שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סופרים מנקים אבק מספרים אהובים

    יוכי ברנדס תשנה לכם את נקודת המבט עם הבשורה של סאראמגו, יהודית קציר מתגעגעת לתומאס מאן, ניר ברעם על ספר שילמד אתכם לזכור מחדש וחיים באר על סופר שעכשיו הוא רק רחוב. לכבוד החג: סופרים שולפים מהמדף המאובק את הספרים שעשו להם את זה במיוחד - עליכם חובת הקריאה

    יותר משהוא מזוהה עם יציאה מעבדות לחירות, חג הפסח הוא הילולה של סדר וניקיון. בזמן שמנערים את האבק שמצטבר על הספרים בספריות, זוהי הזדמנות מוצלחת לבצע את מצוות "מדור לדור" ולהעביר הלאה ספרים שנגעו בנו מאוד והשפיעו עלינו, ובכך לאפשר גם לאחרים לחוות חוויה משמעותית מקריאתם.

     

    ביקשנו מארבעה סופרים וסופרות לבחור ספר יקר ללבם; כזה שהשפיע עליהם עמוקות ושהם מרגישים שהגיע זמנו לחולל מהפכה אצל קוראים וקוראות אחרים. והנה הסעודה מתחילה:

    חיים באר. "אף אחד לא כותב ככה היום" (צילום: יהונתן צור) (צילום: יהונתן צור)
    חיים באר. "אף אחד לא כותב ככה היום"(צילום: יהונתן צור)
     

    אירוניה מושחזת, ספרות שנעלמה

    חיים באר בחר באחד הספרים היותר נפלאים והפחות נקראים אצל הקורא הישראלי, כדבריו, "מסעות בנימין השלישי" שכתב מנדלי מוכר ספרים, הלוא הוא שלום יעקב אברמוביץ. "מהרבה בחינות מנדלי ככל הנראה הדמות המעצבת ביותר בתולדות הספרות העברית", מסביר באר, "שמאדרתו יצאו עגנון וברנר ואחרים וגם ממשיכיהם. יש בו את עקרון הגרוטסקה והאירוניה והסאטירה. הוא היה רב אמן ייחודי, והספר הזה ממשיך מצד אחד את המסורת של ספרי מסעות של יהודיים, כמו בנימין מטודלה; את התשוקה האודיסאית של יהודים לצאת למסעות מסביב לעולם, לפרוץ את גבולות הקיום המיידי שלהם.

     

    "אבל צמוד לכך, הספר גם ממשיך את המסורת של סרוונטס עם 'דון קישוט' - עד כדי כך שניתן לראות ב'מסעות בנימין השלישי' את הגרסה העברית של 'דון קישוט'. בשונה מגיבורים שיוצאים למסעות ופורצים את הגבולות, הם מסתובבים לכאן ולשם וחוזרים במפח נפש".

     

    באר מוסיף כי "הסיפור הוא על תשוקה שלא באה לידי מימוש וישנן שתי דרכים לקרוא אותו: כמו שקוראים 'על הדף'; ללמוד אותו, כל שורה ושורה ולהתעמק. והקריאה השנייה שאותה גיליתי היא קסומה למדי - לא חייבים להבין ולדעת הכול; כמו שאתה נמצא בארץ זרה ואתה לא מבין מה אומרים לך. התענגתי עליו מאוד, ואני חוזר ומתענג עליו לעתים. עד כדי כך הוא השפיע עליי שהספר הקודם שכתבתי, 'אל מקום שהרוח הולך', המספר על אדמו"ר שנושא לטיבט, הוא הווריאציה הנוכחית על 'מסעות בנימין השלישי'. הקדשתי אותו לסבא אברמוביץ' (שכן מנדלי מוכר ספרים הוא הסב של הספרות העברית), אבל היום - מעטים יודעים מי הוא".

     

    "לדעתי, צריך להחזיר את הספר היפה והחכם הזה לשולחן האוכל של הקורא הישראלי. בעיני הוא מצחיק מאוד, ואני מתפעל שפעם כתבו בכזאת תנופה, ודאי לעומת הכתיבה הסנטימנטלית העכשווית שאינה נמצאת אצל מנדלי ומחליפה אותה אירוניה מושחזת".

     

    למצוא את האח האובד באלנבי

    "וידוי: אני אגרנית ספרים. מאמצי החוזרים ונשנים לדלל את ספרייתי מסתיימים תמיד בערימה לא גבוהה של ספרים כפולים, שרק מהם אני מוכנה איכשהו להיפרד", מספרת הסופרת יהודית קציר. "הספרים שקראתי בנעורי, בגיל שבו כל נקבוביות הנפש פתוחות וצמאות, הם שהשפיעו עלי ביותר ועל כן הם היקרים ביותר ללבי, ואין שום סיכוי שאעביר אותם הלאה.

    יהודית קציר. בחזרה לספרי הנעורים (צילום: עומר שורץ) (צילום: עומר שורץ)
    יהודית קציר. בחזרה לספרי הנעורים(צילום: עומר שורץ)
     

    "מכיוון שרבים מהם קראתי בהשאלה מספריות ומחברים, ואחרים, שהיו ברשותי, אבדו במעברי דירות או שהושאלו ולא חזרו אלי (למי לעזאזל השאלתי את 'מכתבים מנסיעה מדומה' הנפלא של לאה גולדברג, שקיבלתי ליומולדת 17 מהחבר הראשון שלי?) אני עטה על כל ערמת ספרים שנזרקו לרחוב בתקווה לגלות בה אוצרות מן העבר. מדי פעם אני נכנסת לחנות לספרים משומשים ומוצאת שם אח אובד שלא ראיתי יותר משלושים שנה.

     

    אצל הלפר ברחוב אלנבי מצאתי את 'וידוי ההרפתקן פליכס קרול' של תומאס מאן, בתרגום מרדכי אבי שאול, ששאלתי מספריית בית הספר 'חוגים' בחיפה כשהייתי בת חמש-עשרה. בתקופה ההיא חיפשתי דלתות אל 'העולם של אתמול' - אירופה התרבותית והמעודנת עד ניוון של ראשית המאה ה-20. זכרתי סיפור חניכה כובש ורענן, מעין רומן הופכי ל'הר הקסמים' המופתי וכבד הראש, שגם אותו קראתי אז בהתפעמות; גיבורו, פליכס קרול, הוא צעיר הרפתקן וחובב נשים שעובד בבית מלון בפריז ויוצא למסע ברכבת לפורטוגל בזהות בדויה של רוזן.

     

    "לראשונה נחשפתי ליכולתו של יוצר ענק לברוא עולם בדוי עצום בממדיו ומרובה דמויות ופרטים, שפועל על כל החושים ומקיף את הקורא ב-360 מעלות, משל היה זבוב על שפת קערית ריבה מכסף בשולחן ארוחת הבוקר בבית המלון או בבית המרפא".

     

    קציר מוסיפה כי כעבור שלושה וחצי עשורים עורר בה המפגש המחודש עם הספר רגשה נוסטלגית וגם השתאות משועשעת. "איך הצלחנו לקרוא את התרגומים הנמלצים והמסורבלים הללו? בדומה לאדם אהוב שפניו הזקינו, נמלא הספר קמטים, שומות וגבשושיות, ועיני ניגפו בכל פסקה; 'מוקסם עמדתי ושאפתי אל קרבי, בהיסוס של קשב, את אווירתו הנחמדת של המקום, שבו התמזגו ריחות השוקולאדה והבשר המעושן עם הבליהם העבשים-ערבים של הכמהין.

     

    נפשי הייתה שרויה בציורי-דמיון אגדתיים, בזיכרונות על גן-עדן-השלאננים, על בתי גנזים טמונים באדמה, שיילודי-יום-שבת ממלאים שם את כיסיהם ומגפיהם אבנים יקרות, בלא מורא'... 'ובו ברגע נקוו מימי-רירי בפי פלגים-פלגים, פשוטו כמשמעו. בפסיעה חופזת וחדלת-שאון עמדתי אצל אחד השולחנות העמוסים ממתקים, שלחתי את ידי בקמיצה נפלאה אל אחת מצנצנות-הגביש המלאות פראלינה, הגלשתי את תוכן כף ידי הקמוצה אל כיס מעילי, השגתי את הדלת וכהרף-עין נפניתי כבר בקרן הזווית אל הרחוב הראשון.'

     

    גם אם אצליח לוותר על הספר הישן (לא עולה בדעתי...) קשה לי להאמין שמישהו ירצה לקבל אותו ממני. על כן אני פונה מעומק לבי למתרגמת הנפלאה נילי מירסקי שתרגמה את 'מוות בוונציה' ואת 'בית בודנברוק' של מאן – אנא תרגמי מחדש את 'פליכס קרול', וגם את 'הר הקסמים' אם לא קשה לך, כדי שאוכל להעביר הלאה את אהבות נעורי".

     

    לחצות את הגבול

    הסדר השנתי שנכפה על הסופר ניר ברעם הוביל אותו אל השנים הראשונות שלו בפקולטה למדעי הרוח, שם "כולם דיברו כל הזמן על פרויד. הם דיברו הרבה על המפתח הזה שאנחנו מחפשים: 'תמונה מלאה ומהימנה בעיקרה של שנות חייו הנשכחות של המטופל' כמו שכתב פרויד, ועל ההשוואה שערך פרויד בין עבודת האנליטיקאי ועבודת הארכיאולוג, ובכלל על מעמד הזיכרון.

    ניר ברעם. יודעים מה זה "הוגיסט"? (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    ניר ברעם. יודעים מה זה "הוגיסט"?(צילום: עידו ארז)
     

    "בהדרגה התגבר אי הנחת שחשתי מהאופן שבו מדברים על זיכרון, מחוות ההיזכרות הגרנדיוזית של 'בעקבות הזמן האבוד' שמחייה את שממת העבר, העבר שנהרס כביכול, הצורך בכלל 'לחזור' אליו, 'לשחזר' אותו - אני לא ראיתי שום דבר שנקבר, שחוזרים אליו כי משהו גירה את הזיכרון, שצריך בכלל 'לחזור' אליו. ואז קראתי את 'הגבוליים' של פטר הוג".

     

    "הסיפור פשוט: הוג המבוגר מעולם לא השתחרר משנותיו כילד בפנימית ביהל בדנמרק (מוסד מזעזע), שם הוא ושני חבריו הטובים קתרינה - אהבתו היחידה עד היום - ואוגוסט רצו להבין את חוקי העולם. העניין ב'הגבוליים' הוא שהוג המבוגר לא צריך 'לחזור" לעבר כי שום דבר לא נגמר, שנות הפנימייה חיות ופועמות בתודעתו במלוא החומרה, בדיוק כמו שנות הווה. אפשר לדמיין מעין מישור של כל הזמנים שהוג מתקיים בו, העבר והווה מתייצבים שוב על אותו רצף, זהו עבורו הפתרון היחיד לגאולת ההווה.

     

    "בנוסף, תפיסתו את הדברים אפופה בהילה אגדתית - אצל הוג אין שום אפשרות להבדיל בין האותנטי והפנטסטי, והבחנתו של דיוויד יום כי הזיכרון נבדל מהדמיון הן ברמת חיותו הגבוהה יותר הן בסדר ובצורה שבה הוא מופיע לפנינו, הופכת במקרה הזה לחסרת תועלת. להוג אין מושג איפה נגמר הזיכרון ומתחיל הדמיון, וזה לא משנה".

     

    ברעם מוסיף כי היה משהו ב'הגבוליים" שנתן ביטוי ספרותי, כמעט אידיאולוגי, לאופן שבו הוא תפס את הזמן, ולהכרה שעבורי 1995 מעולם לא נגמרה והיא כל הזמן מתרחשת כאן ועכשיו. לפעמים בחומרה גדולה יותר מההווה. "מאז הוג כבר טבוע באופן שבו אני תופס זיכרון, עוסק בו, כותב עליו. אני די 'הוגיסט' בעצם. לפני כ-12 שנה הוא שינה עבורי משהו, כנראה לתמיד. וזה ספר שהייתי רוצה להעניק לכל אדם שהזיכרון מעסיק אותו. יש מישהו שלא?"

     

    הבשורה על פי יוכי

    הסופרת יוכי ברנדס מספרת שבכל פעם ששואלים אותה בהרצאותיה למה "שבע אימהות" מתמקד רק בסיפורים של נשים, ולמה "מלכים ג'" מספר את סיפורי ראשית המלוכה דווקא מנקודת המבט של בית שאול, ולמה "הפרדס של עקיבא" מבליט את הקול של בית שמאי, היא משיבה בשלוש מילים: "הבשורה על פי ישו".

    יוכי ברנדס. חשוב לדלות מכתבי הקודש (צילום: איריס נשר) (צילום: איריס נשר)
    יוכי ברנדס. חשוב לדלות מכתבי הקודש(צילום: איריס נשר)
     

    "מי שקראו את הספר מהנהנים בהבנה", היא מסבירה, "אבל מי שלא קראו - נאלצים לשמוע ממני נאום נלהב על ז'וז'ה סראמאגו, שרקם מהברית החדשה רומן שאינו חוזר על סיפוריהם המוכרים של מתי, יוחנן, לוקאס ומרקוס, אלא משמיע את קולו החבוי של ישוע. ולא ישוע האל, שהדוגמה הנוצרית הפכה לפלקט,

    אלא ישוע האדם. והקול הזה מאלץ אותנו לחשוב מחדש על האמיתות הכי בסיסיות שעליהן גדלנו, כולנו, בני כל הדתות המונותיאיסטיות.

     

    "סאראמאגו לימד אותי כמה חשוב לדלות מכתבי הקודש קולות חבויים, שמעניקים נקודת מבט חדשה לתרבות שלנו", מוסיפה ברנדס. "הסיפורים של הקבוצות שניצחו את ההיסטוריה מוכרים וידועים. בזכות 'הבשורה על-פי ישו' הפכתי לבלשית של סיפורי היהדות, ואני מגלה עניין דווקא בקולותיהן של הקבוצות שהפסידו את ההיסטוריה. ועכשיו, כשאני כותבת כבר את ספרי העשירי (שמשמיע את קולה של אדל, בתו של הבעל שם טוב), אני יכולה להרשות לעצמי להיפרד מספרו של סאראמאגו. הגיע הזמן שאתן אותו למי שבאמת זקוקים לו.

     

    "אני מעניקה את 'הבשורה על פי ישו' ליהודים, נוצרים ומוסלמים, שמפרשים את כתבי הקודש בדיוק כפי שפרשו אותם בעבר, ולא לומדים מהם אף רעיון חדש. שמדקלמים שוב ושוב את מה שאמרו לפניהם, ולא אומרים שום דבר משל עצמם. שמשתיקים כל פרשנות שמעמידה אלטרנטיבה לפרשנות המקובלת, שמתכחשים לה, שאומרים שהיא אפילו לא אפשרית. אולי ספרו של סאראמאגו יעזור להם להבין שהתרבויות של כולנו, בני כל הלאומים והדתות, צומחות ומשגשגות רק בזכות מי שמחדשים אותן באומץ, ללא מורא ופחד, ומעיזים להאזין גם לקולות החבויים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    פסח זה זמן מצוין לנקות את המדפים - גם מהספרים
    צילום: shutterstock
    לאתר ההטבות
    מומלצים