשוב על כך עוד. אבל להודות על האמת, נכשלתי לגמרי במשימה הזו. מדי פעם מישהו מספר לי שקרא את הספר, ואני נזכרת, ושוב מצטערת שלא נתתי להם את הסוף הטוב, המתוק. כשהתחיל עיבוד הספר לסרט, סיפרתי על כך לתסריטאי, ומאז אני מצפה לראות איזה סיום הוא יבחר. בימים אלה יש דיונים על תרגום הספר לאנגלית, ושוב אני תוהה. אולי נשנה את הסוף? אבל אני בספק אם אכן אעשה כך. יש משהו מאוד סופי בספר כרוך, ואולי מוטב שכך. אחרת הייתי משכתבת את הספר הזה עוד ועוד ועוד. עד עולם".
כתיבה היא כולה ספקות
"עם סיום הכתיבה אני נוהג להניח את כתב היד במגירה", מספר הסופר חגי ליניק. "לאחר שנה שנתיים אני חוזר אל כתב היד מרוחק עד כמה שאפשר, כדי לחוש סוג של זרות אל מעשה ידי. ההמתנה מעניקה לי שלב נוסף במלאכת הכתיבה. תחושת הזרות מאפשרת לי קריאה הדומה לקריאת הספר במצבו הסופי, כרוך על המדף בחנויות הספרים. תוך כדי קריאה אני מטפל ברגשות המעורבים המתעוררים עקב פסקה לא צלולה, ומחייך לעצמי על לכידת מילים מיותרות המנסות לתפוס טרמפ ולסרבל את המשפטים.
"'דרוש לחשן' ישב שנתיים במגירה, לא זז מילימטר. לעתים אני מגיע לחנות
ספרים עצמאית, רק עצמאית, ומעלעל בספר שכתבתי כדי להביט מתוך קרבה על המשפטים המוכרים", הוא מספר. "תוך כדי דפדוף נזכרתי במערכון 'ספרים רבותי ספרים'. בילדותי האזנתי לו מתוך התקליט של הגשש החיוור. שוב ושוב הזזתי את המחט לאחור כדי לשמוע את גל הצחוק הבוקע מהתקליט המתנגן בתגובה למשפט 'לך תספור את העמודים, תראה שלא רימו אותנו'. הייתי זקוק לגל הצחוק שבקע חרש מהפטפון והוא היה שונה מהצחוקים הבוקעים מהטלוויזיה, המשוחררים על פי סימן מוסכם מתוך קופסת שימורים.
"תוך כדי קריאה בעמידה מול המדף אני עשוי להיתקל בפסקה שדורשת טקט נוסף של הבהרה. אני מתרץ את תחושתי בעובדה שעם השנים אני משתנה - וטוב שכך. כדי למנוע מרוח הזמן לפורר פסקאות אני נמנע בכתיבתי מהסברים פסיכולוגים או כל סוג של התחכמות והברקה. מרשם של רופא לא מאבד עם השנים ולו טיפה מדיוקו האכזרי, מתכון אופן ההכנה של תבשיל אהוד, לא מאבד ולו טיפה מיעילותו, ודף הוראות להרכבת שולחן לא מאבד מאמינותו. כתיבה לא מעוררת בדיעבד ספקות - כי היא כולה ספקות, שרבוט כן. לעולם כתב החרטומים של רופא או רוקח לא יחשב לשרבוט. וסופר הוא סוג של רופא המאבחן את הסיפור על פי התסמינים, ולא להפך".
