לאורה רסטרפרו: "המדינה שלי נועדה למלחמה"
הסופרת הקולומביאנית לאורה רסטרפרו מייצגת ספרות לטינית שאינה מושפעת מזרם הריאליזם המאגי המזוהה כל כך עם תרבותה, וכותבת על אלימות, כאב וטירוף. רגע לפני שהיא מבקרת אותנו בפסטיבל הסופרים היא מספרת: "אנו הסופרים הקולומביאנים לא מצליחים להבין את המלחמה שסביבנו. מכאן שהכתיבה שלנו אכזרית ואי אפשר לכפות עלינו מיתולוגיות"
לכתוב ספרות בחברה שיש בה הרבה מאוד גילויי אלימות, זה עניין לא פשוט עבור סופרים. הנה, לא מזמן הלך לעולמו הסופר הקולומביאני המפורסם בעולם, גבריאל גרסיה מארקס, ופתאום מתברר שהספרות שלו שנויה במחלוקת. לא אצלנו, לא במערב, אבל דווקא בארץ מוצאו: האם הריאליזם המאגי שלו יצר תדמית מאוד מסוימת לספרות הלטינו-אמריקנית, קיבע אותה במעמד מסוים, מנותק מהמציאות הקשה שזקוקה לטיפול דחוף?
הסופרת הקולומביאנית לאורה רסטרפו היא דוגמא לספרות לטינית מסוג אחר, ריאליסטי עד כאב. אין אצלה רוחות ואין שדים ואף נערה לא עולה השמיימה בשמלה לבנה; לעומת זאת יש סמים, יש מוות, יש התעללות במשפחה.
רסטרפו, המתארחת השבוע בישראל כאורחת של פסטיבל הסופרים במשכנות שאננים בירושלים, נולדה ב-1950 בבוגוטה, בירת קולומביה. היא כותבת מוכשרת, מושחזת, בעלת מודעות פוליטית וחברתית גבוהה. רסטרפו ידועה בעולם בזכות הרומן שלה "טירוף" (שתורגם לעברית בידי טל ניצן וראה אור בספרייה החדשה).
ב"טירוף" מספרת רסטרפו על אגילר, שהיה מרצה לספרות באוניברסיטה, ועכשיו הוא עובד כשליח של מזון לכלבים. אגילר נוסע לטיול קצר, וכשהוא חוזר הוא מוצא את אשתו אגוסטינה בחדר במלון, רחוקה משפיות דעתה. הוא מנסה להבין מה קרה, ובתוך כך יוצא למסע בעקבות חייה של אגוסטינה, אל ילדותה הקשה ואל הסודות במשפחה.
הסיפור מסופר מארבע נקודות מבט: אגילר, אגוסטינה, המאהב שלה לשעבר מידאס מקאליסטר, שעובד תחת חסותו של ברון הסמים הנודע פבלו אסקובר, וסבה של אגוסטינה, פורטולינוס, שהגיע מגרמניה לקולומביה בתחילת המאה ה-20.
מה הוביל את רסטרפו לכתוב את "טירוף"? "אני באה ממדינה שנדונה לאלימות ולמלחמה", היא מספרת. "מבחינתם של אנשים מסוימים, למלחמה יש זכות קיום, היא מצייתת להיגיון מסוים, היא דרך להפעלת עוצמה ואפילו עסק. עסק של ממש. אבל עבור אלה ששואפים לחיות בשלום וסבורים שהדו-קיום הוא האפשרות האנושית היחידה, המלחמה והאלימות הם סטייה שדומה לטירוף.
"כדי למצוא את מקומך במצב הזה שיצא משליטה, אתה מנסה להאמין שהמלחמה מתחוללת בחוץ, ושכשאתה נכנס לביתך וסוגר היטב את הדלת, אתה מוגן פחות או יותר. לכאורה כל הטירוף נשאר בחוץ. אבל מה עושים כשמתברר שזה לא עובד ככה? שמתחת לדלת מסתנן הטירוף בדרכים מרומזות או ישירות? ומה אם הוא מסתנן לראשך בלי שתשים לב? החשש הזה הוא נקודת המוצא של 'טירוף'.
"אגוסטינה, הגיבורה, האישה שמהיום למחר מאבדת את הראש, היא מעין חיישן של הפורענות. באמצעותה רציתי לבחון את התפקיד שמשחקת המשפחה בחברה שהאלימות בה היא דבר של יומיום. יש לי אובססיה לשקרים וסודות שמתגלגלים במשפחה. אני לא סובלת אותם. במידה רבה אני כותבת כדי להיפטר מהם. הסודות האלה למעשה ידועים לכל אחד מחברי השבט, ואף על פי כן כולם עושים יד אחת כדי להכחיש אותם, משום שהם אלמנט מגבש.
"כולם מעמידים פנים מתחת לשקרים שנערמים. באופן כלשהו הטירוף של אגוסטינה הוא הדרך שלה למרוד. אולי זה מרד ללא מוצא, אבל זה טירוף מאיר עיניים, בהשוואה לשפיות של דמויות כמו אמה או אחיה חואקו, שלא רק נכנעים למנגנוני כפייה אכזריים, אלא גם לומדים לנצל אותם לטובתם".
הגיבור המטורף שלי
בתחילת הספר מצטטת רסטרפו כמוטו את אזהרתו של הנרי ג׳יימס מפני כתיבה על גיבורים מטורפים - אין להם יכולת לשאת באחריות מוסרית, ולכן אין הם יכולים לספר סיפור. מדוע בכל זאת בחרה לספר על גיבורה שמאבדת את שפיות דעתה? "מהרגע שהתחלתי לבנות את הרומן הבנתי כמה צדק הנרי ג'יימס במשפט הזה", היא אומרת. "הוא ידע זאת היטב, לא רק כסופר, אלא גם כבן למשפחה שהיתה נגועה במחלות נפש.
"הדבר הכי מנוגד להיגיון ברומן הוא טלטלות שרירותיות. אם הטירוף הוא הרס, אובססיה, גחמה, איך אפשר לבנות רומן על יסודות הטירוף? את לא יכולה לאפשר למשוגע להסביר את עצמו, לחשוף את ההיגיון הטבוע בו על מערכת הסמלים המיוחדת שלו, כאילו הוא נושא בקרבו פרויד קטן שמסביר לקורא הכל על הלוח.
"במקרה של אגוסטינה, הייתי צריכה לחזק את הפיגומים באמצעות שלוש הדמויות שסובבות אותה. אף אחד מהם לא מכיר את הטוטליות של חייה, אבל כל אחד היה עד לפרק מסוים שלהם ושופך אור על זווית מסוימת. הסבא פורטולינוס מביא את העבר, את התקדימים במשפחה. אגילר מונע מכוח האהבה והתשוקה הנואשת לחלץ את האישה שהוא אוהב, אך בקושי מכיר מהמים העכורים שמטביעים אותה. בניגוד לאגילר התמים, מידאס מקאליסטר מכיר טוב יותר את הנפשות הפועלות: הוא היה שם בילדותה ובנעוריה של אגוסטינה והוא מונע על ידי פרגמטיזם שטני כמעט, שמאפשר לו לדבר בלי עכבות.
"מידאס מוצא חן בעיני למרות שהוא נוכל ומושחת, ובסופו של דבר כישלון גמור. נהניתי לכתוב את המונולוגים שלו, הם נכתבו בלי מאמץ. הפרקים שלו היו בשבילי כמו שעת הפסקה. אני מניחה שזה משום שהוא היחיד שפולט את האמת בלי ללכת סחור סחור. למידאס אין מה להפסיד ולכן הוא לא צריך להתאמץ לרמות איש".
ובכל זאת, הציר המכונן של העלילה היא אגוסטינה הלא שפויה.
"העולם המאוכלס באלימות חברתית ומשפחתית יכול להגיע לשיאים של הצטדקות עצמית. המלחמה מבקשת מלחמה, וכולנו נעטפים בה ונטחנים עד דק. אנחנו כל כך שקועים בה שהיא הופכת לבלתי נראית. הייתי אומרת שהמוח האנושי מסתגל אליה כדי לא להתפוצץ. משום כך נזקקתי לאגוסטינה - היא כבר התפוצצה ומשום כך היא נקודת השבר, הזווית הנדירה שמנכיחה את החולניות של כל המנגנון".
את חושבת שספרות שנכתבת בחברה אלימה שונה מספרויות שנכתבות בחברות שקטות יותר?
"בהחלט. את לא יודעת כמה אני מעריצה את אלה שמסוגלים לכתוב בקלילות על היומיום, על מחוות פעוטות, הרחק מהמטרייה הדרמטית של האלימות והמלחמה. בדיוק גמרתי לקרוא את 'ימי שלג', הרומן האחרון של ברנרדו אטצ'גה, סופר בסקי שכותב את המשפט המוחץ: 'תמיד אנחנו חוזרים לחיי היומיום. אין מקום אחר עבורנו'. גם הוא בא ממקום למוד אלימות כמו ארץ הבסקים, ואף על פי כן, כשהוא כותב הוא מתאמץ לחלץ את מה שמתחת, הביצור הרך של הנורמליות הטמונה מתחת לסקנדל.
"אני חושבת שאנחנו הסופרים הקולומביאנים לא מצליחים להבין את הקדחתנות המלחמתית שמחסלת לנו את המדינה. ושימי לב שכיום יש סופרים יוצאים מן הכלל במדינה שלי, כמו פרננדו ואייחו או אווליו רוסרו. אבל כתיבתם אכזרית כל כך. אכזריות חכמה. אנחנו הקולומביאנים לא יכולים לכתוב על הנורמלי והיומיומי, משום שאיננו מכירים אותם היטב".
עד כמה לדעתך ספרות יכולה להשפיע על מציאות?
"הספרות מייצרת מציאות. מה שלא מסופר כאילו לא קרה. אלכסנדר הגדול לקח איתו היסטוריונים לכל מקום, משום שהוא ידע שכיבושיו יהיו כלא היו, אלא אם ייוותר מהם תיעוד כתוב. העובדות כשלעצמן חסרות משמעות. מה היתה פריז ללא פרוסט או סנט פטרבורג ללא דוסטויבסקי? המציאותי הוא אינו אלא פרשנות. זו החשיבות של הספרות: היא יכולה לספק פרשנויות סותרות או חלופיות אל מול הפרשנויות שקולן אחד ויחיד, ולון שמפיץ השלטון".
מה מצבה של תרבות הקריאה בקולומביה היום?
"אנחנו, כותבי הספרדית, נהנים מיתרון של מרחב לשוני גדול משותף: כמעט 500 מיליון דוברי ספרדית. כל איזור וחיתוך הדיבור הייחודי שלו, אבל השפה היא אותה שפה. בזכות זה, ללא צורך בתרגום, ספריך מתגלגלים מבואנוס איירס עד סביליה, מהקהילות הלטיניות בטקסס או ניו יורק, עד לאוכלוסייה האנדינית של לה פס או לימה".
אבל למרות השפע והגיוון, איכשהו הספרות הלטינו-אמריקאית מזוהה עם הריאליזם המאגי של מארקס.
"גרסיה מארקס היה פלא: הייתי אומרת פלא עתיק. מים רבים זרמו מאז שהספרות שלו היתה תגלית. אני חושבת שהדור שלי
מעריץ אותו כפי שמעריצים את היצירות הקלאסיות - הן חלק מהמורשת שלנו. אבל זו מורשת עתיקה. לפני שנים, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה, כתבתי תזה במחאה על האבסולוטיזם של התופעה המכונה הראליזם המאגי. היינו צעירים עירוניים מאוד, פוליטיים מאוד, מוקסמים מההיסטוריה ומהאפשרויות שטומן לנו עתידה של היבשת, והיה טעם לפגם בעינינו, שעדיין באים אלינו עם פאבולות ופרשנויות מיתולוגיות.
"כל זה היה מצוין כטכניקה ספרותית ועל אחת כמה וכמה בידיו של מישהו מוכשר כל כך כמו מארקס. אבל לראות את היבשת שלנו כמציאות מאגית היה צעד כפוי ומלאכותי, תוצאה של מרקטינג שחיפש להאריך את ה'בום' ולעשות ממנו הון. ולחשוב שעוד יש מי שממשיך לצפות שהספרות הלטינו-אמריקנית תהיה ריאליסטית-מאגית, אחרת איננה ספרות ואינה לטינו-אמריקנית.
"זוהי אחת מהתוויות שהודבקו עליך ושלוקח עשורים להיפטר מהן. על כריכות תרגומים של כמה מספרי מאוירים פרפרים צהובים, כמו אלה שמעופפים בדפי הרומן 'מאה שנים של בדידות'. רק שבספרי אין ולו פרפר אחד, לא צהוב ולא בשום צבע אחר".
הסופרת לאורה רטספרו תשתתף באירוע "כותבים מכאן - כותבים משם", במסגרת פסטיבל הסופרים במשכנות שאננים, לצד הסופרת רונית מטלון. יום ה' 22.5.2014, בשעה 18:00.
תרגום הכתבה: באדיבות עינת טלמון, מכון סרוונטס.
