שתף קטע נבחר
 

רצינו ילד יהודי. נקרא לו ג'ימי

בהקמת המדינה תינוקות רבים של עולים חדשים אושפזו בחדרי חולים ונמסרו לאימוץ ללא ידיעת הוריהם. העולים שלא שלטו בעברית היו טרף קל לשוחרי בצע. עכשיו באתר "עברית": ספרו של רם אורן "אמא" על ילדי תימן החטופים. זהו פרק מהספר

אף שהיו נכונים לעזוב את ארצם ולהגר לארץ החדשה מתוך אמונה שהגורל ייטיב איתם שם - התקשו חמדה וסעדיה שרעבי להסתגל לתמורת הפתע שהתחוללה בחייהם. בארץ החדשה אמנם לא נתקלו בגילויי אלימות, אבל פרט לכך חוו רק שינויים לרעה. במחנה העולים שאליו הועברו עם הגיעם לישראל, הם חשו אבודים ומנותקים, לא מצליחים להסתגל למגורים באוהל, לגשם ולצינה. הם אכלו רק מעט, לא ידעו מה יעלה בגורלם ומעל הכול קיננה בהם חרדה עמוקה לגורל ילדם. כמה פעמים כבר פקדו את ביתן המרפאה בניסיון לברר מה מצבו של אברהם, ובכל פעם נמנעה כניסתם פנימה. בלית ברירה נאלצו להתגודד מחוץ לביתן יחד עם הורים אחרים לילדים שאושפזו בגלל מחלות שונות. גם ההורים האלה לא הורשו להיכנס למרפאה.

 

התחושה המדכדכת שבנם נמצא כמעט בטווח הושטת יד ואין להם כל אפשרות להגיע אליו, לא הרפתה מהם. חמדה וסעדיה לא ידעו אם מטפלים בילדם כהלכה, לא קיבלו שום מידע מעובדי המרפאה, לא היו מודעים לזכויותיהם, לאפשרותם לערער על האיסור לבקר את בנם. סעדיה לא רצה לעזוב את המחנה כל עוד בנו חולה. הוא לא הצטרף לעובדי הסיקול גם ביום השני והשלישי לעבודתם, ותחת זאת התיישב יחד עם אשתו על ספסל מחוץ לביתן המרפאה. הם חיכו שיתירו להם לבקר את אברהם.

 

בתימן הקפידו בני הזוג שבנם יימצא יומם ולילה בטווח השגחתם. אברהם לא הוצא מפתח הבית, לא ראה אור שמש. פניו היו חיוורים, אבל היה לו תיאבון עז, גופו התעגל והתחזק, והוא לא חלה אפילו פעם אחת. ואילו כאן, בשבוע הראשון בארץ החדשה, כבר נפל למשכב. חמדה וסעדיה חיפשו לשווא את הסיבה. האם היו אלה שינויי מזג האוויר? הקור שהפעוט לא הורגל אליו? הטיסה המטלטלת? החלב שאולי התקלקל בבקבוק היניקה שנתנו לו?

 

בבוקר היום השלישי חזרו חמדה וסעדיה לשבת מול ביתן המרפאה ועדיין לא ניתן להם לבקר את בנם. עם ערב ניגשה אליהם שולמית, האחות התימנייה, וביקשה שיחזרו הביתה.

 

"הילד שלכם חולה מאוד," אמרה, "אין טעם שתישארו כאן. אין שום דבר שתוכלו לעשות כרגע למענו. תסמכו עלינו. אנחנו עושים הכול."

 

חמדה הגיבה בבהלה.

 

"כשלקחתם את אברהם היה לו בסך הכול קצת חום. מה בדיוק קרה לו?"

 

"חום הוא סימן למחלה," הפטירה האחות בקוצר רוח, "כנראה שיש לו משהו רציני יותר ממה שאתם חושבים."

 

"אנחנו לא מבינים במחלות," אמר סעדיה בקול רועד, "תסבירי לנו, תגידי לנו את האמת."

 

"אמרתי כבר יותר מדי," זרקה שולמית, "עכשיו אני צריכה לחזור."

 

היא שבה אל המרפאה. הדלת נסגרה. מבפנים עלה שאון עמום של צריחות וקולות בכי.

 

מונית עצרה ליד הפתח. מתוכה יצאה קבוצה של גברים ונשים. הם התדפקו על הדלת ונכנסו פנימה מיד עם היפתחה. ההשפלה שחשו חמדה וסעדיה גברה באחת. הם לא הבינו מדוע נאסר עליהם לשבת בחוץ שעה שאחרים נכנסים באין מפריע אל בניין המרפאה.

 

חמדה וסעדיה חשו שאינם יכולים לשוב על עקבותיהם. הם לא יכלו לשאת את ההמתנה המייסרת. היה עליהם לדעת מה בדיוק מצבו של בנם. הם קמו ממקומם ובמבט נחוש קרבו אל הדלת. היא הייתה נעולה מבפנים. סעדיה השליך עליה את גופו והמנעול נפרץ. האחיות עצרו לרגע את מרוצתן והביטו בעיניים קמות בזוג שהתפרץ אל החדר.

 

חמדה וסעדיה מיהרו אל המיטה שבה, כך זכרו, שכב אברהם. האנשים הזרים שנכנסו פנימה לפני זמן קצר סבבו את המיטה. הוריו של הילד ראו את הפעוט שוכב במיטתו ועיניו פקוחות. הם לא הבינו מה עושים שם האנשים האלה. חמדה שיערה שהם רופאים שבאו ממקום אחר לביקור במרפאה.

 

בכל אופן, חמדה וסעדיה השיגו מה שרצו. הם ראו סוף סוף את בנם ויכלו לנשום לרווחה. עתה יוכלו לחזור אל האוהל שלהם ולקוות שבקרוב ישוב אליהם אברהם בריא ושלם.

 

 

החבורה הקטנה שהגיעה אל מחנה העולים נראתה כמו כל קבוצה אחרת של יהודים טובים מחו"ל, שהובאו אל המקום כדי להתפעל מתנופת העלייה ולתרום לא מעט כסף למימונה. הם שלפו מצלמות, ערכו רשימות בפנקסי כיס, ביקרו בכמה אוהלי מגורים והחליפו רשמים.

 

אחרי הסיור החפוז במחנה הסיעה אותם המונית אל בניין המרפאה. מירי שאול, מנהלת המרפאה, יצאה לקראתם, לחצה בידידות את ידי הבאים והוליכה אותם פנימה. ניכר היה שהתכוננה לבואם. על שולחנה ניצבו בקבוקי משקה ועוגיות ומולם כסאות מתקפלים כמספר האורחים. היא הסבירה בקצרה שמרבית הילדים החולים סובלים משפעת ומדלקת ריאות ואלה שמצבם קשה יותר מועברים לבתי חולים בערים הגדולות. "רוב ההורים צעירים מאוד," אמרה מירי שאול, "במחנה הזה לא קל להם לגדל ילדים. אין כאן עדיין בית ספר ואפילו חנות מכולת לא קיימת. בינתיים אין פה תנאים מינימליים לילדים. לא פלא שחלק מההורים פשוט זנחו את ילדיהם."

 

היא הצביעה על כמה מיטות ליד הקיר. "שם שוכבים הילדים האלה," הודיעה, "אותם אפשר לאמץ." פרידה וארתור כהן עברו ממיטה למיטה, בחנו בקפידה את הילדים, שאלו פרטים על מחלתם. "תחליטו מהר," זירזה אותם המנהלת, "לפנינו יש עוד הרבה עבודה."

 

פרידה וארתור מיקדו את תשומת לבם בתינוקות. הם ציפו שימצאו שם פעוטות בעלי גון עור בהיר, אך אף אחד מן החולים לא היה כזה, אבל בני הזוג שרצו בכל מאודם לאמץ ילד לא התקשו להשלים עם עובדה זו.

 

מיינר דחק בהם. "אנחנו חייבים לגמור את הסידורים עוד היום," אמר, "יש לנו לא מעט ניירת שצריך למלא, וחלק מהמעורבים בסיפור הזה עדיין לא קיבלו ממני כסף."

 

הזוג האמריקני החיש את צעדיו. הם באו לכאן לבחור ילד שילווה אותם כל חייהם. הם רצו להיות בטוחים שיקבלו החלטה נכונה.

 

כל התינוקות נראו דומים זה לזה. הם היו צנומים ושחורי שיער, חייכניים או קודרי פנים. האחיות השקו אותם בחלב מתוך בקבוקי יניקה, החליפו את חיתוליהם ותחבו גלולות לתוך פיותיהם. הילדים בהו באורחים בסקרנות, אברהם בן השנה הושיט להם את ידיו הקטנות. צמרמורת של התרגשות חלפה בגופה של פרידה כהן. היא לקחה את הילד בידיה ואימצה אותו אל חזה. גופו היה חם ורופס, כמה לאהבה.

 

"חמוד שלי," מלמלה האישה האמריקנית, "אתה יפה כל כך..."

 

בזהירות, מתקשה להינתק מהפעוט, הניחה פרידה כהן את אברהם במיטה. "אותו אני רוצה," אמרה לבעלה. ארתור היה נרגש לא פחות מאשתו. התינוק שנשא אליהם את מבטו ומבע האושר על פניה של פרידה הרטיטו את לבו.

 

"בסדר," אמר, "גם בעיניי הוא מוצא חן."

 

המתווך האמריקני שעמד לצדה של פרידה כהן רמז לרופאה שבאה איתם. היא ניגשה אל הפעוט ובדקה אותו.

 

"הילד פשוט מצונן," אמרה, "אבל אני בטוחה שיתאושש. הלב שלו חזק כמו פלדה."

 

המתווך ובני הזוג כהן הסתגרו בחדרה של מירי שאול. היא חתמה והחתימה אותם על מסמכים שונים, הוסיפה וחתמה גם בשם הוריו של הילד המאשרים את הסכמתם למסור אותו לאימוץ. זה לא היה חוקי, אבל לדולרים היה כוח שכנוע רב, והסכנה שמישהו יידרש לתת את הדין על הוצאת הילדים מרשות הוריהם והעברתם לאימוץ היה קלוש ביותר. בשנים הראשונות להקמתה של מדינת ישראל אימוץ בלתי חוקי לא היה בגדר תופעה נדירה. עולים הביאו עמם תינוקות רבים. חלקם אושפזו בחדרי חולים ונמסרו לאימוץ ללא ידיעת הוריהם. העולים שלא שלטו בעברית היו טרף קל לשוחרי בצע, חסרי אונים לשלוט בגורלם של ילדיהם. המנגנון שהופקד על הטיפול בהם היה לא יעיל, ובמקרים מסוימים גם מושחת.

 

 

בחשאי, מבעד לדלת האחורית של המרפאה, יצאה הפמליה האמריקנית אל המונית. פרידה נשאה בידיה את אברהם. מירי שאול ליוותה אותם ונפרדה מהם. "בחרתם תינוק מקסים," אמרה, "אני מאחלת לכם הצלחה."

 

דרך עפר משובשת הוליכה ממחנה העולים עד הכביש הראשי לתל אביב. המונית קרטעה בין השלוליות, נאבקה בבוץ וצנחה מדי פעם בשקשוק מתלים לתוך מהמורות מלאות במי גשם. אברהם, עטוף בשמיכת צמר גסה שנלקחה ממיטתו, נישא בידי פרידה כהן כמו היה חפץ-ערך שביר. פרידה סבבה את ראשה לאחור אחת לכמה דקות. אף שלכאורה הוסדר האימוץ ללא תקלות, היא חששה שמישהו במרפאה יתחרט, ירדוף אחריהם ויתבע מהם להחזיר את התינוק.

 

כשהגיעו למלון "הירקון" בתל אביב מיהרו להזמין מיטת תינוק לחדרם. עד שהובאה המיטה, הונח הפעוט על הספה. עיניו הגדולות הביטו בסקרנות בתקרה. הוא לא הוציא הגה מפיו.

 

הרופאה האמריקנית נכנסה לחדר. היא בדקה שוב את הפעוט והביעה שביעות רצון מכך שחום גופו התייצב. הוריו החדשים רחצו אותו במים חמים באמבט הצמוד לחדרם, הלבישוהו בחיתול ובכתונת לילה שהוכנו מראש, האכילו אותו בדייסה שהכינה הרופאה. אברהם הושכב במיטתו ונרדם מיד. ההורים המאמצים ניצבו ליד המיטה שעה ארוכה. התינוק לא התעורר אפילו פעם אחת במשך הלילה.

 

הבוקר הפציע. הרחוב מתחת למלון התעורר לחיים. שאון המכוניות גבר. פרידה וארתור הכינו לראשונה בעצמם תמיסת חלב לתינוק. אברהם שתה אותו בשקיקה. הרופאה הגיעה ומדדה שוב את חומו. הוא היה תקין.

 

אחרי ארוחת הבוקר הוזמן צלם שצילם את הילד וסיפק מקץ זמן קצר כמה תמונות דיוקן שלו. הרופאה נשארה עם התינוק שעה שהזוג האמריקני, בלוויית סם מיינר, עשה דרכו אל בניין השגרירות האמריקנית, לא הרחק מהמלון.

 

השגרירות הייתה התחנה האחרונה. בידיה היה המפתח, הגושפנקה החוקית, השינוי המיוחל בדרכון. ללא אישורו של הקונסול לא יוכל הזוג להכניס לארצות הברית את הילד שאספו בישראל.

 

סם מיינר הגיש לקונסול את מסמכי האימוץ. האיש נד לעברו בראשו. הוא כבר פגש את האיש הזה לא פעם בעת רישומי אימוץ קודמים.

 

"אפשר לראות את הדרכונים שלכם?" פנה הקונסול לפרידה ולארתור.

 

שני דרכונים הונחו על שולחנו. בדפי רישום גדושים שמות בדק הקונסול אם לבעלי הדרכונים יש עבר פלילי בארצות הברית. הוא לא מצא לכך שום סימוכין.

 

"יש לכם עוד ילדים?" שאל.

 

"אין לנו," אמרה פרידה כהן, "כלומר, עד שאימצנו היום את הילד הזה."

 

"ניסיתם כבר לאמץ ילדים במדינות אחרות?"

 

"לא. רצינו רק ילד מישראל."

 

"למה?"

 

"כי אנחנו מעדיפים ילד יהודי."

 

"כתוב כאן שהוריו של הילד שאימצתם זנחו אותו. אתם יודעים משהו על זה?"

 

"רק מה ששמענו בעקיפין."

 

"הכרתם את ההורים של הילד?"

 

"לא," פרידה וארתור נדו בראשיהם לשלילה.

 

"הכרתם מישהו מבני משפחתו?"

 

גם לשאלה זו הייתה התשובה שלילית.

 

"איפה הילד עכשיו?"

 

"בבית מלון לא רחוק מכאן.."

 

"מתי אתם מתכוננים לטוס איתו לארצות הברית?"

 

"מיד אחרי שיצורף לדרכון שלנו."

 

הקונסול קרא את הדוח הרפואי שצורף למסמכי האימוץ ותייק את כל המסמכים. הוא לא גילה בהם שום פגם. אחר כך מסר את הדרכונים והצילומים לפקידת משרדו. היא הלכה וחזרה כעבור זמן קצר.

 

"האם בדעתכם לשמור את שמו המקורי של הילד המאומץ?"

 

"לא."

 

"מה שמו החדש?"

 

פרידה וארתור החליפו מבטים. הם כבר החליטו.

 

"אנחנו נקרא לו ג'יימס, ג'ימי," אמר ארתור כהן.

 

"אני מאחל לכם הצלחה," אמר הקונסול לזוג הנרגש והחזיר להם את דרכוניהם.

 

אל הדרכונים צורפה תעודת מסע זמנית עם צילום הילד ושמו החדש של אברהם, בצירוף שם המשפחה של המאמצים.

 

"אמא" יצא לאור בימים אלה בהוצאת "קשת".

רוצים לקרוא עוד? הורידו את הספר במהדורה דיגיטלית באתר "עברית"  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים