לא נעים להודות: כשאתה נוסע - יותר קל לי

בהרבה משפחות, בוודאי יותר מאשר בעבר, אחד מההורים מחזיק במשרה המחייבת נסיעות לחו"ל והיעדרויות מהבית, בתדירות כזו או אחרת. בעבר אלו היו בעיקר האבות שעבודתם הצריכה נסיעות לחו"ל, אך במסגרת השינויים התרבותיים והחברתיים, ניתן למצוא יותר ויותר משפחות בהן האם היא זו שנעדרת מהבית למספר ימים.

העדרויות אלו משפיעות, מטבע הדברים, על ההתנהלות של המשפחה. כשההעדרויות של אחד ההורים נדירה - היציאה מהשגרה מורגשת יותר. כשההעדרויות תכופות והמשפחה מורגלת אליהן נוצרת מעין שיגרה חלופית והמשפחה לומדת לנוע בין השיגרות השונות.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

עוד כתבות של דפנה תייר בערוץ הורים :

אל תרוצו מהגן לחוג: מה ילדים באמת צריכים אחה"צ?

הילד שלכם נסיך? אל תתפלאו שהפכתם למשרתים

אבא, ילד הוא לא רק עוד משימה לבצע

אך בשני המקרים עשוי להיווצר מצב שנראה, לכאורה, פרדוקסלי: דווקא בימים בהם אחד מההורים נעדר - ההתנהלות המשפחתית 'חלקה' יותר. ההורה שנשאר עם הילדים עשוי לדווח ש"היה לי הרבה יותר קל כשהייתי לבד" או "הילדים היו מקסימים והכל התנהל הרבה יותר טוב מאשר כששנינו ישנם".

בהנחה שאכן הדיווח הוא אמין (וכמובן בהנחה שמדובר בהורים שהיחסים הזוגיים ביניהם תקינים) נשאלת השאלה מדוע זה קורה? כיצד יתכן שהורה אחד מסתדר טוב יותר עם התנהלות הבית והילדים מאשר כששני ההורים נמצאים? ובכן, ישנו פתרון לפרדוקס:

כאשר יש יותר מאדם אחד שנמצא בעמדת אחריות ישנה תופעה שנקראת "פיזור אחריות". המושג הזה לקוח מהפסיכולוגיה החברתית והוא בא לתאר מצב בו כשיש יותר מאדם אחד בסיטואציה מסויימת הדורשת לנקוט בפעולה (כגון, מישהו שצועד על המדרכה ההומה לידנו מתמוטט ונופל) האדם נוטה להסיר מעליו אחריות בנוגע לסיטואציה ולא לפעול. ההנחה של אותו האדם היא שהאחרים יפעלו (מישהו פה בטח תכף ייגש לעזור לזה שנפל), ולכן הוא פטור מלקחת על עצמו את האחריות ולפעול. לעומת זאת אם אותו האדם יימצא לבד באותה הסיטואציה בדיוק - הוא יפעל, משום שאינו יכול לצפות שמישהו אחר מלבדו יקח על עצמו את האחריות (אין לי ברירה, אני פה אף אחד אחר ולכן אני חייב לגשת לעזור).

אמא נגד אבא - ולהיפך

זה בדיוק מה שקורה כששני ההורים נמצאים בבית. כדוגמה, הבה ניקח את שעות הערב בבית משפחת ישראלי, ונדמיין את הלך המחשבות של כל אחד מההורים:

היא: נו, שיזיז כבר את עצמו ויכניס את הילדים לאמבטיה. אני פה איתם משעות אחר הצהריים ואין לי כבר כוח...

הוא: חזרתי כרגע מהעבודה. תנו רגע להרגע. טוב, אשחק קצת עם הילדים ואז אתיישב לאכול משהו בזמן שהיא תרחץ אותם...

כמובן שאם זה האופן בו ההורים תופסים את המצב - כנראה שהאמבטיות לילדים לא יקרו בדקות הקרובות. וכשיקרו - סביר להניח שזה יהיה אחרי איזשהו דין ודברים (עצבני יותר או פחות) בין ההורים, תוך זריקת הערות עוקצניות ומזרזות. אם נוסיף לאמבטיות גם את ארוחת הערב, קריאת הסיפור לפני השינה, צחצוח השיניים, פיפי אחרון ולמיטה, ייגלו ההורים בסופו של הערב שהשכבת הילדים לישון התעכבה מעבר למתוכנן, כששניהם הגיעו אליה קצרי רוח וסיימו אותה מרוטי עצבים.

אם נחזור לתופעת "פיזור האחריות" די פשוט להבין איך קורה שדווקא כשההורה לבדו הכל מתנהל טוב יותר: אין לו ממי לצפות שייקח חלק במטלות, אין מי שיעזור, ולקיחת האחריות על עצמו היא הכרח המציאות.

מתגייסים למשימה

האחריות הבלעדית על המצב מביאה את ההורה להתגייסות ההכרחית. אך מה שמעניין הוא שלא פעם ההורה מתגייס אף מעבר להכרחי: הוא לא רק מבצע את כל מה שחייב להתבצע, הוא עושה זאת ביעילות ובהצלחה שמעבר למצופה. פתאום, מה שבדרך כלל נמרח על פני ערב שלם, מתרחש בזריזות מופלאה. הוא מבין שהוא לא יכול להרשות לעצמו "לזייף" והוא לא יכול להסתפק ברמת התיפקוד הרגילה שלו - זה יתנקם רק בו. ההבנה הזו מעצימה את מידת ואופן ההתגייסות שלו.

זאת אומרת שלא רק שהוא אינו מסתמך על כך שההורה השני יעשה חלק מהעבודה, הוא יודע שאינו יכול לסמוך גם על רמת ההתנהלות האופיינית לו ודורש מעצמו יתר יעילות, כפי שסיפרה לי אחת האמהות:

"כשהוא בחו"ל ואני לבד עם הילדים אחר הצהריים, ברור לי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע בפייסבוק או במיילים שלי. אני יותר ממוקדת במה שקורה איתם וזה בעצם גורם לי להיות יותר פנויה אליהם - מה שתורם להכל להתנהל טוב יותר. בכלל, אני נעשית יותר יעילה. למשל, אחרי שהם הולכים לישון אני כבר מכינה לכל אחד מהילדים את הבגדים שילבש למחרת, וזה מאוד מקל על ההתנהלות בבוקר. אז למה בעצם אני לא עושה את זה באופן קבוע, גם בימים ששנינו נמצאים? באמת שאני לא יודעת...".

אולי מפני שלבוא בטענות אל האחר זה קל יותר, אבל כשאין "פיזור אחריות" היחיד שאליו ההורה יכול לבוא בטענות זה... אל עצמו. וזה, כידוע, לא כזה כיף...

כמובן שישנם בתים בהם ההתרחשות אידילית גם כששני ההורים ישנם: חלוקת המטלות בין ההורים ברורה והוגנת, כל אחד ממלא את תפקידו כראוי תוך שיתוף פעולה הדדי, והשכבת הילדים מתנהלת על מי מנוחות. זה לא רק אידילי, זה ריאלי. השמועה אומרת שיש כמה משפחות כאלה בארץ...

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן