שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לבד בפסגה: טיפוס הרים על המנאסלו
    ללא בלוני חמצן וכנגד כל הסיכויים העפיל דני גורדין לבדו מעל 8,000 מטר לפסגת הר מנאסלו שבהרי ההימאליה. יומן מסע בין חיים למוות

    טיפוס הרים הוא עסק של הרפתקנים, יש יגידו משוגעים. האתגרים שמציב התחביב הממכר הזה כנגד חוקי הטבע וסף הסיבולת האנושית הם אינסופיים, ופעמים רבות גובים חיי אדם (במאה האחרונה מצאו את מותם כ-200 איש רק על האוורסט).

     

    עוד טיולים בערוץ התיירות:

    פלאנט מארס: מארסיי - מדריך והמלצות

     

    כמו שאז ביוון: סופ"ש בקיבוץ נחשולים

    אולה לנו פחות: ברצלונה בזול

     

     (צילום: דני גורדין)
    (צילום: דני גורדין)

     

    עשרת הפסגות הגבוהות בעולם נמצאות באסיה ורובן שייכות לרכס הרי ההימלאיה. האוורסט שמתמר בין נפאל לסין לגובה של 8,850 מטר מעל פני הים בראש,

    אחריו ה- K2 בין סין לפקיסטן (8,611 מטר). הפיסגה השמינית בגובהה בעולם שיכת למנאסלו בנפאל, שמגיעה ל- 8,156 מטר מעל פני הים.

     

    פרט לעצבי ברזל וכח רצון אדיר המטפסים נעזרים בתושבים וחיות מקומיות במהלך טיפוסם. דני גורדין, מטפס הרים מקצועי כבש את פסגת המנאסלו לפני כשנתיים. בימים אלו הוא מטפס על המקאלו שבנפאל, ההר החמישי בגובהו בעולם שפיסגתו מגיעה ל- 8,463 מטר מעל פני הים. לכבוד המסע הוא משתף בפרקי היומן, שעשוי לפתוח חלון קטן לראשו של מי שעבור האתגר מוכן לסכן את חייו.

     

    7.9.2012: תחילת הטרק "מנאסלו סירקט" כפר ארוגאת, 600 מטר

    אני נמצא בכפר ארוגאת, תחילתו של מסלול מנאסלו סירקט (Manaslu circuit) באורך 170 ק"מ שעוקף את רכס מנאסלו ומתחבר ל"עוקף אנפורנה" הפופולרי. מנאסלו סירקט הרבה פחות מתוייר משכנו המפורסם וזה מה שמקנה לו קסם מיוחד: הכפרים פחות מפותחים, הרכב האוכלוסייה מגוון והנופים פראיים יותר.

     

    עבורי זה רק הסיפתח של המסע הארוך והמפרך שהולך להימשך במשך כמעט חודש מגובה 600 מ' עד לגובה של 8,163 מטר. ההכנות של החודשים האחרונים, האימונים האינטנסיביים, ההתארגנות הלוגיסטית המורכבת - כל אלו הולכים להתנקז אל יום מכריע אחד - יום הפסגה.

     

    בינתיים אפשר להרגע בטרק וליהנות מהנופים עוצרי הנשימה של ההימלאיה- מהמקומות הכי יפים בעולם.

     

     (צילום: דני גורדין)
    (צילום: דני גורדין)

     

    23.9: מחנה בסיס, מנאסלו, 4,800 מ'

    חזרתי למחנה הבסיס אחרי שהקמתי את מחנה 2, בגובה 6,250 מטר וישנתי שם כדי להתאקלם. עד לפני יומיים היינו לכודים במשך 4 ימים במחנה הבסיס בסופת שלגים שהשביתה לגמרי את האפשרות להתקדם על ההר. כמויות אדירות של שלג הצטברו גם במחנה הבסיס- קל וחומר במחנות הגבוהים יותר. האוהל שלנו במחנה 1 נקבר תחת מטר שלם של שלג וקרס לתוך עצמו. היינו צריכים לעבוד שעתיים כדי לפנות את השלג ולהקים אוהל מחדש.

     

    מנאסלו ידוע במפולות השלג- זהו הר שגבה חייהם של מטפסים רבים עד כה והפך אותו להר ה-4 בקטלניותו מבין פסגות מעל 8,000 מטר. במשך הסופה- וגם בימים שלאחריה- מדי כמה דקות נשמעים רעשי מפולות שיורדות ממדרונות ההר. מחנה הבסיס נמצא במקום בטוח- אם כי לפעמים הרעש מחריש האוזניים מערער לך בטחון גם בזה.

     

    מזג האוויר מתבהר ואני מנצל אותו לצילומים מרהיבים של ההר בשקיעה. באמצע הלילה אני קם להתפנות מחוץ לאוהל: מסביב מחזה נשגב ביותר- השמיים זרועים מיליארדי כוכבים, פסגות ההימלאיה הצחורות מוארות מסביבן באור הירח ושקט, שקט מוחלט. אם לא הקור המקפיא, הייתי מאלתר חצובה למצלמה ומנציח את המחזה. כמה דקות אחרי שחזרתי לאוהל אני שומע רעש חזק של מפולת נוספת ונרדם.

     

    כעבור שעתיים, ב- 5 לפנות בוקר, אני מתעורר לשמע קריאות "דני, דני!" וטלטול האוהל. אחראי המשלחת מספר מבוהל ששעתיים לפני כן הייתה מפולת עצומה שירדה על מחנה 3, קברה אותו על כל יושביו וירדה עד למחנה 2. שני המשתתפים שלנו- פול האוסטרלי ורפאל הדרום אפריקני- היו במחנה 2 והם לא עונים לקריאות רדיו.

     

     (צילום: דני גורדין)
    (צילום: דני גורדין)
     

     

    ברחבי המחנה שוררת אנדרלמוסיה גדולה- כל המשלחות מנסות לאתר את המטפסים שלהם ולהבין מי נעדר. כעבור שעה פול ורפאל יוצרים קשר כדי לספר שהמפולת עצרה מטרים ספורים לפני מחנה 2 וחייהם ניצלו בנס- הם יצאו כמעט ללא פגע אחרי כמה גלגולים בתוך האוהל שנתלש מהמקום מהדף המפולת. לא כך גורל כל מי שהיה במחנה 3- לפי הספירה של כל המשלחות, היו שם 25 אנשים ורק בודדים יצרו קשר מאז.

     

    חוסר האונים מטריף אותנו- מחנה 3 נמצא במרחק של 3 ימים טיפוס ממחנה הבסיס ואי אפשר לעזור בחילוץ. הפינוי מתבצע על סמך צוותים שנמצאים במחנה 2 ושני מסוקים שהוזעקו מקטמנדו. בסופו של דבר, מניין ההרוגים עולה ל-11 בנוסף למספר פצועים שמפונים במסוקים לקטמנדו.

     

    מטפסים שהיו על ההר מתפנים מכל המחנות אל מחנה הבסיס. הלם כללי שורר במחנה ומשלחות רבות מבכות את האבדות שלהם. מטפסים מקומיים, בני שבט השרפה, טוענים שההר כועס על בני האדם ומסרבים לחזור לטפס מחדש. כעבור שלושה ימים, יותר ממחצית המשלחות מחליטות להתקפל ולחזור הביתה.

     

    הקבוצות שנותרות (בעיקר משלחות עצמאיות שלא נעזרות בשרפות) מכנסים ישיבה שמטרתה לדון באפשרות להמשיך לטפס. בסופו של דבר מחליטים לאחד כוחות ולנצל את חלון מזג האוויר הצפוי כדי לנסות להעפיל לפסגה.

     

    30.9: מחנה 4, מנאסלו, 7,450מ'

    מספר אוהלים שהוקמו על משטח שלג מישורי יחסית מעוגנים בכל אמצעי אפשרי בניסיון למנוע מהרוח המפלצתית לתלוש אותם מההר. אנחנו נמצאים הרבה מעל העננים ובגלל מבנה ההר אין שום מכשול בפני הרוח. שני שותפיי- פול האוסטרלי ומנואל הברזילאי, ואני, נאבקים דקות ארוכות כדי להקים אוהל.

     

     (צילום: דני גורדין)
    (צילום: דני גורדין)
     

     

    מותשים, פול ומנואל מחליטים לא לנסות ללכת על פסגה באותו הלילה ולחכות עוד יום נוסף במחנה. אני קצת פחות מותש וחושש שחלון ההזדמנויות להעפיל לפסגה יסגר. כל הקבוצות במחנה מתכננות לצאת לפסגה למחרת ובהתייעצות עם פול ומנואל אני מחליט בלעדיהם.

     

    ערב סוכות והירח המלא עולה ממזרח, ממש ליד צל השקיעה האדיר שמטיל מנאסלו ונפרש עד האופק. מחזה ששמור רק למטפסי הרים בקרבת הפסגה.

     

    אחרי המסת הקרח, הכנת ארוחה והתארגנות נשאר לי פחות מ-5 שעות לנסות לנוח. בגבהים האלו אי אפשר לקרוא לזה שינה: בגלל היעדר חמצן, חלומות מוזרים על גבול ההזיות אופפים אותך כל הלילה. אני מתעורר לתוך קיפאון של °25- בתוך האוהל. למזלי, בחוץ כמעט אין הרוח. מנקה את הקרח שהצטבר על השק"ש והדפנות, מרתיח מים לשתיה חמה, מתארגן ויוצא אל הלא נודע.

     

    1.10, 9:15 : הר מנאסלו, קרוב ל-8,000 מ' מעל פני הים

    הרוח מתחילה לעלות ומעיפה עננים של פתיתי השלג מסביבי בעוצמה רבה. התחושה היא שכבר יותר משעה אני נמצא באותו מרחק מהסלע ששמתי לעצמי בתור נקודת ייחוס ואני מתחיל להתקרב לשעה שבה צריך להחליט האם להמשיך בכל מחיר או לחזור.

     

    המטפסים הראשונים שהגיעו לפסגת מנאסלו באותו היום מתחילים לחזור. אני רואה אותם מופיעים מתוך ענן השלג בכתף הרכס שמוביל לפסגה כ-100 מ' מעלי. אין לי מושג כמה רחוקה הפסגה עצמה: 100מ' / 200מ' / 300מ'. אני יכול לקלוט מהג'.פי.אס שלי רק את הגובה וזה לא בהכרח מספק אינדיקציה לכמה עוד נותר. 

     

     (צילום: דני גורדין)
    (צילום: דני גורדין)

     

    אני לא משתמש בבלוני חמצן כמו רוב המטפסים מסביבי- מטעמים "אידיאולוגיים" של טוהר הטיפוס- מה שמקשה בצורה קיצונית על קצב ההתקדמות ומערפל את ההכרה- ככה שגם אם היו מתארים לי במדויק את שארית המסלול, לא בטוח שהייתי קולט את ההסבר.

     

    אני מנסה לשאול את המטפסים שיורדים כמה רחוקה הפסגה. רובם עם מסיכות חמצן עליהם ולכן אפילו לא יכולים לענות לי. כולם ממהרים להוריד גובה כמה שיותר מהר ולהתרחק מ"איזור המוות" - איזור מעל 8,000 מ' מעל פני הים: הגוף לא יכול לשרוד לאורך זמן כאן- אפילו אם אתה משתמש בחמצן. לבסוף מגיע מטפס שטיפס גם כן ללא חמצן.

     

    - כמה רחוקה הפסגה מהכתף ההיא?

    - זה עוד רחוק מאוד- מכאן לכתף זה רק שליש המרחק עד לפסגה

     

    וממשיך לרדת.

     

    אין מצב. הייתי בטוח שהפסגה נמצאת ממש מעבר לכתף ההר. כל ההוויה המעורפלת שלי במשך שעתיים האחרונות הייתה נתונה אך ורק להגעה לכתף הזאת. אני כמעט אחרון על המסלול: יש מאחורי רק עוד זוג אחד- מדריך ולקוח ששניהם משתמשים בחמצן ובטוח יעקפו אותי בדרך לפסגה. להמשיך לבד כשאין בסביבה אף לא בן אדם אחד זה הימור מאוד מסוכן ולא אחראי.

     

     (צילום: דני גורדין)
    (צילום: דני גורדין)

     

    אני מרגיש מרוקן ומיואש לגמרי: אין סיכוי שאגיע לפסגה, אני חייב לחזור. המאמץ של חודשים הולך להסתיים מבלי שהשגתי את המטרה.

     

    שעה וחצי אחרי: פסגת מנאסלו, 8,163 מ' מעל פני הים

    שני המטפסים שטיפסו אחרי נתנו לי בעקיפין כוח להמשיך אחרי משבר "שליש הדרך"- אני גם לא האחרון על ההר וגם רוח תחרותיות הפיחה בי כוחות חדשים. "אין מצב, הם לא עוקפים אותי, אפילו שהם עם חמצן ואני בלי!". רק ממש לפני הפסגה הם עוקפים אותי אבל כעת מושא שאיפותיי כבר נמצא מול עיניי כך שלא היה סיכוי שאפסיק. במשטח שלג האחרון 50 מ' לפני הפסגה, אני פוגש אותם כשהם כבר בדרך למטה.

     

    עכשיו זה רק אני והפסגה. נשאר לי רק לעלות את חמישים המטרים האלה עד לקצה. אני נעזר בגרזני קרח ומתחיל לעשות את הצעדים האחרונים לכיוון הפסגה לאט ובזהירות - אני לבד ואין מי שיעזור לי אם יקרה משהו. הנשימה נעתקת כל כמה צעדים. למזלי, אני מאובטח בחבל ששמה יומיים לפני כן קבוצה ראשונה שהגיעה לפסגה בעונה הזאת.

     

    זהו. אני בפסגה- כיפת קרח בגודל 2 על 2 מ' עם דגלי תפילה נפאלים. אני האדם הגבוה ביותר בעולם כעת (יש בעולם סה"כ 7 פסגות יותר גבוהות ממנאסלו וב-1 לאוקט' 2012 אף אדם לא העפיל לאף אחת מהן).

     

     (צילום: דני גורדין)
    (צילום: דני גורדין)

     

    כל העולם נפרש לפניי, עולם אינסופי של פסגות הימלאיה מושלגות מתחת לשמיים תכולים ושמש בוהקת. כמעט לא רואים את עמקי נפאל המדהימים שוצפי המפלים, הנהרות והירק. הם הרבה, הרבה מתחתיי. מצפון, משתרע מישור אינסופי של טיבט זרועת הפסגות המושלגות.

     

    המאמץ של החודשים האחרונים ובייחוד של 5 ימי הסתערות פסגה (summit push), הגיעו לשיאם אך לא קיצם. יש עוד דרך ארוכה ומסוכנת למטה.

     

    בדיעבד מסתבר שהייתי המטפס האחרון שהצליח להעפיל לפסגת ההר בשנת 2012- חלון ההזדמנויות נסגר: לא פול, לא מנואל ולא אף אחד ממטפסים רבים שאפגוש בדרך למטה, לא יצליחו לעשות את זה. ההר יישאר רק "שלי" לפחות עד לשנה הבאה.

     

     (צילום: דני גורדין)
    (צילום: דני גורדין)

     

    הגשמתי חלום ילדות: הגעתי לפסגה מעל 8,000 מ' בדרך שרציתי- במזג אוויר מושלם, ללא בלוני חמצן, עצמאית- ללא עזרה של מטפסי שרפה מקומיים. אף ישראלי לא העפיל לפסגה מעל 8,000 מ' ללא בלוני חמצן לפניי. חצי תריסר בלבד עשו את זה עם חמצן (כמו דורון אראל על אוורסט). אני מנסה לחוות את הרגע כמה שיותר לפני שאני מסתובב ומתחיל את הדרך הארוכה הביתה.

     

    ניתן לעקוב אחר משלחותו של דני גורדין למקאלו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים