מורי הדרך של קרי

כשנדרש פט ביוקנן להגן על מינוי צ'אק הייגל לתפקיד שר ההגנה של ארה"ב ולהסביר את דבריו של השר המיועד מ-2010 כי "ישראל הופכת למדינת אפרטהייד", הוא השיב למראיינו ב"פוקס ניוז": "הקשב למה שהישראלים עצמם אומרים, אנשים כמו אולמרט אומרים כי ישראל נהפכת למדינת אפרטהייד".

ביוקנן, אנטישמי לא קטן בזכות עצמו, בסך הכול נתלה באילנות גבוהים, מתוצרת מקומית כמובן, שבעבור חלקם הוצאת דיבת הארץ רעה בניכר היא לחם חוקם, אנלוגיות של ישראל לאפרטהייד ולפשיזם היא אמנותם. חלקם מרחיקים כמובן את השוואותיהם עד למדינה מסוימת באירופה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. אילנות ומורי דרך מהוללים מהסוג שהיו לנגד עיני ביוקנן היו גם מול עיניו של ג'ון קרי, שקבע כי ישראל עלולה להפוך למדינת אפרטהייד.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

כולנו דוד הנחלאווי / שרית מיכאלי

"קרי בסך הכול חזר על מה שישראלים כבר אמרו", הגיבה דוברת מחלקת המדינה האמריקנית, ג'ן סאקי, לביקורת על דברי קרי, תוך שהיא מפנה את קוראיה לדברים ברוח דומה שהשמיעו כבר לבני, אולמרט וברק. בכירים אמריקנים בהווה, אנטישמים מועדים ואינטלקטואלים ישראלים וגלובליים המשמשים מעין שרשרת העברת "תורת האפרטהייד הישראלית" מפה לאוזן ובעיקר בקול גדול.

"ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות", היה אחד משבעת הסעיפים בנייר העמדה שהגיש ארגון המדינות המוסלמיות לוועידת דרבן ב-2001 - כמובן ברוח החירות, השוויון, אחוות העמים וזכויות האדם והאזרח, המוקפדת כידוע קלה כבחמורה במדינות הללו. "רוח מופלאה" זו המשיכה לפזר את זרעיה בשורות ה-BDS ואוקספם ב"שבוע האפרטהייד הישראלי", ולא פחות בהגיגיהם של צדיקים מקומיים ומופלגים. "ישראל מבצעת אפרטהייד מובהק ואף אלים" (שולמית אלוני, 2006), "ישראל הופכת לדרום-אפריקה של תקופת האפרטהייד" (עמוס עוז, 2010), "זה לא אפרטהייד, זה מגה אפרטהייד" (אמנון אברמוביץ', מאי 2014) - הם רק מעט חלק קטן מהקולות במחנה הקדמה המקומי, שמשוכנעים בכל לבם שכל המרבה להשיח על "האפרטהייד הישראלי" ו"מְאֵרַת הכיבוש" מסדר לעצמו קתרזיס מפואר, ובעיקר לא מעט נקודות זכות בעיני קהלו השבוי.

"בישראל אין אפרטהייד, ואין שם דבר שאפילו מתקרב להגדרה של אפרטהייד", כתב ריצ'רד גולדסטון ב"ניו יורק טיימס" בתחילת 2011. גולדסטון, לא ממליצי היושרה המובהקים של מדינת היהודים, ושיודע פרק אחד או שניים על האפרטהייד הדרום אפריקני, הוסיף כי הטענה שישראל מדינת אפרטהייד - היא שקרית וזדונית. ניתן לשער שקרי - שצערו היה כמובן לא על עצם דבריו, אלא על שנתפש בקלקלתו ובהקלטתו, ועל שנאלץ לחזור בו ממה שהוא מאמין בו בכל לבו - קרא אף הוא את מאמרו של גולדסטון.

ניתן גם להניח שלו היה מצליח שר החוץ האמריקני להתנער, ולו לרגע קט, מאמונותיו - היה מבין שאין דבר וחצי דבר בין ישראל לדרום אפריקה של האפרטהייד, הן משפטית, הן מעשית והן אידיאולוגית. הקשר בין ישראל לאותה מדינה שחוקקה את החוקים של הפרדה גזעית בכל תחום ותחום בחיי נתיניה (בין השאר, בבתי הספר, בתחבורה

הציבורית, ברחובות, בחופים, במוסדות הציבוריים ואף בספסלי הרחוב) - הוא כמעט כמו הקשר בין רדיפת האמת, היושרה והגינות לבין החבורה הנושאת בגאון את פרוטוקולי האפרטהייד של זקני ציון, ממשלתה וצבאה.

אלא שגם אם קרי מודע לכל אלה והוא אינו שליח מצווה של אותה תעמולת זוועה מקומית וגלובלית, הוא בכל זאת יציר אותנטי של בתי הגידול במערב, שהפכו את המוסר הכפול למקצוע, את ייסורי המצפון על הקולוניאליזם למצוות ליברלים מלומדה, ואת "הכיבוש הישראלי" לאחד הנוראיים שבחטאי העולם. מחומרים אלה, יחד עם אסמכתאות אפרטהייד מלומדות שמספקים לו דוברים ישראלים, יש בינגו, או בלשונו הציורית והמוסרנית של קרי - יש פוף. ואם בכל זאת יבקש קרי עידוד מה לדבריו, הוא ימצא אותם בשפע, גם בימים הללו שבין יום השואה ליום הזיכרון, בקרב זרזירי עט מקומיים, בלוגרים וטוקבקיסטים, שמתמלאים תמיהה ושואלים: למה בשם אלוהים צריך היה שר החוץ האמריקני להתנצל על משהו כה נכון?

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il