שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אל תסרסו אותנו: גם לאבא מותר לכעוס
    לפני דור וקצת אבא היה האיש שקובע את הטון בבית - זה שכולם פוחדים להכעיס. אבל היום כשאבא כועס, אמא כועסת עליו - והוא מוצא את עצמו בלי סמכות אמיתית. הפסיכולוג אורן גור מסביר איך תחזירו לעצמכם את המקום במשפחה

    שבת בצהריים. חברים אהובים שלא ראינו יותר מדי זמן מגיעים לבקר. הילדים מגששים אחד אצל השני ואחרי זמן קצר נשאבים להתקף צחוק פרוע. הצחוק הופך להשתוללות ולי כבר ברור - זה יגמר בבכי.

     

    הכעס שלי מתחיל לבעבע מתחת לפני השטח. שתי דקות אחר כך האורחת הצעירה שלנו ממררת בבכי אחרי שחטפה בעיטה בכינון ישיר לפנים מהבכור שלי. הכעס אצלי מגיע לנקודת הרתיחה. אני זועם על הילד שלי ששוב לא שלט בכוח שלו. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. אני לא ממש יודע מה לעשות עם עצמי. אוחז ביד שלו חזק, חזק מדי. אשם.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

     

    הכל על אבהות בערוץ הורים:

    טוב, אני אבא. מה עושים עכשיו?

    את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

    עוגיות למסיבת סוף שנה? עדיף שתצרוב דיסקים

     

    לא רוצה להיות האבא הזה, שכועס

    אחד המקומות שאנחנו, כאבות, נוטים להסתבך איתם בהורות שלנו הוא הכעס. למה מסתבכים? זה קשור במידה רבה לתפקידים ולרצונות שלנו כאבות שהשתנו והתרחבו. אם לדור האבות שלנו היה ברור שהתפקיד המרכזי של אבא (חוץ מלפרנס) הוא להיות מקור של סמכות בבית, סוג של רשות אוכפת שהכעס הוא נר לרגליה, הרי שהדור שלנו לוקח על עצמו תפקידים נוספים שקשה ליישבם עם מה שנתפס כדמות ה"שוטר הרע".

     

    יתרה מזאת, רבים מאתנו פגשו את האבות שלהם הרבה מדי במקומות של כעס, לעתים כעס אלים,

    ופחות מדי במקומות מאזנים של אהבה ורוך. אנחנו רוצים להיות אחרים, רוצים שהילדים שלנו יכירו אותנו אחרת, רוצים שלפני הכול הם יחוו אותנו כהורים אוהבים וחמים. במקום הזה, איכשהו הכעס הרבה פעמים מתקשה למצוא את מקומו.

     

    בהמשך ישיר לכך, אבות רבים שאני פוגש מנסים להדיר את הכעס מהאבהות שלהם. הניסיון הזה עלול להוביל למעגל הקסמים הבא: אני סבלני עד אין קץ כלפי הילד שלי, מקבל ב"כיף" כל גחמה ודרישה, "נותן לילד את החופש שלו" גם אם הוא "קצת מגזים". ובינתיים, אי שם בפנים, מבלי משים, מפלס הכעס מתחיל לעלות.

     

    ואז, ברגע אחד מריר, הכעס עובר איזה סף, גולש ומתפרץ החוצה. מאבא שהוא סוג של בודהה מכיל כל, אנחנו הופכים באחת לשור זועם ומועד. רגע אחר כך אנחנו מוצפים אשמה, אולי גם ספגנו מבט מצמית או יותר מזה מהאישה. ברגע הזה אנחנו נשבעים לעצמינו שיותר, אבל באמת, לא ניפול לפח הזה לעולם. וחוזר חלילה.

     

    לניסיון לנהוג באיפוק יתר יש מחיר

    כך יוצא שאנחנו פוגשים שוב ושוב בדיוק את המקום שממנו ניסינו לברוח. יותר מזה, אנחנו מנועים להשתמש באופן אפקטיבי בכעס, שהוא אנרגיה חשובה וחיונית בחיים ובהורות בפרט. הכעס בגירסה ה"מתפרצת" שלו יכול בהחלט להיות כוח מזיק ואלים. יחד עם זאת כעס, כשהוא מדוד ונשלט, הוא ביטוי של אכפתיות ואהבה, מקור של אנרגיה שמאפשרת להשיג דברים ולהעביר מסרים ברורים וחד משמעיים.

     

    לניסיון להדיר את הכעס מההורות יש מחירים משמעותיים: מעבר לאשמה ולתסכול שמשגשגים שם, הילדים שלנו צריכים שתהיה לנו את האפשרות לכעוס עליהם. צריכים שנרגיש נוח לכעוס עליהם מבלי להסתבך. בשביל שיהיה לילד את החופש שלו, הוא צריך לדעת שמישהו שם עומד על המשמר ויכול, ברגע האמת, לעצור אותו אל מול סכנה. אלו מקומות שדורשים פעולה חדה וברורה - לא תוקפנית, אבל בהחלט תקיפה. אחרת זה לא עובד. אם אני מסתבך עם הכעס שלי: נמנע מלכעוס או לחילופין מגיב בכעס לא נשלט, זה מקשה עלי לתת לילד שלי ביטחון אמיתי.

     

    אז מה עושים? ההצעה שלי היא לפתוח בשיחות שלום עם הכעס:

     

    1. להכיר בכך שלכעס יש מקום

    זו נקודת ההתחלה ההכרה שלנו שלכעס יש מקום חשוב בהורות ובחיים ובכך שהניסיון להימנע ממנו נדון לכישלון ואינו נכון.

     

    2. יש כעס, ויש כעס

    לעשות ההפרדה בין הכעס ה"מתפרץ", זה שמופיע במקום שבו אנו עולים על גדותינו, לבין הכעס ה"אכפתי" שאנו משתמשים בו באופן מדוד ומושכל כדי להעביר נקודה באופן חד וברור. בשלב הבא כדאי להתחיל לשים לב איפה יוצא הכעס ה"מתפרץ". אם נדע לצמצם את מופעיו, נוכל להרשות לכעס ה"אכפתי" להופיע יותר.

     

    3. אל תתנו לו להצטבר

    הכעס מתפרץ פעמים רבות כי הנחנו לו להצטבר בלי שנרגיש. אם הייתי ניגש ועוצר את ההשתוללות של בני ברגע שזו החלה, הייתי יכול לעשות את זה באופן נינוח ומדוד כי סף הכעס שלי היה עדיין נמוך. כשהעסק התפוצץ אני כבר הייתי הרבה מעבר לסף. מרגישים שהכעס מתחיל להצטבר? הגיבו בזמן.

     

    4. מלאו מצברים

    הכעס מתפרץ בעיקר כשאנחנו פוגשים את הילדים "עם מצבר גמור": כי הגענו כבר עצבניים או עייפים מהעבודה, כי מזמן לא נתנו לעצמנו אוויר. כשאנחנו שם, לא צריך להוסיף הרבה כדי שנגלוש לאזור "הכעס המתפרץ". שימו לב איך אתם מגיעים הביתה. אם צריך, קחו לעצמכם עוד חמש דקות לפני שאתם נכנסים - כדי להירגע.

     

    אתם בלי אוויר? עשו משהו שממלא אתכם, שעוזר לפרוק אנרגיות שליליות (לצאת לרוץ, לשמוע מוזיקה, לדבר עם חבר טוב - מה שעובד בשבילכם) וחיזרו לילדים פנויים ונינוחים יותר.

     

    5. תנו לכעס מקום בטוח להתפרק בו

    למדו גם את הילדים שזה בסדר להביע כעס, כל עוד מקפידים שלא לפגוע. יש עצבים בבית? הזמינו את הילד לשק האגרוף וחבטו בו ביחד או הזמינו אותו לשאוג ביחד כמו שני אריות זועמים. במקום להילחם בכעס, מצאו את הדרך להפוך את האנרגיה שלו למהנה וחיובית.

     

    6. נוגעים בנקודות הרגישות

    הכעס מתפרץ סביב הנקודות הרגישות שלנו. כשדורכים לנו עליהן אנחנו עולים ברגע מאפס ל-100.

    מה משגע אתכם אצל הילדים? אם תתחילו לבדוק, לרוב תגלו שאלו הדברים שקשים לכם גם עם עצמכם. הכירו את הנקודות האלו כדי שתוכלו לזהות שאתם שם.

     

    אז אפשר, למשל, לבחור לקחת צעד אחורה, "להעביר מקל" לבת הזוג כדי שאתם תוכלו לקחת רגע להירגע. בהתאמה, קחו אתם את הפיקוד כשהילדים נוגעים לבת הזוג בנקודות התורפה. אל תטיפו אחד לשני על המקומות שבהם הכעס מתפרץ, זה גם ככה קשה. הכירו את הנקודות הרגישות של הפרטנר שלכם ועזרו לו לצאת מהפלונטר של הכעס.

     

    7. לומדים מטעויות

    התפרצתם ופעלתם באופן שאתם מצטערים עליו? התבוננו על מה שקרה ולמדו מכך לפעם הבאה. זכרו, אחד היסודות החשובים בהורות הוא הבחירה בנוכחות, הבחירה להיות שם בכל מקרה. פעמים רבות אבות חושבים שאם הם לא יודעים להיות שם נכון - עדיף שייקחו צעד לאחור. זו טעות בעיני. חלק מהותי מהבחירה להיות אבא קשור בידיעה שלא תמיד אני אפעל באופן נכון ומדוייק, לפעמים אני ממש אפשל, אבל תמיד אהיה שם: בטוב וברע של הילדים שלי, בטוב וברע שלי כהורה.

     

    ד"ר אורן גור הוא פסיכולוג קליני ומנהל ה"מרכז לאבהות ". לעמוד הפייסבוק של אורן

     



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים