שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להזדקן בכבוד ספרותי: ספרים על הסכין
    אנשים זקנים מסמנים לנו, כחברה, את הסוף הבלתי נמנע, את היחלשות הראש והגוף. אבל לפעמים הם מזכירים לנו שכל עוד אנו חיים יש לנו הזדמנות למעשים בעלי ערך. על חמישה ספרים לקראת סוף החיים
    אולי נכון יותר להגיד "קשישה" או "מבוגר", אבל בכל מקרה זקנים וזקנות הם לא פוליטיקלי קורקט. הם מגלמים את כל מה שמרתיע בזיקנה - את בגידת הגוף ולפעמים את היחלשות הראש. הם שופכים אור על החיים שחלפו, ועל המשמעות שהיתה או לא היתה בהם. הם מסמנים את הסוף הבלתי נמנע. אבל לפעמים, ברגעי חסד, הם מזכירים לנו שהאפשרות לבחור ממשיכה להתקיים כל עוד החיים מתקיימים. למרות (או אולי בזכות) ההכרה בזמן ההולך ומתמעט, הם מתעלים מעל מגבלות הגוף והגיל בשביל להבין משהו בעל ערך, בשביל לחפש דבר מה אמיתי או בשביל לעשות מעשה.

     

     

    "כל החיים לפניו", מאת אמיל אז'אר

    רוזה היא ניצולת שואה יהודייה וזונה מזדקנת. היא חולה, ענייה ונוטה לשטיון - והיא אחת הגיבורות האהובות בספרות הצרפתית. למעמד זה זכתה בזכות לבה הענק ובשל אנושיותה האינסופית, העומדים בניגוד גמור לתפאורה הפיזית המקיפה אותה, שכולה מצוקה ונחשלות. אנו לומדים להכיר אותה מבעד לעיניו של מומו, הגיבור המספר של הרומן, ואחד החוסים של רוזה.

    "כל החיים לפניו". תמיד אפשר להותיר חותם (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "כל החיים לפניו". תמיד אפשר להותיר חותם
     

    כשגופה בגד בה ואילץ אותה לפרוש מהמקצוע, הסבה את ביתה למעון לילדי זונות שבהם היא מטפלת גם כשאמותיהם שוכחות אותם. רוזה מייצגת את מוראות הזיקנה כולן, אבל גם את האמת שכולנו חפצים להאמין בה: לאהבה ולמסירות אין גיל, ואדם יכול להותיר בזולת את חותמו, גם בשעה שהוא עושה את צעדיו האחרונים בעולם.

     

    "אלגנטיות של קיפוד", מאת מוריאל ברברי

    רנה מתארת את עצמה כ"אלמנה, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה". היא שוערת בבניין מגורים פריזאי המאמצת אל חיקה את כל הסטריאוטיפים המתלווים לתפקיד ולגיל, רק על מנת שדיירי הבניין יותירו אותה לנפשה ויאפשרו לה להתמסר לאהבתה האמיתית - הקריאה. היא משכילה, מתוחכמת ובעלת נפש עדינה ופיוטית - סוד שהיא משמרת כל שנותיה על מנת להגן על בדידותה המזהרת.

    "אלגנטיות של קיפוד". שריר הלב עדיין גמיש (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "אלגנטיות של קיפוד". שריר הלב עדיין גמיש

    אבל פאלומה בת ה-12 והשכן החדש קאקורו רואים בעד קליפותיה,

    ואט אט הם מקלפים אותן ממנה. כמה מרומם להיווכח שוב שגם כששריר הלב מזדקן, הוא משמר את גמישותו המולדת ויכול להתרחב עד אין קץ.

     

    "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", מאת ירמי פינקוס

    פרופסור פבריקנט הוא נצר למשפחה של תעשיינים עשירים, איש חסדן שבצעירותו אסף ילדות יהודיות מבתי יתומות, והקים תיאטרון נודד שהיה להן לבית ולמשפחה, למקום בו הבדיון הוא מפלט מהמציאות. פבריקנט הולך לעולמו ומוריש את התיאטרון לאחיינו הצעיר. הרוחות המכוערות שנושבות באירופה בשנות ה-30 של המאה ה-20 מתחזקות, והשחקניות - שעלומיהן מאחוריהן אך גינוני הכוכבות המקסימים שלהן לא דעכו - סובלות ממיחושי זיקנה המתוארים ברוך ובהומור.

     

    חיי הבמה שהן מקיימות חרף גופיהן המקרקשים והחורקים וכן חרף הנסיבות ההיסטוריות המשתנות לרעתן, הם רבי חן וחסד - ואילו המציאות ההולכת ומתעוותת היא שנדמית מופרכת.

     

    "הזקן והים", מאת ארנסט המינגוויי

    סנטיאגו הוא דייג קובני זקן, אלמן ערירי החי בבדידות ובעוני בעיירת דייגים. ודווקא על כתפיו הכחושות - "זקנות מאוד ואף על פי כן נאדרות בכוח" - מוטל לשמש עבורנו הסמן הספרותי למאבק המתמיד שהוא חיינו, ולמורכבותו. יצירת המופת של המינגווי היא קפסולה אקזיסטנציאליסטית המבקשת להיקרא שוב ושוב, שכן היא מהדהדת בדמותו המורכבת של סנטיאגו את תעצומות הנפש שרק בכוחן ניתן לנצח במבחן החיים.

    "הזקן והים". המאבק שהוא החיים (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "הזקן והים". המאבק שהוא החיים

    סנטיאגו עצמו אינו מנצח - הדג האדיר שהוא מצליח לדוג אחרי מאבק איתנים נאכל בידי כרישים - אך הוא משיג הישג מרשים לא פחות: הוא שב מן הים מנוצח, אך לא מובס - וזוכה להעביר את מורשתו לדור הצעיר.

     

    "בדרך אל החתולים", מאת יהושע קנז

    יולנדה מוסקוביץ, אלמנה בודדה וקשישה, היא גיבורת ספרו של קנז המתאר בחוכמה ובאומץ את היקום המקביל של הזיקנה. הספר נפתח כשיולנדה מתעוררת בבית חולים גריאטרי אחרי ששברה את עצם הירך. שהותה בבית החולים היא התפאורה שדרכה נחשף הקורא למראות ולקולות, לקונפליקטים ולרגעי החסד של גברים ונשים בערוב ימיהם.

    "בדרך אל החתולים". בדרך אל סוף החיים (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "בדרך אל החתולים". בדרך אל סוף החיים
     

    קנז מחלק לדמויותיו חסדים קטנים. "בדרך אל החתולים" אינו מצייר את הזיקנה באור חם, אולם כאן מעשה הכתיבה הוא החסד הגדול, חוכמת הלב והעט של סופר, המשרטט עבורנו את הדרך אל החתולים, כדי שנגיע אליה חכמים יותר.

     

    ספרה של מיה סביר "בעולם לא מתוקן" ראה אור באחרונה בידיעות ספרים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרדיט: תמר קרוון
    מיה סביר. זיקנה שופכת אור על החיים שחלפו
    קרדיט: תמר קרוון
    הטבות למנויים
    מומלצים