שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אחי באמאש'ך, שים לנו ג'רמי!
    אלה השירים שאתם מבקשים בחתונות ומגבירים באוטו, זה הסאונד שאתם רוצים בבית ובהופעות: אמרתם גיטרות - אמרתם ניינטיז. אולי זו נוסטלגיה לימי MTV הראשונים, ואולי השפע האינטרנטי, רצח רבין ו"סופשבוע רגוע" הרגו את הכל. הטעם הישראלי במוזיקת רוק חוגג 20 שנות תרדמת - חלק א'
    הכתבה הזו נכתבת אחרי חתונה אחת יותר מדי. חתונה שבה תחנונים מצד הקהל לקצת גיטרות הובילו לרצף שירים שכלל את "בשמלה אדומה" של הקספרים, "Song 2" של בלר, "Give It Away" של הצ'ילי פפרז וכמובן "Killing In The Name Of" (או "אבטיח בשקל", בשמו העממי) של רייג' אגיינסט דה מאשין. במילים אחרות, כל רצועה שניתן למצוא באוספי ה"אלטנרטיב רוק" הגנריים שהופצו כאן בשנות התשעים.

     

    הכתבה הזו נכתבת אחרי נסיעה אחת יותר מדי. נסיעה שבה מעבר בין תחנות הרדיו הוליד פסקול דרך בצבעים דהויים של פלנל, לבוש בחצאית סקוטית אה-לה אקסל רוז, ובאימאג'ים איקוניים (אך משומשים לעייפה) של קליפים שמתלווים לכל שיר, ועוד לא התחלנו לדבר על הזכרונות. והיו הרבה כאלו, באותה נסיעה, שבעיקר העלתה בכותב שורות אלו את השאלה: מדוע ב-2014 הרדיו הישראלי עדיין מעדיף את להקות הגיטרות שעברו את חותמת האישור של MTV 20 שנה קודם?

     

    רייג' אגיינסט דה מאשין. האבטיח הזה הרקיב מזמן

     

    למה די ג'יי בחתונה חושב שהגיטרות נדמו לאחר 1995, ומה פשר הפיקסציה הזו שפיתחנו כאן לרוק שנות התשעים, וההחלטה להתעלם מכל מה שהז'אנר הוליד לאחר מכן? למה בעולם שבו להקות מבססות קריירות שלמות על סיבובי ההופעות שלהן ונאלצות לחפש קהלים ויעדים חדשים בעולם להגיע אליהם, אנחנו מוצאים את עצמנו מתחננים שלהקה מקשישה תכבד אותנו בנוכחותה - בזמן שבכל העולם מדברים על ארקטיק מאנקיז, קווינז אוף דה סטון אייג', ארקייד פייר ואחיותיהן הרלוונטיות? מה לעזאזל יש לנו עם הלהקות ההן, ולמה אלו שבאו מאוחר יותר לא זכו לאותה קבלת פנים?

     

    "לי זה מאוד ברור למה זה קורה, זה הכי פשוט בעולם: הכל עניין של מדיה", אומר בן רד, מנחה תכנית הרדיו "נותן ברוק" ב-88 FM. "עד שנות התשעים פחות או יותר, את הטעם של הקהל עדיין הכתיבו תחנות הרדיו ו-MTV. בעידן של רשת חברתית ואינטרנט אנשים מחפשים בעצמם. אין כבר להיטים. כמה להיטים כבר יש מהשנים האחרונות ברוק? אפשר לספור אותם על יד אחת".

     

    אבל בעולם יש עוד להיטים של להקות רוק. הארקטיק מאנקיז הוציאו לאחרונה אלבום מלא בכאלה. בישראל זה יקוטלג כ"אינדי".

     

    "נכון, אבל מדובר בארבע-חמש להקות כאלה, לא יותר. אם תשים לב, רוב הלהקות הגיטרות לא נמצאות שם, לא בארץ וגם לא בעולם. תכלס, גם בפופ וגם בז'אנרים אחרים יש בכלל פחות להיטים. יותר ויותר אנשים מגלים את המוזיקה בזכות עצמם. הם פחות נסמכים על הרדיו, הטלוויזיה וכל מה שקשור לזה, ואז כל אחד מרכיב לעצמו את הפלייליסט שלו. יש אמנם סצנת אינדי מטורפת, אבל היא לא חצתה למיינסטרים גם בשאר העולם. אתה לא יכול להגיד שקווינז אוף דה סטון אייג' מצליחה כמו יו-2. בסדר, זה אחלה ובאים אנשים והכל, אבל זה לא הגיע ולדעתי גם לא יגיע יותר לממדים שהיו פעם".

     

    הארקטיק מאנקיז. אפילו הבי-סיידס החדשים מצוינים

     

    ההנחה שמלכתחילה כמות ספקיות הלהיטים שמגיעות מעולם הרוק התמעטה באופן ניכר מדויקת עד גבול מסוים. אחרי הכל, קשה להתעלם מהעובדה שהרדיו הבריטי, למשל, דווקא ייתן צ'אנס להרכבי גיטרות חדשים יותר, בעוד בישראל נראה שהביקוש לנוסטלגיית ניינטיז מתקתקה מורכב יותר מכוח ההרגל, ופחות מחזרה נוסטלגית מחזורית לתקופות של לפני שני עשורים.

     

    "האנגלים תמיד היו טובים בלתפוס דברים מוקדם. הם תפסו את הנדריקס לפני כולם, תפסו את הבלוז לפני כולם, וגם את האלקטרוניקה. הרבה לפני שזה הצליח בארצות הברית או בשאר העולם, זה הצליח באנגליה", אומר גיא חג'ג', האיש מאחורי בלוג המוזיקה הפופולרי "עונג שבת", וכתב המוזיקה האלטרנטיבית של ynet. "תחשוב על תרבות הרייבים, תחשוב על הפרודיג'י. הם פשוט תופסים את הדברים האלה יותר מהר.

     

    "אני חוושב שבמובן הזה אנחנו בין אנגליה וארצות הברית. זה נכון שבארה"ב ישנם הסטרוקס וכל הדברים הנחמדים האלה, אבל אתה מסתכל על ארטיק מאנקיז נגיד - הם עשו סיבוב הופעות משותף עם הבלאק קיז ואף אחד לא בא לראות את המאנקיז. דיברתי עם חברים שלי שהיו בהופעות הללו, והם סיפרו שבזמן שהארטיק מאנקיז הופיעו כולם שתו בירה, לאף אחד לא היה אכפת שהם על הבמה. הכוכבים הגדולים היו הבלאק קיז, שלא עושים ממש משהו חדשני. אולי אנחנו לא יודעים להתקדם עם הזמן כמו אנגליה. אנחנו די בניינטיז".

     

    הפרודיגי'. גם אותם הבריטים גילו קודם (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    הפרודיגי'. גם אותם הבריטים גילו קודם(צילום: gettyimages)

    אבל לפחות מדובר בהרכב חדש שעושה רטרו. את סאונדאגרדן אף פעם לא הפסיקו לשמוע כאן.

     

    "אני חושב שהעולם מיישר עכשיו קו עם ישראל, אבל זו לאו דווקא מחמאה לישראל. זאת אומרת, אנחנו נתקענו על זה, והעולם עכשיו חוזר לזה. אבל הוא לא היה שם במשך 20 שנה. אני חושב שהבעיה היא שפיפסנו את ההתחדשות השנייה. הרי הרוק תפס את מרכז הבמה בארצות הברית בין 1991 ל-1995, ואחר כך הדברים השתנו. ההיפ הופ תפס נתח הרבה יותר גדול, אחר כך האלקטרוניקה הגיעה והיו כמה שנות קלאבינג היסטריות שבהן הרוק נחשב כביכול למת. בגלל זה ב-2001, כשהוויט סטרייפס והסטרוקס פתאום הגיעו, זה נחשב לתחייה של הרוק. למרות שהוא לא באמת מת אף פעם, אבל הוא חזר להיות המיינסטרים באיזשהו מובן.

     

    "את התחייה הזו אנחנו קצת פיספסנו. אם אתה חושב על הרוק במוזיקה הישראלית של 2001, אם אני זוכר נכון זה מסתכם במוקי. לא היה אז שום דבר... אם ב-1991 קרה משהו מקביל לגראנג', עם כל הסצנה של רוקסן, זקני צפת, קספרים, איפה הילד, אז שנים אחר כך, כשזה קרה בעולם שוב, פה זה לא קרה. מה שאנחנו קיבלנו זה את פאקינ' סינרגיה. לא היה פה משהו חדשני ורענן מבחינת מה שתפס את המיינסטרים. אני לא יודע למה לא עלינו על הרככבת כשהיתה לנו ההזדמנות".

     

    אתה יכול לחשוב על סיבות?

     

    "אני חושב שבהרבה מאוד מובנים ב-1995 היו כמה אירועים שתקעו כאן איזשהו מקל בגלגלי הרוק. הראשון היה כמובן רצח רבין, השני היה 'סופשבוע רגוע' של גלגלצ, שהתחיל ממש אחרי הרצח, ושני הדברים האלה די חסמו. אם היית עושה רעש בעברית אז לא היה לך לאן להוציא אותו יותר. ברדיו לא רצו להשמיע, כי אחרי רצח רבין כבר לא היה מתאים לצרוח".

     

    מקבילה מקומית לג'ראנג' בזמן אמת. מופע הארנבות של ד"ר קספר

     

    את אותה התזה חולק עם חג'ג' אלעד רון, די-ג'יי חתונות ובעלי חברת "זברה מיוזיק". רון, שהיה חבר בשנות התשעים בלהקת "היווניה", מדבר מניסיון אישי, שהגיע לאחר ההתמודדות שלו עצמו עם התגובות של הרדיו הישראלי לאירועים פוליטיים וביטחוניים באזור. "היה לנו להיט רדיו מטורף בשם 'היווניה', ובדיוק אז התחיל גל הפיגועים של 1996", הוא מספר. "אני זוכר שפתאום היינו צריכים לעשות גרסה אקוסטית לסינגל השלישי שלנו, כי הבנו שמעכשיו הרדיו ישמיע רק שירים אקוסטיים שקטים. המאניה-דיפרסיה הזו שרטה אנשים. אני יודע שאחר כך שירים הפכו להיות פחות שמחים ברדיו, הפסיקו לחפש את ההגנבה החדשה ונשארו במוכר'".

     

    כלומר הקיבעון הפוליטי והתרבותי מגיעים מאותו המקום.

     

    "תראה, גם הרוק בחו"ל מייצר פחות להיטים קליטים. גם אם ארייקד פייר וארקטיק מאנקיז הן אחלה להקות, עדיין אין להן המנונים כמו 'Smells Like Teen Spirit'. מדובר בהמנונים באמת בעלי עצמה מטורפת. הלהקות של היום, לדעתי, פשוט לא מצליחות לייצר את ההמנונים האלה".

     

    לא המנוניים מספיק? ארקייד פייר

     

    אתה אומר בעצם הרוק של הניינטיז היה טוב יותר מזה העכשווי, והיה לו יותר אפיל מיינסטרימי.

     

    "אני אומר - לא טוב יותר, אלא המנוני יותר. הם הצליחו לייצר להיטים קליטים ונצחיים. זה התחיל מהסיקסטיז, אלה פשוט שירים שננעצים בך ומסרבים להרפות. היה בהם כוח שבלהקות העכשוויות חסר בהרבה מקרים".

     

    ואם תנסה להשמיע בחתונה להיט רוק קליט במיוחד משנות האלפיים, כמו "No One Knows" של קווינז אוף דה סטון אייג'?

     

    "אז הרחבה תתרוקן בשנייה, אף אחד לא ממש יכיר את זה. אנחנו תלויים בקהל שרוקד וכמובן - בזוג שמתחתן. זאת אומרת, אני לא בא לחנך. אם לקוח שלי רוצה לשמוע עכשיו רייג' ופיקיסיז, אני מעריך ומכבד את זה כי זה עדיין עדיף על דברים אחרים".

     

    אף אחד לא יכיר. קווינז אוף דה סטון אייג'

     

    דרך נוספת להסביר את הפיקסציה לשירים מלפני שני עשורים, תקשר בין שלל ההסברים ותסכם אותם בשני מילים: טבע אנושי. די ג'יי טל ארגמן, שעומדת מאחורי ליין המסיבות "1994" (שנוסד הרבה לפני גל ההתרפקות הנוכחי לשנות התשעים, זה שחוגג 20 שנים לאלבומים כמו "דוקי" או "סמאש"), חושבת שמדובר בעיקר בבמשיכה טבעית אל המוכר, הישן והטוב. בטח בעולם עכשווי שמגיש היצע אינסופי מפחיד ומבלבל.

     

    "קודם כל אלה באמת היו דברים טובים, חומרים מצוינים. זה קונצזנוס, במיוחד עכשיו. כולם רוצים ניינטיז", היא אומרת. "כולם אוהבים להיזכר בתקופות אחרות, אולי יותר טובות, להכיר את המילים, השירים והריקוד שהיה בקליפ. זה קטע, זה הרבה יותר מיוחד. אם אתה שומע שיר כזה במסיבה הוא יעורר זכרונות, אתה תחשוב, תחזור הביתה עם איזשהו ערך מוסף. ככה אני מרגישה. אבל יכול להיות שהחבר'ה בני העשרים לא ירגישו ככה, כי הם לא עברו שום דבר עם השיר הזה בזמן אמת".

     

    אבל גם הסטרוקס יהיו כאן נוסטלגיה בעוד כמה שנים. קשה לדמיין שזה מה שישמיעו ברדיו או במסיבות.

     

    "נכון, כי היום יש כל כך הרבה דברים מכל דבר, יש שפע וקשה לעקוב, המון דברים נשמעים אותו דבר. תראה, אם הייתי היום בת 16 או 20, אז יכול להיות שהארקטיק מאנקיז והסטרוקס היו האוויר לנשימה שלי. אבל אני גדלתי בתקופה אחרת ואני שומרת לה כבוד. גם כשאני מתקלטת במסיבות רוק, שיש בהן מוזיקת רוק מאז עד היום, אני מרגישה שיש אווירה אחרת כשאני שמה פיית' נו מור, ת'ראפי וכאלה דברים, זה מוציא תגובה גם מאנשים שלא רוקדים. הם יגיבו עם הגוף לדבר הזה, יותר מאשר לשיר חדש של הסטרוקס. שזה גם כיף, אבל פחות מעורר רגשית".

     

    פחות מעוררים רגשית. הסטרוקס

     

    "הכבלים נכנסו לישראל בתחילת שנות התשעים, וזה פתח אותנו לתהליכי הגלובליזציה של שנות השמונים והתשעים. התחילה להיות כאן אווירה חו"לית שהיכתה מאוד חזק", אומר אור צלקובניק, העורך המוזיקלי של גלגלצ, ומציע הסבר משלו לקיבעון הניינטיז הישראלי. "אני חושב שזה נחקק ונחרט חזק מאוד בזיכרון הקולקטיבי של צרכני המוזיקה, וזה עבר גם לדורות חדשים. אני רואה בקשות של יחידות צה"ל מדי יום ותמיד מופיעים בהן השמות של צ'ילי פפרז, דפש מוד מהתקופה הזו, מטאליקה, סאונדגארדן, בכלל כל הצליל של הגראנג', אירוסמית', בון ג'ובי. זה היה עידן חדש שהתחיל בשנות התשעים. אני חושב שזה איזשהו די-אן-איי תקשורתי שהשפיע ועיצב את הטעם הישראלי".

     

    אבל איך אתה מסביר את זה שגם חיילים מבקשים לשמוע את אותן הלהקות מאז?

     

    "אני חושב שזה עבר מאחים גדולים, מהורים, דיסקים שעברו מיד ליד. זה היה ממש עשור קאלט - חולצות קרועות, גאנז אנד רוזס, עטיפות של מחברות, בוורלי הילס 90210, כל הדברים האלה עברו בתורשה באופן חזק, ויחד עם כלי התקשורת חולחלו גם לדורות הבאים".

     

    חלק מהדי אן איי התרבותי שלנו. אקסל רוז (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
    חלק מהדי אן איי התרבותי שלנו. אקסל רוז(צילום: Gettyimages)
     

    גם צלקובניק מונה את העובדה שהניינטיז היו השריד האחרון לתופעת המיקוד והמרכוז כגורם מרכזי לחיבה הישראלית המוגזמת לאקטים מוזיקליים של שנות התשעים, אבל בכל הנוגע לעתיד טעם ילדינו ברוק הוא דווקא נשאר אופטימי: "הקהל בסופו של דבר הכתיר בשנה שעברה את הארקטיק מאנקיז כלהקת השנה, שיר השנה הוא בלדת פופ-רוק של פסנג'ר. זאת אומרת שהקהל כאן, גם בבקשות וגם בהצבעות, מאוד אוהב בלדות רוק ושירי רוק רך. יש עשור שכשחוקרים אותו רואים שהוא יותר מזוהה עם הסאונד הזה, וזה שנות התשעים עם 'November Rain', 'Always' וכו'. זה העשור שהיה הכי עשיר בסאונד הזה, ועד היום המאזינים מחפשים אותו".

     

    ומה לגבי כל מה שקרה מאז? התעלמות?

     

    "אני חושב שבאמצע שנות האלפיים קרה תהליך שהעביר באופן חריף את הדאנס והסאונד האלקטרוני מסצנת המועדונים אל הלב של המיינסטרים. אנשים התחילו לגלות את המוזיקה האלקטרונית, להתייחס אליה כאל ז'אנר בלתי נפרד מהזרם המרכזי. די ג'ייז פתאום הופיעו לך בפרונט - מטייסטו ודיוויד גואטה ועד מפיקים אלקטרוניים כמו מארק רונסון. ועכשיו, אחרי שזה הפך לחלק מהדי-אן-איי שלנו וזה ז'אנר מאוד אהוב בישראל, יש איזושהי חזרה לרוקנ'רול הבסיסי. אנחנו רואים את זה גם בתוצאות המצעדים ובחזרה לסאונד הזה. אחרי גלים של היפ הופ ודאנס, יש עכשיו קאמבק מטורף לרוק".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גטי אימג'בנק
    פרל ג'אם (וגאנז). תגיד "ג'רמי ספוקן" עוד פעם אחת
    צילום: גטי אימג'בנק
    7 לילות
    מומלצים