איך לכתוב על המשפחה ולהישאר בחיים

זה בהחלט התפקיד שלקח על עצמו סקאל, יליד 1976, שספרו החדש "הצורף" רואה אור בימים אלו (הוצאת כתר). קדמו לו הרומן המצליח "יולנדה", שהיה מועמד לפרס ספיר, ושלושה ספרים נוספים. הוא זכה בפרס אשכול ליוצרים עבריים, ובשש השנים האחרונות משמש כמנהל המפעל לתרגום ספרות מופת במרכז הספר והספריות.

איך משלבים בין התשוקה לכתיבה וההכרח להתפרנס?

"תמיד היטלטלתי בין הרצון לעבוד לפרנסתי במקצוע מנותק לגמרי מהספרות, לבין השאיפה להחזיק במשרה בעלת משמעות בעולם התרבות והספרות. בעבר עבדתי בעבודות שונות ומשונות (בין השאר כשומר לילה במלון, בתחום ההיי-טק הרפואי ובעבודה עם ניצולי שואה). כשהציעו לי לפני שש שנים לעבוד במפעל לתרגום ספרות מופת של מרכז הספר והספריות, נעתרתי בשמחה, כי ראיתי בתפקיד הזה חשיבות תרבותית גדולה. בתפקידי אני אחראי על פרויקטים מגוונים, ובשנים האחרונות הפכה העבודה הזאת לחשובה יותר ויותר, בגלל המצב בשוק הספרים. הדרך שלי להתמודד עם שני הכובעים היא הפרדה מוחלטת בין חיי הפרטיים לבין התפקיד שלי במרכז הספר והספריות. בדרך כלל אני מצליח לעשות את זה לא רע בכלל".

כמו ב"יולנדה", גם ברומן "הצורף" נמצא סיפורים משפחתיים סבוכים, דמות (או דמויות) שניתן לזהותה כבת דמותו של הסופר, ותעלומות רבות הנחשפות אט-אט, ובקצב מצוין. סקאל מוליך את הקוראים בנפתולי הסיפור, ומגרה את בלוטות הקריאה.

"מיפו לקהיר, מביירות לחיפה, מחברון לדמשק". ספרו של משה סקאל

"כשאני כותב - אני כותב לעצמי, כמובן, אבל כל הזמן יש לנגד עיני קורא", הוא מספר בראיון עמו בדירתו בתל אביב. "הפעם הרגשתי שאני מוליך אותו יד ביד. זה אמנם תובע מהקורא השתתפות מסוימת, אבל כסופר אני מתכנן ומקווה שהיא תשתלם לו, כפי שכקורא אני רוצה לדעת שאני בידיים טובות, להרגיש שהסופר יודע מה הוא עושה ושהוא מוליך אותי בבטחה. בדומה לכל דבר שאנו עושים בחיים".

חזק יותר מיהלום

"הצורף" הוא ספר רווי מסתורין, שעלילתו נסובה סביב יהלום שמקורו במאה ה-17 בהודו. לאחר מכן הועבר לאירופה, לסוריה, נמסר לאישה יהודייה, ולבסוף הגיע לתל אביב. זהו גם סיפור על שתי משפחות, על תשוקות ועל סודות משפחתיים. סקאל ניסח מיתולוגיה משפחתית מרתקת, הפרושה על פני שנים רבות עד להווה של תל-אביב יפו בקיץ 2011, בעיצומה של המחאה החברתית. כמו בכל יצירתו, גם בספר זה ניכרת האהבה הגדולה של סקאל לסיפורים - אהבה שמקורה בצעירותו.

"אני כותב מגיל 17", הוא מסביר, "ושנים התמקדתי בשאלה איך לקרוא, מה לקרוא, איך לכתוב, באיזה ז'אנר. בגיל 20 לקחתי עצמי לשיחה רצינית לוודא אם אני רוצה להיות משורר או סופר. הרגשתי שזה הזמן לקבל החלטה, ושזו צריכה להיות החלטה נחרצת שתשפיע על מהלך חיי, כאדם ולא רק ככותב.

אצבעות הצורף של מאיר סקאל, אביו של המחבר(צילום: עדה רוטנברג)

"קראתי הרבה ספרים שראו אור בעשרות השנים האחרונות, ועניין הסיפור לא תמיד ברור ומובהק עד הסוף, כאילו יש הרגשה שהכל כבר נכתב, ויוצרים רק מחפשים אופנים חדשים לומר את הדברים - על אף הפריבילגיה הגדולה של כותב עכשווי בעברית, שיגלה כי למעשה ישנם נושאים רבים שלא נכתב עליהם עדיין. בנוסף, כותבי פרוזה לא נותנים לפעמים מספיק מקום לסיפור עצמו".

ב"הצורף" מביעה אחת הדמויות ביקורת על התרחקות של סופרים מהסיפור, ועל התמקדותם במבנים פוסט מודרניים. אתה מזדהה עם עמדה זו?

"קוראים מחפשים סיפור. הם נאחזים בסיפור, הם צריכים עלילה, ולפעמים נדמה שזה דבר מגונה. לדעתי, קודם כל צריך סיפור טוב, ורק אז לשבור את הראש איך לספר אותו. שני הדברים הללו חשובים באותה מידה, ולא יכול להיות האחד בלי השני".

כתיבת "הצורף" החלה ב-2008, זמן קצר אחרי שהחל לעבוד כשולייה בחנות התכשיטים של אביו, השוכנת לא הרחק מסמטה פלונית בתל אביב. "במשך שלוש שנים ישבתי יום-יום לפני שולחן העבודה הקטן ולמדתי את מלאכת הצורפוּת", הוא מספר. "כשהייתי ילד נהגתי לשבת שעות ארוכות על הכספת הגדולה בחנות התכשיטים, ומשם התבוננתי באצבעותיו של אבי, המוכתמות תמיד מחומרי העבודה.

"במבט מוקסם הייתי רואה אותן מנסרות, מלחימות, מלטשות, משבצות אבני חן - והופכות את חומרי הגלם לתכשיט. 'אתה נתת לי את הבוץ שלך', הטיח המשורר הצרפתי שארל בודלר באוזני האל, 'ואני עשיתי ממנו זהב'. את המשפט הזה לא הכרתי, כמובן, בימים שהייתי יושב שם על הכספת, אבל יש להניח שמחשבות דומות למדי חלפו בראשי הילדותי".

בזמן ששימש כשולייה קרא ספרים על יהלומים ואבני חן, ועל האופן שבו הם שינו לטוב או לרע את גורלם של אנשים שהיהלומים הגיעו אליהם. "בד בבד התחלתי לחקור גם נושאים אחרים שהרומן הזה עוסק בהם: קורותיהן השלובות של תל אביב ויפו לאורך המאה ה-20, וסיפוריהם של מהגרים שהגיעו מסוריה וממצרים, שבקורותיהם גיליתי לא פעם מזיגה מרתקת של מזרח ומערב.

"סבי, שעלה לישראל מדמשק, לא חדל להתרפק עליה. הוא גם הבטיח שיום אחד ייקח אותי לשם. אבל הוא מת כשהייתי כבן עשרים, ולא הספיק להגשים את משאלתו. רק שנים אחרי מותו התחלתי להתעניין בסיפורים המשפחתיים והסתקרנתי להכיר את המקומות שבהם נעו סבי וסבתי, במרחב הפתוח שהיה אז המזרח התיכון - בין דמשק לביירות, בין בגדד ליפו, בין הר הלבנון להרי ירושלים".

חיים ללא גבולות

העניין הרב של סקאל בסיפורי משפחתו בא לידי ביטוי ב"יולנדה", וניכר גם ב"הצורף". אולם הוא מציין כי בניגוד לרומן הקודם - שבו כתב על יהודים דוברי צרפתית שהגיעו ממצרים והם חיים כאן בינם לבין עצמם, במעין סוג של גלוּת, כדבריו, "הפעם לא היה אפשר להתעלם מהמרחב הגיאוגרפי המידי שבו פועלות הדמויות שלי, כלומר מהמזרח התיכון שבתוכו אנחנו חיים.

משה סקאל בימיו כשוליית הצורף בסמטה פלונית(צילום: דורי מנור)

"מאז ומעולם סיפרו במשפחת סבי וסבתי הדמשקאים על הימים שבהם היו הגבולות פתוחים, על האפשרות שהיתה לתושבי המרחב הזה לנוע מארץ לארץ, לנסוע מיפו לקהיר, מביירות לחיפה, מחברון לדמשק. כל מי שחי בארץ הזאת לפני 1948 ידע לספר על מערכות יחסים אמיצות שהוסיפו להתקיים גם בימים העקובים ביותר מדם, על קשרי אהבה וחברוּת, על שיתופי פעולה כלכליים ואחרים. היום זה נשמע כמו אגדה מימים אחרים, אבל פעם זאת היתה המציאות".

"הופעתו של פריד בישראל אפשרה לי לראות את תל אביב ויפו דרך עיניו, וגם לעסוק בתשוקה הגדולה של פריצת גבולות - תשוקה יוצאת מגדר הרגיל. דמותו נולדה מסיפורו של חסן חיג'אזי, המורה הסוּרי הצעיר שהצליח לחצות ב-2011 את הגבול הסורי ולהגיע עד יפו, שבה ערך לעצמו מעין טיול שורשים בעירם של סבתו וסבו.

"היו שלבים משמעותיים בכתיבת הספר הזה, וחיג'אזי הוסיף לסיפור שלי חלק שהיה חסַר בו, ואִפשר לי להשלים את עלילת 'הצורף' ולהציג בו את הפנים השונות של המקום הזה. ואולי זה מה שמסעיר אותי כל כך בסיפור שלו: בצעד אחד קטן הוא מחק את הגבול כאילו לא היה.

"לא נראה לי שבעתיד הנראה לעין אגנוב את הגבול ואבקר בדמשק של סבא וסבתא שלי. אבל בינתיים אני מתנחם בפריבילגיה של מי שמספר סיפור ויכול לבחור - לפחות כשאיפה, כהשתוקקות - בחיים במרחב אחד, ללא גבולות".

אומנות הצורפות אנלוגית ברומן למלאכת הכתיבה, וסקאל מכניס לתוך המערך הזה את הנוכחות המתמדת של תהליך הכתיבה עצמו. תום, מספר הסיפור, הוא זה שכותב אותו ומעלה תהיות לגבי האופן שבו הסיפור הזה ייכתב. "אני, כמספר, נמצא באופן מוצהר מאוד בספר, ואני משחק עם זה כל הזמן. מה לספר תמיד מעסיק אותי, וגם איך לספר".

איך המשפחה מקבלת את העיסוק הרב שלך בהיסטוריה המשפחתית?

"כשמזמינים אותי לדבר על הספרים שלי, כותרת ההרצאה שלי היא - איך לכתוב על המשפחה ולהישאר בחיים. 'יולנדה' הייתה טבילת האש והם שמחו בספר, אז אני כבר מיומן. בניגוד אלי, הם לא בחרו להיות הורים ומשפחה של סופר, והם מגיבים באופן מפרגן ואצילי מאוד".

משפחתו של סקאל כוללת גם את המשורר והעורך דורי מנור. אז איך

זה להימצא בזוגיות ארוכה שבה שני כותבים? "זה עובד מצוין", מספר סקאל בחיוך, "מפני שמבחינתי אלו שני מקצועות שונים לגמרי. מהרבה בחינות סופר הוא מציצן ומשורר הוא אקסהיביציוניסט. שירה, לפחות בדימוי הרומנטי שלי בתור כותב פרוזה, כותבים בחצות אחרי כוסית וויסקי, ופרוזה כותבים בשמונה בבוקר אחרי כדור אדוויל. אז אין כאן התנגשות, אלא דווקא הרמוניה".

כיצד אתה חווה את התהפוכות בשוק הספרים אחרי שעבר החוק?

"ברור לכולם ששוק הספרים בישראל עובר טלטלה. אני מקווה שבתום התקופה הנוכחית, הקהל יחזור לחנויות הספרים, המגוון יהיה גדול, חנויות הספרים הפרטיות ישגשגו, וכולם - כולל המו"לים והסופרים - ייצאו נשכרים מעמלם. נשמע כמו אוטופיה? בצרפת, למשל, זה עובד מצוין. נכון, יש שם קהל קוראים גדול יותר, אבל גם התחרות שם גדולה מאוד. ועדיין, בכל פעם שאני מבקר בצרפת ונכנס לחנות ספרים, אני נתקף קנאה עזה".