"בגלל שלא חוויתי מלחמה, אני יכול לשחק בה"
עיבוד לסיפור "העיטים" שכתב יורם קניוק על חוויית המוות שהקיף אותו כחייל צעיר במלחמת העצמאות יציג בבכורה בתיאטרונטו. "לא חוויתי מלחמה, אבל גם אני שואל שאלות על משמעות החיים, וגם לי יש פחדים משלי", אומר השחקן דניאל סטיופין
אדם צעיר שוכב בשדה קרב מוקף מתים. האויב לא יודע שהוא מתחזה למת. האויב יורה. כדור עלול להיתקע בגופו בכל רגע. בשמים חגים עיטים, צופים במחזה האבסורד שמתרחש תחתיהם. הוא חושב: "האם ידע העיט מי מת ומי לא?". בסיפור הקצר "העיטים" שכתב יורם קניוק מקופל זיכרון הקרב על נבי סמואל במלחמת העצמאות. בקרב הכושל נהרגו עשרות חיילים וחוויית המוות, שהקיף את קניוק, תורגמה לסיפור קורע לב על מחיר המלחמה.
מלצב, במאי ומעצב תפאורה בעל ותק ובין מייסדי תיאטרון גשר, חבר לטובת המונודרמה לשחקן דניאל סטיופין, מתלמידיו בבית צבי. "דניאל חשב בהתחלה שזה תפקיד למישהו לוחמני, גיבור, קרבי.
אני חשבתי ההיפך. תוך כדי חזרות הוא התרצה", אומר מלצב.
"לא שרתתי ביחידה קרבית אבל הרבה מחבריי היו קרביים", מסביר סטיופין. "אני זוכר אותם בקו ההתחלה - מתלהבים, לוחמניים, מלאי מוטיבציה. אחרי מלחמת לבנון השנייה הם היו אנשים אחרים. הם לא רצו לדבר על זה. המילה היחידה שחזרה על עצמה היתה 'פחד'. לא למדתי פסיכולוגיה, אבל אני חושב שמנגנוני ההדחקה של פרויד מדברים בדיוק על זה. לא הייתי במלחמה ואולי דווקא בגלל שלא חוויתי אותה, אני יכול לשחק בהצגה שכזו. הריחוק מאפשר לי לדמיין ולהתייחס לטקסט כחומר דרמטי במקום לחקות מציאות".
העיבוד למחזה שכתבו השניים במשותף שומר על שפתו הייחודית של קניוק. "ספרות מדברת במילים, תיאטרון משתמש בהן ככלי לפעולה", אומר מלצב, "חיפשנו את החייל דרך מה שקורה סביבו. נכנסו לראש שלו, דמיינו מה הוא רואה וחש ומה התגובות שלו לכל זה. תיאטרון זה לדמיין ולהאמין, תיאטרון מתקיים כאן ועכשיו ומושפע מהמקום והזמן בו נוצר. תיאטרון מדבר על החיים שמקיפים אותנו וזה מה ששומר אותו רלוונטי. אנחנו מדברים על מה שכואב לנו".
סטיופין מדגיש שלא מדובר בהצגה פוליטית: "זו לא פוליטיקה במובן של שמאלנים או ימנים. זו גם לא הצגה על צבא למרות שיש פה חייל במדים ומלחמה. זה סיפור אישי שנוגע בטרגדיה האנושית ובמחיר שהמלחמה גובה. זה סיפור על אדם שראה דברים שאף אחד לא צריך לראות ואיכשהו צריך להמשיך לחיות עם המראות", הוא אומר.
"שאלו אותי מה החיבור שלי, כעולה, לסיפור של חייל ישראלי. זו שאלה מעצבנת. מלחמות התקיימו וממשיכות להתקיים בכל העולם. מה ההבדל בין חורחה שעמד בחזית הספרדית לבין יורי שנלחם בבלרוסיה או האנס שעמד מולם? אני מאמין שכשיש לך רובה ביד ויורים עליך מכל עבר, לא חשוב באיזה צד אתה, התחושות זהות. לא ראיתי מלחמה או עיטים שאוכלים את עיני החברים שלי אבל גם אני שואל שאלות על משמעות החיים. אני לא יודע מה מרגיש אדם ששוכב בשדה קרב מול אויבים, אבל יש לי הפחדים שלי. לא חוויתי אובדן של חברים, אבל אני יודע איך זה מרגיש כשאין לך בשביל מה לקום בבוקר".
הכרתם בבית צבי כמורה ותלמיד. איך זה לעבוד יחד?
"זה לא שעם תום הלימודים היה נתק. שמרנו על קשר לאורך כל השנים וגם עבדנו ביחד. תרגמתי ועיבדתי מחזות שסלאבה ביים, שימשתי כעוזר במאי בהפקות שלו בבית צבי ונוצר רצף. היה טבעי שאפנה אליו גם הפעם. הוא במאי שדורש ממך הרבה אבל העבודה איתו היא בית ספר למשחק. אני מאמין שלא משנה איפה אתה לומד אלא ממי. במובן זה לא הפסקתי ללמוד".
