שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    "מרגישה שכל גרגר בארץ ישראל הוא שלי"
    יהודית שרייבר מהונגריה הצליחה לשרוד את השואה, שבה איבדה את אביה וקרובי משפחתה. בישראל התחתנה שלוש פעמים, הולידה שתי בנות וכעת, בגיל 80, היא סבתא לארבעה נכדים. "אני רואה את ביטחונם בזה שיש לנו ארץ משלנו ויש לשמור עליה"

    אני יהודית שרייבר לבית פרינץ. נולדתי ב-1934 בעייריה שטריהוייהל, הונגריה. הייתי בת שש כשאבא שלי נלקח למחנה עבודה. עולמי השתנה מקצה לקצה. את ביתנו בעיירה מכרנו ועברנו לגור בבודפשט. את המלחמה עברתי במנזר. לארץ עליתי כיתומה בגיל 14.5 וכאן נפגשתי עם אמי, שלא ציפתה לבואי. אחי כבר אז היה בארץ כחייל בהגנה. כאן התחתנתי, נולדו לי שתי בנות והתאלמנתי. השנה אני מדליקה נר לזכרם של כל הנספים הפרטיים שלי, ולכל אלה שאין מי שיזכירם.

     

    שאר הכתבות בפרויקט ארבעת הדורות:

     

    שרייבר. מפסלת את קרובי משפחתה ()
    שרייבר. מפסלת את קרובי משפחתה

     

    יום הזיכרון לשואה ולגבורה - כתבות נוספות:

     

    בארץ בחרתי ללמוד את מקצוע הספרות בזכות כישרוני בידיים. בגיל 16 פתחתי את המספרה שלי בשיכון בצרון, אז גם הכרתי את בעלי לדסילב שרייבר, אביהן של שתי בנותיי אורלי ונאוה. בעלי איבד בשואה את כל משפחתו, אחיותיו, אמו ואביו, ולא חשב שצריך להקים משפחה חדשה לעולם. אני חשבתי אחרת. הצלחתי לשכנע אותו שהדבר הנכון יהיה להביא ילדים ולגדל אותם בארץ.

     

    בגיל 39 התאלמנתי מיקירי, אחרי מחלה קשה. כעבור כמה שנים נישאתי ליעקב שבה, שאיבד את אמו וניצל עם אחותו. אחרי 15 שנה גם הוא נפטר. הייתי עדיין יחסית צעירה, ילדיי נישאו ואז הייתי עם יעקב בלומר, שהיה אסיר ציון בבוקרשט.

     

    אחר כך הכרתי את מנחם בן חיים, ניצול שואה ששרד את אושוויץ וצעדת המוות. איתו באתי בגיל 70 למגדלי ים התיכון וזכינו לחמש שנים נפלאות. מנחם, שהיה בצעדת המוות ואיבד את הוריו באושוויץ, נפטר גם הוא. מאז אני מפסלת את משפחתי ואת הדברים שאהבתי בחיים. פסל אחד שלי שנקרא שורשים קיבל מקום של כבוד בתערוכת אמנים ניצולי שואה במוזיאון "יד ושם", ועל כך אני גאה מאוד.

     

    שרייבר ומשפחתה. אבא לא חזר ()
    שרייבר ומשפחתה. אבא לא חזר

    חלומותיי וחיי מלאי תקווה וגם פחד מהעתיד. אני כבר לא אומרת שזה לא יכול לקרות. אני בת 80. נכדי הבכור התחתן החודש, ויש לי עוד שלושה נכדים. אני רואה את ביטחונם בזה שיש לנו ארץ משלנו ויש לשמור עליה. כל גרגר מרגיש לי כרכוש פרטי שלי.

     

    אני זוכרת שבשנת 1944 נלקחו כל היהודים לאושוויץ-בירקנאו, ובהם סבתי מצד אבי, אחיו ובני דודי. כשהפשיסטים עלו לשלטון נאמר לנו שליהודים אסור לעזוב את ביתם, ולמעשה האזור הפך לגטו יהודי - אין יוצא ואין בא.

     

    דודי מצד אמי, בלה קורניצר, שהיה בעל קשרים עם אנשי מפתח, הצליח לסדר מקלט ל-28 נפשות בני משפחה במנזר הכרמלטים. ביום שעזבנו למנזר ניסתה החצרנית לעצור בעדנו. אמי הבינה את חומרת

    המצב, דחפה אותה, ויצאנו במהירות למקום המקלט במנזר. בדרך ראינו קבוצות גדולות של יהודים שמגורשים מביתם למקומות ריכוז.

     

    במהלך הצעדה לכיוון המנזר נעצרו דודתי ואחי, שנראה בחזותו החיצונית כיהודי. דודתי, שהייתה יפה מאוד, הצליחה בחיוכיה ובמתק שפתיה לשכנע את החייל שישחרר אותם. במנזר סבלנו מרעב קשה. לעתים קרובות מצאנו את עצמנו אוכלים פתיתי שלג על מנת להשביע את הרעב.

     

    יום אחד קיבלו הנזירות מסר שבאים לבדוק אם הם מסתירים יהודים. בעקבות האזהרה עברו סבא וסבתא, האחיות של אמא עם בני זוגם ובניהם, למקום מסתור אחר שהדוד דאג להם. אמא עזבה עם אחי ואני עם שש בנות דודות שלי. הייתי בת 8, ונשארנו שם עד שמלאו לי 11.

     

    אחרי השחרור חלק ממשפחתי חזרו מהמחנות לבתינו. זה היה קורע לב. הם היו שלד ועצמות ופגועי נפש. אבא לא חזר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים