לכתוב, להתפלל, ולדמיין מחול חדש
אסופת מניפסטים של יוצרי מחול שפורסמה במסגרת חגיגות חצי יובל לסוזן דלל, מעלה שאלות הנוגעות לתלות בממסד, למציאות מסרסת בתחום, ובעיקר מביעה צורך בקיומה של קהילה מחולית חזקה שתערער על הסדר הקיים
האם שיח מעמיק ופתוח על מצבה של סצנת המחול הישראלית, האתגרים העומדים בפני יוצרים, מהות קיומה של קהילה מחולית ככוח מניע והשפעת כל אלה על צרכני המחול, יכול באמת להתקיים כיוזמה של המוסד המרכזי בתחום, שבמידה רבה מכתיב מציאות בעצם הנכחה או מזעור נוכחות של יצירה לסוגותיה?
האם יוצרים, שמטבע הדברים זקוקים לפלטפורמות חשיפה ליצירותיהם, יביעו בחופשיות ביקורת ישירה, נוקבת או משמעותית על המצב הקיים והצורך בשינוי דווקא בלב הממסד, שמטבע הדברים, מבקש לשמר את הסדר הקיים? התשובות לשאלות אינן חד-משמעיות או לפחות כך עולה מאסופת מניפסטים של יוצרים בקהילת המחול שנכתבו לבקשת מרכז סוזן דלל כחלק מחגיגות חצי היובל להיווסדו.
האסופה, שנחשפה בסוף השבוע בכנס שיזם מרכז סוזן דלל, מציגה תמונת מצב עכשווית ושמה בקונטקסט רחב את העשייה את העשייה המחולית בסביבה שממנה ובתוכה נוצרה, בה היא פועלת ואליה מגיבה. בין דפיה מעלים היוצרים לראשונה בפומבי שאלות על התלות בממסד, קיבעון יצירתי ודוגמתיות, מציאות מסרסת וצורך בקהילה מחולית חזקה שתערער על הסדר הקיים.
"לא כל יוצרי המחול בארץ שותפים לשיחה זו", מדגיש רן בראון, מייסד כתב העת "מעקף" ועורך חוברת המניפסטים. למעשה אחוז צנוע מכלל היוצרים הפועלים בארץ הרים את הכפפה. "שתיקתם הרועמת של יוצרים מרכזיים מעוררת תהיות", אומר בראון, "העומדים בראשן של שלוש הלהקות הגדולות למשל - אוהד נהרין, רמי באר ועידו תדמור, בחרו שלא לקחת בה חלק.
אם מניפסטים באים לערער על המצב הקיים, האם פירוש הדבר הוא ששלושתם דווקא מרוצים מהמניפסט, או אולי אינם רואים צורך להצהיר באופן פומבי על עקרונותיהם, אמונותיהם ורעיונותיהם, משום שהצהרה כזו נתפסת בעיניהם כהפרעה לתנועה הזורמת של ריקודם, או לכל הפחות - פשוט אינה חשובה דיה? ואולי הסיבה להימנעותם, או לזו של יוצרים אחרים, נעוצה דווקא במקורו של הקול הקורא, במרכז סוזן דלל?".
הנחת יסודות למסגרת שמאפשרת לעושים במלאכה לנסח "אני מאמין" ולהציג עמדות, רעיונות ואידיאולוגיות, יכולה להיות לא יותר מפלטפורמה לשחרור קיטור, אך מנגד ובטיפול המשכי - גם צעד ראשון לקראת שינוי מיוחל. קיטור אכן שוחרר בעצם כתיבת המניפסטים ובאירוע שליווה את חשיפתם, אך מכאן ועד הנעה לפעולה, הדרך ארוכה ולו רק בשל העובדה שמדובר בקהילת יוצרים מוחלשת שנעדרת אחדות ומדברת במגוון קולות.
לדברי בראון מדובר בנקודת מוצא. "זו התחלה. מכאן והלאה אני חושב שזו אחריותם של האמנים לגרום למניפסטים להתממש, לדרוש מסוזן דלל ומכל המערכות למיניהן לסייע, לאפשר, להוביל, ולקחת חלק".
בדק בית על הבמה
לצד אמירות אישיות על מהות היצירה, על הכוחות המניעים ומקורות השראה קוראים המניפסטים, כל אחד בדרכו, לבדק בית, מציעים התבוננות מחודשת בתחום המחול בישראל מול המתרחש בעולם, מעלים שאלות על אסתטיקות חדשות וטשטוש גבולות, ומתריעים מפני סטגנציה יצירתית שעלולה להוביל לאנכרוניזם. יש גם לא מעט ביקורת עצמית שמדברת על חנופה לקהל ועל התחמקות מלקיחת אחריות.
יש כאלה כמו תמי ורונן יצחקי, מייסדי מרכז המחול "בין שמים וארץ", שמאמינים כי המחול הוא אמנות חברתית שנועדה ליצור נקודת חיבור עם האחר. לצדם, קולות אחרים כמו זה של הכוריאוגרף עידן כהן שכותב על מציאות של תכתיבים: "אני רואה ושומע סביבי קולות שקוראים לי ליצור באסתטיקת תנועה מסוימת, דרך אידיאולוגיות יצירתיות ודיסציפלינות חשיבה מסוימות, או נכון יותר לומר - מורים לי מה לא לעשות.
"לפעמים נדמה שבדומה למפה הפוליטית, גם בעולם המחול, קמים סביב צבאות קטנים המתבצרים בעמדותיהם, ובלשון מושחזת מורים לנו מעל דפי העיתון כיצד ליצור וכיצד לחשוב, מסתתרים מאחורי אופנות חולפות, אשר מחלחלות לכל אכסדרת מחול".
גם במניפסט של לילך ליבנה, שבוצע במקורו כאירוע פרפורמנס שהתקיים ברחבת סוזן דלל בדצמבר אשתקד, ישנה התייחסות ל"דיבור מחול הומוגני", קיפאון והבלעת או מחיקת קולות שונים, במרחב היצירה בישראל.
"לא ייתכן שבארץ ישראל יש דרך אחת לרקוד, דרך אחת לגשת אל הגוף והיא הדרך היחידה שקובעת מחול מהו. עלינו להתפרץ אל תוך המערכת גם אם לא אירחו אותנו בה, ולדרש מקום לגוף האחר. מקום שגופים רבים אחרים יוכלו להתקיים בו. לא להישאר באותו המקום הקבוע, שם ברור ריקוד מושלם מהו. התפקיד של האמנים הוא לערער על מהו ריקוד מושלם, לתת דעות שונות ומגוונות, לחתור, לסחרר. לא ייתכן שכבר 20 שנה הריקוד המושלם הוא אותו ריקוד מושלם".
לטשטש את המחול המוחלט
ליבנה מעלה שאלות נוקבות בנוגע לקיבעונות ולתחימת היצירה המחולית באופן שמצמצם את הגדרתה ובכך מציב לה גבולות נוקשים. "מי החליט מהם גבולות המחול? מה נכנס בקטגוריה של מחול ומה לא? האם רק תנועות מסוימות נחשבות למחול? אסור לכפות על הגוף דרך התנהלות והסתכלות אחת. בדרך זו אנו מעלימים את הגוף והגישה אליו נחסמת. אנחנו לא מאפשרים לעצמנו פתחים ואופציות אחרות לגשת אל הגוף, לחקור ולהבין אותו כי כבר החליטו בשבילנו... הגוף נאבד והמחשבה מסורסת, זה הזמן לפעול בצורות אחרות ולטשטש את המוחלט".
ריבוי קולות, הנכחה והדחקה, הם נושאים שעולים גם במניפסט של רנה שינפלד, מהיוצרות הוותיקות הפועלות בישראל. "לפעמים נדמה לי שמאחורי המונח 'מחול עכשווי' מסתתרת פסילת העבר וביטולו. זו בעיניי ראייה מוגבלת ואנוכית. קנינגהם, כמו פינה באוש ומרתה גרהם היו מהפכניים, אבל דרכם היתה של חיפוש דרכים להוביל בהם את העבר, להרחיב אותו, לשנות - לא לבעוט. בחברה שלנו קיימת אפליה של גיל ויחס לא הוגן או נכון כלפי האמן המתבגר.
"בכוחה של אמנות הגיל המתקדם לתרום איכויות ייחודיות למאגר המצטבר של הניסיון האנושי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במעשה האמנות: איכויות בלתי צפויות משוחררות ממעצורים של אמביציה, מפחד מביקורת, הן בעלות ישירות לא מצועצעת בניסוח חוכמת החיים שנצטברה לאורך השנים".
דבריה של שינפלד מהדהדים במניפסט מעורר מחשבה מאת דנה רוטנברג. "היעדר רקדנים מעל גיל מסוים מבטיח תחום חד-גוני ושטוח, שבו הרקדנים הם אולי וירטואוזים פיזית, אבל חסרי ניסיון חיים, בשלות, שריטות ועומק. רק לשם השוואה, דמיינו את פינה באוש הגרומה בכתונת הלילה של קפה מילר. דמיינו את דאדלי ויליאמס בן הששים מבצע את I Want to be ready של אלווין איילי. דמינו סולו ידיים ואצבעות של מרס קנינגהם ואת קזואו אונו. לו הייתם גוזלים מחנוך לוין את השחקנים הזקנים, איך היו נולדים 'מלאכת החיים' או 'אשכבה'? ואל תגידו לי רנה שיינפלד. יוצאים מהכלל מעידים על הכלל".
הדוגמה עליה מתבססת השיטה, לדידה של רוטנברג הולידה מציאות מעוותת ומסרסת. "משמעות הדבר היא שלעת עתה העיסוק בתנועה בישראל נתפס כזמני. מי שנכנס אליו יודע שזהו מרחב 'שכור' - ובכזה לא שוברים קירות, לא מעצבים מחדש ולא מרחיבים מרפסות. בטח ובטח לא מפרקים את הרצפה כדי לתקן את התשתית העמוקה.
במרחב כזה מקסימום תולים פוסטר על הקיר וגם זה באישור בעל הבית. הזהירות הזו היא מכת מוות ליצירתיות ולתעוזה", היא כותבת ומדגישה: "ככל שאתה נכנס לעובי הקורה, אתה למד שיש בעל בית ובבעלותו כל הדירות בבניין, הבניינים ברחוב והרחובות בעיר. אתה שומע מהשכנה שלא כדאי להסתבך איתו שמא תמצא עצמך ללא קורת גג. עם החשש הזה, נמצא התחום שלנו מלא בפחדנים, עילגים, בכיינים, דמויות סטטיות שאינן זזות או מזיזות.... בתקופה סטטית זו של אין תזוזה-אין התקדמות-אין פרטנר- אין חדש, על התנועה להביא תנועה".
האם המילים הכתובות של עשרות יוצרי המחול שבחרו לקחת חלק ביוזמה של מרכז סוזן דלל יניעו למעשה? לא בהכרח. אך כפי שכותב בראון: "מניפסטים הם עדויות לאופן שבו אנשים מדמיינים את המאבק שלהם, ביטויים מרוכזים ומובהקים לכוונות, שאיפות, כיספוים ומאוויים, אבל בו בזמן, אלה הם כלים ליצירה - ניסיונות לדמיין את החדש ולתת לו צורה".
