הפיטורים בבריל: בני הזוג יישארו ללא עבודה

סגירת מפעל הנעליים בריל עלולה לפגוע בפרנסתם של יותר מ-100 העובדים שיפוטרו בעוד כחודש, אחרי שהוזמנו לשימוע ביום ראשון הקרוב. עבור לאוניד (58) ולודמילה (55) גרזברג מדובר במכה כפולה: שני בני הזוג עומדים לאבד את מקום העבודה שלהם.

• סיפורים נוספים - בפייסבוק שלנו
  

נזרקים למעגל האבטלה. עובדי מפעל בריל(צילום: אבי מועלם)

תעשייה ישראלית ז"ל(צילום: אבי מועלם)

סוגרים את המפעל(צילום: אבי מועלם)

בני הזוג גרזברג, הורים לשניים, עלו לארץ לפני כ-15 שנה ומתגוררים בקריית גת. הם עובדים במפעל כעשר שנים. "מאז שאני זוכרת את עצמי, גם באוקראינה, זאת הייתה העבודה שלנו - ייצור נעליים. זה הדבר היחיד שאנחנו יודעים לעשות", מספרת לודמילה. בשבילנו המפעל היה הכול, פרנסה ובית, והסגירה שלו היא בעיה כפולה. אנחנו לא יודעים מה נעשה". לאוניד חושש שאם הוא ורעייתו יפוטרו, הקשיים הכלכליים יכריעו את המשפחה. "יש משכנתא ועוד הרבה הוצאות. גם כשאנחנו עובדים אנחנו בקושי שורדים, אז מה נעשה בלי משכורת?"

 

"הפתרון היחיד הוא לחזור לאוקראינה", מוסיפה לודמילה בעצב. "האם זה מה שהממשלה רוצה שנעשה? אנחנו חושבים על המצב כל הזמן וזה מלווה אותנו בכל מקום. אני מקווה שהממשלה תתעשת ותעשה משהו למעננו".

לודמילה ולאוניד גרזברג. "זה הדבר היחיד שאנחנו יודעים לעשות"(צילום: אבי מועלם)

עובד במפעל. "משמעות הסגירה מבחינתי היא ריסוק המשפחה"(צילום: אבי מועלם)

המפעל בראשון לציון עסק בין השאר בייצור נעליים צבאיות. לטענת הנהלת המפעל, משרד הביטחון לא עמד בהתחייבויותיו לרכישת נעליים לצה"ל, ולכן לא הייתה ברירה אלא להודיע לעובדים על סגירתו. עובדיה מוריס, בן 58 ואב לשמונה ילדים, הוא פועל ייצור ואחראי משמרת, עובד 12 שנה במפעל. "ההודעה של ההנהלה אתמול היא מכה שהופכת את החיים שלנו. אני חושש שתוך חודשיים אמצא את עצמי ברחוב. בשנה האחרונה אני בחרדה קבועה. הפיטורים הם בעיה קשה, אף פעם לא הייתי מובטל ואני לא רוצה להיות לנטל על המדינה. מצד שני אני לא רואה שום פתרון. כבר כמה חודשים שהמפעל מתנדנד אז אני מחפש במקביל עוד עבודה, אבל לאף אחד אין שום דבר להציע לאדם בגילי. אם המפעל ייסגר, המשמעות מבחינתי היא ריסוק של המשפחה".

מימון אלמליח."הולך הכבוד וגם הולכת הפרנסה"(צילום: אבי מועלם)

מימון אלמליח בן 67, עובד כפועל ייצור

 במפעל ב-10 השנים האחרונות. "הפנסיה שלי לא מוסדרת כי עבדתי בעבר במשרות חלקיות ואני לא יודע לאן אלך בגילי. אני לא יכול להסתדר עם קצבת זקנה של פחות מ-2,000 שקל. הייתי רגיל להגיע מדי יום למפעל והיה לי ביטחון. האנשים כאן לא מיליונרים, אלה פועלים שעבדו במשכורות נמוכות אבל התפרנסו בכבוד. עכשיו הולך הכבוד וגם הולכת הפרנסה".

שמעון הורוביץ, מנהל התחום הצבאי בחברה, מאשים את משרד הביטחון באי עמידה בהתחייבויות. "יש כאן תחושה של סוף. אנשים מרגישים שלאף אחד לא אכפת. משרד הביטחון זורק את האנשים לרחוב ואף אחד אפילו לא מדבר נגד זה".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "המערכת עמדה לאורך כל השנים במלוא התחייבויותיה כלפי מפעל בריל, גם כאשר התגלו בעיות רבות באיכות הנעל, ולמרות האלטרנטיבה האמריקנית לנעל איכותית וזולה יותר. חברת בריל ביקשה ממערכת הביטחון לרכוש ממנה נעליים שלא עמדו במבחני השטח, בעלות של מיליוני שקלים נוספים. בסיכום משותף עם החברה, בחודש ינואר הסכים משרד הביטחון לקבל לבחינה 300 זוגות נעליים נוספות, שלטענת החברה עשויות לעמוד במבחני השטח, אך עד לרגע זה הן לא הועברו לידינו. משרד הביטחון לא יתפשר בשום אופן על איכות הנעל על חשבון בריאות חיילי צה"ל".