שירה שקד, 32, היא פסנתרנית קלאסית ברמה בין-לאומית. בין השאר, היא הופיעה בקונצרטים עם סמפוניית ירושליים וסימפוניית רעננה, השתתפה לפני שנתיים בפסטיבל תיאטרון המוסיקה בווסט וילאג', ניגנה בפסטיבל אילת ובפסטיבל ת"א לפסנתר, ליוותה מחזות בברודווי והקליטה אלבום עם המשורר נתן זך. אה, ובימים אלו היא עובדת על הדוקטורט שלה בביצוע מוזיקלי. איך עושים כל כך הרבה כל כך מהר? לפי הדוגמה של שקד, מתחילים מוקדם ולא מפסיקים לרגע. 

הכל התחיל כששירה הייתה בת 4, ואחותה הגדולה, שהייתה אז בת 13, החליטה שהיא רוצה ללמוד פסנתר. להורים לא היה פסנתר בבית, והם היססו לקנות את הכלי היקר על בסיס מה שעלול להתברר כגחמה חולפת. "הם אמרו לאחותי: 'תלכי למורה השכונתית, תתאמני אצלה כל יום, ואם תתמידי במשך חודש, נקנה לך פסנתר", מסבירה שקד. 

התאמנה האחות במשך חודש, התיצבה אצל המורה כל יום בחריצות ובהתמדה, עד שההורים השתכנעו שהיא רצינית וקנו לה פסנתר. ואז היא הפסיקה לנגן. "אבל עכשיו שהם כבר השקיעו והביאו את פסנתר הביתה, מישהו היה חייב לנגן עליו", שקד מסבירה, "אז הם הכריחו את אחי הגדול". 

אחיה של שקד, שהיה בן 10 באותו הזמן, בכלל היה בקטע של ג'ודו, אבל הוא דווקא התחבר לפסנתר והתאמן עליו מידי יום בנחישות והתמדה. נראה שמה שאהב במיוחד בנגינה היתה העובדה שהפסנתר היה שלו. "היה לו את הזמן הזה ביום, שבו אסור היה להפריע לו, וגם את התיק שלו עם התווים, שבו לאף אחד אסור היה לגעת", נזכרת שקד. "הפסנתר הפך להיות כמו מקדש עבורו".  

ולכן, כששמע האח יום אחד מנגינה מתוך ספר התווים שלו עולה מכיוון הפסנתר שלו, הוא רץ לסלון כשהוא מוכן להילחם על הטריטוריה שלו. אבל במקום האחות הגדולה, הבעלים הקודמים של הפסנתר, הוא מצא שם את האחות הקטנטנה, אז בת קצת פחות מחמש, מנגנת מהזיכרון את היצירות עליהן התאמן מידי יום. היא אמנם הוציאה את ספר התווים שלו מהתיק הקדוש, אבל הוא היה מונח על הפסנתר לפניה הפוך.

הסתבר שלשקד יש שמיעה אבסולוטית. הוריה שלחו אותה ללמוד עם המורה של אחיה כבר אז, ובגיל 8 היא התקבלה ללימודים בקונסרבטוריון שטריקר בת"א, שם המשיכה בלימודים עד גיל 18. "זה היה נהדר בשבילי! כמעט כל שבוע היה לנו איזה קונצרט, איזה רסיטל, איזו תחרות". יוצא שמגיל 4 ואילך, החיים שלה התרכזו בנגינה.

כשאת עושה מה שאת אוהבת, הזמן עובר מהר, והחיים של שקד אכן התקדמו על המסלול המואץ. היא קיבלה מעמד של מוזיקאית מצטיינת בצבא, הצליחה לסיים תואר ראשון במוזיקה באוניברסיטת תל אביב עוד במהלך השירות שלה, המשיכה מיד לתואר שני באקדמיה למוזיקה בירושלים, התחתנה על הדרך עם גיטריסט/מעבד/מלחין, וב-2011 הגיעה לניו-יורק כדי לעשות אודישנים לדוקטורט בביצוע. 

"התחתנו תוך חודשיים ומיד אחרי זה עברנו לניו-יורק", היא מספרת, "ואיך שהסתכלנו על דירות כבר התחילו הלימודים... אולי בגלל שלא היה זמן לחשוב על מה שקורה, והסמיכות של הכל, המעבר הרגיש ממש חלק". 

קצרים ואי-הבנות על רקע פערי תרבות, שאכן קרו לא מעט, עברו כמעט בלי נפגעים. ולמרות שחברויות מעמיקות עם לא-ישראלים עדיין לא נוצרו כאן, היום, אחרי שנתיים בעיר, שקד רואה את החיים בארץ קצת אחרת. "מצד אחד, המשפחה והחברים והמנטליות והכל, הכל שם. מצד שני: אלימות, גסות רוח, חטטנות... פתאום ממרחק של כמה קילומטרים, את שמה לב לדברים האלו הרבה יותר. לא שכאן אין בעיות", היא מוסיפה בזריזות, "הן פשוט עדיין לא מרגישות כמו הבעיות שלנו". 

אחד הדברים ששקד הכי מרוצה מהם בניו-יורק זו העובדה שהעיר, עם הרבגוניות והשפע שלה, הביאה אותה למקומות בקריירה שלא תיארה לעצמה שתגיע אליהם. למשל, ליווי מוזיקלי של מחזות זמר בברודוויי. "אני הרי באה מרקע של נגינה קלאסית, ופתאום למצוא את עצמי מוקפת ברקדנים ושחקנים, עובדת מול המפיקים שגילו את ליידי גאגא ואימנו את ביל קלינטון בסקסופון... זה די מדהים!" בארץ, היא מוסיפה, התפרנסה בעיקר מהוראה. אם היו אומרים לה שבקרוב תרוויח את לחמה בעיקר מביצועים על הבמה, היא הייתה מתקשה להאמין. 

הפרויקט הגדול הבא של שירה שקד הוא דווקא בישראל, עם הכנר מקסים ונגרוב, איתו היא תופיע בדצמבר בהיכל התרבות בת"א.