שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    דור רביעי לשואה: "מעדיפה להתרחק מהזוועה"
    לאמה של ליאל פריד (15) נושא השואה היה חלק בלתי נפרד מהחיים. ההישרדות של סבתא רבתא פלה בגטו ורשה מוכרת לליאל, אך בינתיים היא מתרחקת: "בחיי הרגילים אין לכך השפעה ישירה, זה בטח ישתנה במסע לפולין"

    שמי ליאל פריד, בת 15, ואני נינתם של ארבעה ניצולי שואה מצד אמי. נולדתי שנים רבות לאחר שאביה של סבתי נפטר ולא זכיתי להכירו כלל. אמה של סבתי ואביו של סבי נפטרו כשהייתי מאוד קטנה וכמעט ואיני זוכרת אותם, אלא רק מתמונות. סבתא רבתא ציפורה (או פלה כמו שכולם קראו לה) נפטרה כשהייתי בת 9, אבל לצערי בשנים האחרונות לחייה לא הייתה בקו הבריאות ולכן לא זכיתי לשמוע ממנה את סיפור חייה.

     

    שאר הכתבות בפרויקט ארבעת הדורות:

     

    עדכונים נוספים - בפייסבוק שלנו

     

    סיפור זה כפי שאני שומעת שוב ושוב מאמי, דודיי, סבתי וגם שכנים וקרובי משפחה היה ה"סיפור שואה" של ילדותם, ואפשר לומר שהיה חלק מסיפור השואה של המושב כולו. כמעט בכל פעם כשמדברים על סבתא פלה, מדברים על כך שסיפור חייה, תפקידה במרד גטו ורשה ומסע ההישרדות שלה במחנות המוות ובצעדת המוות, היה הסיפור שסופר שוב ושוב. בכל כיתה של הנכדים היא הייתה כדי לספר, אמי זוכרת ששוב ושוב היו מגיעים לקחת אותה להרצאות בבתי ספר, יד ושם, משואה, והיא גם ליוותה משלחות נוער לפולין.

    ליאל פריד עם סבתא רבתא ()
    ליאל פריד עם סבתא רבתא

    לצערי לא שמעתי את הסיפור מפיה, אבל אני מרגישה שהוא היה מאוד משמעותי למשפחה. אימא אומרת תמיד שאצלם בבית השואה הוזכרה כמעין סיפור גבורה, משהו שמדברים עליו וגאים להיות בני דור שני ושלישי. מכיוון שנולדתי למשפחה שמדי שנה מתעסקת בבניית טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה במושב, הופך החודש שלפני יום הזיכרון לתקופה שבה נושא השואה והעדויות של משפחות התושבים מדובר בבית כל הזמן. לא תמיד אני מצליחה להתחבר לסיפורים, הם נראים לי כהיסטוריה רחוקה, שמות של מקומות לא מוכרים, סיפורי זוועה שקשה לי לשמוע ולכן אני מעדיפה להתרחק קצת.

     

    סוודר ממחנה ברגן בלזן

    לפני כשנתיים נסעתי עם סבתי ומשפחתי לטקס בכנסת, שבו הוענקה למשפחה תעודת הוקרה לסבתא פלה ז"ל על השתתפותה במרד גטו ורשה. אבל זכיתי גם להיחשף קצת לסיפור של סבתא רבתא טובה (מצד סבתי) כשהוזמנו לטקס פתיחת תערוכת "לאסוף את השברים" ביד ושם. מסתבר כי סבתא טובה שמרה חפצים ממחנה ברגן בלזן שבו הייתה - סוודר שסרגה, מסגרות, הכתובה של נישואיה ועוד. סבתי ואחיותיה החליטו לתרום חפצים אלו ליד ושם כדי שיישמרו לדורות הבאים. אני זוכרת טקס עם הרבה צוותי חדשות מכל העולם ונציג גרמני שנאם.

     

    אימא תמיד מספרת כי נושא השואה היה חלק בלתי נפרד מחייה, בעיקר כי

    סבתא פלה גרה במושב ותמיד-תמיד סיפרה. אני גדלה בתקופה אחרת, הנושא לא עולה ביום-יום שלי, ורק כאשר יש תאריך משמעותי, יום השואה, או מפגש משפחתי רחב ומתחילים לדבר על סבתא, אז עולה הנושא.

     

    בעוד כשנתיים אהיה בכיתה י"א, הכיתה שבה נוסעים למסע לפולין, ברור לי כבר היום שלמסע הזה אני חייבת לצאת. בשבילי זה לא רק מסע לימודי, אלא ממש טיול שורשים. כמעט בכל מקום שהמסע יגיע אליו, היו הסבים והסבתות רבא שלי. אני בטוחה שמשם אחזור אחרת.

     

    בינתיים אני מעדיפה לדבר על השואה ומה שקרה בה בעיקר בסביבות יום השואה, ואני מרגישה כי אף על פי שכל משפחתי הגיעה משם וחלק גדול ממנה הושמד בשואה - בחיי הרגילים אין לכך השפעה ישירה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים