"כל הכבוד" לא מספיק: העידוד שמעלה ביטחון עצמי

זה נשמע כמעט מובן מאליו, שעידוד יתרום ויחזק את הדימוי והביטחון העצמי. אמירות חיוביות שנאמרות לילדינו האהובים אמורות לחזק ולשפר את ביטחונם, לשמח את ליבם ולתת להם את התחושה שאנחנו, ההורים, גאים בהם. אך למרות זאת, רבים ההורים שחשים שהם מעודדים את ילדיהם מבוקר ועד ערב, ובכל זאת הביטחון העצמי של הילדים רחוק מלהיות גבוה. אז איפה נעוצה הבעיה? מה בכל זאת לא עובד?

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכתבות הקודמות בסדרה על ביטחון עצמי:

לא רק חינוך טוב: הקשר בין גבולות לביטחון עצמי

הפעולות הפשוטות שמעלות ביטחון עצמי בילדים

המרכיב הסודי: איך מגדלים ילד עם ביטחון עצמי?

על מנת שנוכל להבין האם העידוד שלנו הוא נכון ויעיל, ננסה להבין מהי מטרתו. מטרת העידוד, על פניו, נשמעת ברורה למדי: שיפור מצב רוחו של האדם אותו מעודדים. הפירוש האנגלי, אגב, למילה encourage (עידוד) הוא לתת אומץ (ועוד נחזור לזה). השאלה המרכזית היא, אם כן, מה מעודד רוחו של אדם?

בחיי ילדינו יש מצבים שונים הדורשים מאיתנו מיומנויות עידוד שונות:

1. כשהילדים מצליחים...

אלה המקרים בהם הכי קל לנו לעודד. הילד הצליח במבחן, ניצח בתחרות, הרכיב פאזל. כמה קל לנו להיות נדיבים כשהם מצליחים. רק שהרבה פעמים אנחנו מחמיצים הזדמנות לעידוד משמעותי ומסתפקים באמירות כמו "כל הכבוד", "שיחקת אותה", "אתה מלך" וכו'. האמירות הללו מן הסתם נעימות למשמיע ולשומע כאחד, אבל אין בהן משום חיבור ליכולות ולכוחות שהילד הפגין, אלא התייחסות בלעדית למבחן התוצאה.

מי מאיתנו שזוכר את משחק השחלת הקוביות (משולש, ריבוע ועיגול) יוכל בוודאי לזכור כמה קשה היה לעמוד מנגד ולראות את הילד מתוסכל כשהעיגול פשוט לא נכנס לריבוע. רובנו פשוט לא עמדנו בזה, דחפנו ועזרנו עם האצבע, ועוד הגדלנו לעשות  ומחאנו כפיים בליווי קריאות "כל הכבוד" נמרצות. יש כאן אמירה שאם הצלחת אנחנו גאים בתוצאה שלך - אבל איפה ההתייחסות לדרך? להשקעה? למחייבות? להתמדה ולנחישות?

2. כשיש שקט יחסי...

אלה המקרים בהם אנחנו עושים צעד אקטיבי בעידוד ומעודדים כאשר הילדים התנהגו והתנהלו בשקט יחסי וללא דרמות מיותרות. כאן נדרשת מאיתנו, ההורים, התבוננות אקטיבית ביכולות ובהתמודדויות של הילדים. גם במקרים אלה יש לנו הזדמנות לומר ולהאיר יכולות ומיומנויות משמעותיות, שיחליפו משפטים נעימים ככל שיהיו, כגון "איזה מקסימה היית היום..." או "התנהגת מאוד יפה היום..." וכו'. הילדים שלנו, כפי שאתם ודאי יודעים, צמאים להתייחסות אישית ולכן הם ערים לדברים שאנחנו מעריכים ועליהם הם רוצים לחזור שוב ושוב.

כשההורים מעודדים ואומרים לילדים כמה מקסימים הם וכמה יפה הם התנהגו, הם לא יודעים מה לעשות כדי להיות שוב מקסימים ולכן חשוב מאוד שנשקיע מאמץ ונסביר למה אנחנו מתכוונים. "את מקסימה כי שיתפת פעולה מאוד יפה כשרצינו לחזור הביתה" או "התנהגת מאוד יפה כשהצלחת להתגבר על כך שלא קניתי לך את הארטיק שרצית" וכו'. הילדים רואים את עצמם דרכינו, ההורים. אין להם את היכולת להתבונן בהתנהלות שלהם ולנכס אותה לעצמם. לנו יש הזדמנויות בלתי פוסקות להאיר את החוזקות שלהם והיכולות שלהם בשיגרה היומיומית, לחבר אותם לאירועים ספציפיים שהיו בעבר ובכך לעזור להם להפנים את קיומן של תכונות אלה כחלק מהתפיסה שלהם את עצמם.

3. כשהילדים מתקשים...

מקרים אלו הם המורכבים ביותר היות ולעתים גם ההורה זקוק לעידוד. כשקשה לילד שלנו קשה לנו והאינסטינקט המיידי שלנו הוא לקפוץ למים ולקחת את הקושי והכאב ממנו. לפתור את המצוקה. עידוד מעצים ומשמעותי הוא להיות עם הילדים שלנו בכאב ובתסכול, להכיר בקושי ולעזור להם לראות את היכולות והכוחות שלהם להתמודד עם המצב. ילד שנכשל בלימודים, ילד שנמנע מהתנסויות חדשות, ילד שמתמודד עם פחדים, ילד שמתקשה באינטראקציות חברתיות וכו'. מצבים רגישים אלה מצריכים מאיתנו קודם כל גישה רגועה ומרגיעה, ולכן חשוב שההורה ימצא דרך להתבונן על המצב בשיקול דעת ולא בבהלה.

חשוב לנהל שיחה ולאפשר לילדים להגיד את אשר על ליבם. בשיחה כזו לעתים ההורה מתקשה להכיל את התסכול והתחושות הקשות שמעלים הילדים, וכשהילד אומר שהוא מרגיש כשלון ושכלום לא הולך לו, נטיית ההורה היא "להשתיק" את המקום הזה ולומר דברים כמו "מה פתאום, איזה שטויות" או להציג את האחרים באור שלילי: "הוא סתם שחצן/מפונק/ילד מעצבן...". המסר שעובר לילדים הוא שכילד אין לי לגיטימציה לחוש כפי שאני חש ,דבר שמעצים את תחושת הבדידות ומפחית את הסיכויים שישתף שוב. מסר נוסף שעובר הוא שעל מנת שאני ארגיש טוב עם עצמי אני צריך להקטין אחרים. כך או כך, הביטחון העצמי של הילד ודאי לא חוזק.

על מנת לחזק את הביטחון העצמי במצבים משבריים יש לאפשר לילדים לבטא את התחושות, להביע אמפתיה, להתייחס בכובד ראש לקושי ולנסות לחשוב, בשיתוף עם הילדים, על דרכים להתמודד עם מצב הקיים בעזרת הכוחות והיכולות שיש בהם. זה הזמן להזכיר להם את היכולות והמיומנויות שלהם באופן האותנטי ביותר: תזכירו מצבים ספציפיים מהעבר ואל תנסו למכור להם משהו שהם לא כיוון שהם יזהו זאת מיד ולא יוכלו להאמין לכם. זכרו שמטרתו של העידוד הוא לטעת בהם אומץ להתמודד עם המצב, אופטימיות ואמונה שהם יכולים.

והנה מספר כללי אצבע לעידוד משמעותי: 

הילדים מצליחים? נפלא: חשבו על היכולות והמיומנויות שהובילו אותם לשם ושקפו להם אותם. התמקדו בתהליך ולא בתוצאה (העידוד שלכם יישמע יותר אמין גם במקרים של כישלון).

ילדים מציירים: כשהילדים מציירים אין צורך בשבחים מוגזמים, גם הם יודעים שהם לא פיקאסו. מצאו דרך להתייחס לרצינות שבה התייחסו לציור, ליכולת הריכוז, לבחירת הצבעים, להנאה שלכם מכך שהעניקו לכם מפרי יצירתם וכו'.

תמיד מצאו את החיובי: התאמנו בלמצוא דבר מה חיובי ולהאיר אותו, גם כשנדמה שאין.

עודדו באופן אקטיבי ולא רק כשמשהו קורה: ההתבוננות שלכם בהם ושיקוף הכוחות שלהם מתוך פעילויות היומיום יתנו להם את האמונה שיש בהם את היכולות להתמודד גם כשדברים משתבשים.

עודדו גם את המובן מאליו: יש לנו נטייה להגיב רק כשמשהו מפריע לנו ומטריד את מנוחתנו.

העצימו ושקפו להם את היכולת שלהם להיות שקטים ולהעסיק את עצמם במהלך נסיעה, להתגבר על תסכול, לשתף פעולה וכו'.

קשה יותר לעודד את מי שקשה לו: כמה קל להתרשם ממי שעולה 50 קומות בלי למצמץ, אך מי שראוי להערכה הוא זה הצליח להתגבר על הפחד שלו והגיע לקומה ה-20. עודדו והראו לילדים שלכם שאתם רואים כל התקדמות שלהם, גם הקטנה ביותר. זה יעודד אותם להמשיך.

הראו להם את ההתקדמות שלהם ביחס לעצמם: לכולנו יש נטייה להשוות את עצמנו רק לאחרים, וחבל.

במצבים של קושי ומצוקה: אל תיבהלו. הישארו אמפטיים, חברו אותם לכוחות וליכולות שלהם והאמינו שיש באפשרותם להתגבר על המכשולים.

עידוד הוא דרך חיים, לא פחות. ילדים שמרגישים שמאמינים בהם וביכולתם להתמודד - מאמינים בעצמם. והרי זה כל הסיפור כולו.

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר