שיחת נפש
לאחר שאני מסיים את הרצאתי בבריסבן שבאוסטרליה, אני יוצא מן האולם כדי לחתום על ספרי. כיוון שזו שעת אחר-צהריים יפה, המארגנים הציבו את השולחן מחוץ לבניין הספרייה.
האנשים מתקרבים, משוחחים, ואף כי אני נמצא רחוק מאוד מביתי, אינני חש שאני זר במקום: ספרי הגיעו לפני וחשפו בפני רבים את רגשותי ותחושותי.
לפתע, ניגשת בחורה בת עשרים-ושתיים, עוקפת את שורת הממתינים לחתימה ופונה אלי ישירות:
"הגעתי מאוחר מדי להרצאה", היא אומרת. "אבל הייתי רוצה לומר לך כמה דברים חשובים".
"זה בלתי-אפשרי", אני עונה. "אני חייב לחתום על ספרים במשך שעה נוספת, ולאחר מכן נקבעה לי ארוחת-ערב".
"זה לא יהיה בלתי-אפשרי", היא עונה. "קוראים לי קרי לי אולדיץ'. מה שיש לי לומר לך אני יכולה לומר כאן ועכשיו, בזמן שאתה חותם על ספרים".
ולפני שיכולתי להגיב, היא פותחת את תרמילה, שולפת ממנו כינור ומתחילה לנגן.
אני ממשיך לחתום על ספרים במשך שעה נוספת, לצלילי המוסיקה של קרי לי. האנשים אינם עוזבים את המקום, הם מאזינים לקונצרט הלא-צפוי ומביטים בשקיעת השמש, מבינים את מה שהיא היתה צריכה לומר לי, את מה שהיא אומרת.
כשסיימה, חדלה מנגינתה. איש אינו מוחא כפיים, שוב דבר. במקום שוררת דממת כמעט בלתי-מוחשת.
"תודה", אני אומר לה.
"הכל בחיים האלו הוא ענין של שיתוף נפשות", עונה קרי לי.
וכך, כפי שבאה גם עזבה.
