שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אוקיי, וואו
    תנוחת רכיבה מאולצת, כאבים בלתי נמנעים בידיים ובעורף, חרדה מתמדת ממשטרה - לא, אלי פנגס ממש לא אוהב אופנועי ספורט לכביש. אבל הוא מאוהב, פשוט מאוהב כמו ילד מטומטם, ב-MV אוגוסטה F4

    אופנועי ספורט לכביש אף פעם לא היו כוס התה שלי. מבחינתי, לרכוב על אופנוע ספורט ביומיום זה כמו לצאת לריצת מרתון בנעלי עקב או ללכת לקניות בסופר עם נעלי פקקים של רונאלדו. כמו פריטי ההנעלה האלה, לאופנוע ספורט יש ייעוד. צריך להתלבש בשבילו ולקחת אותו למגרש המשחקים שלו ולהיות במצב מנטלי מאוד מסוים. בתכלס, בשביל לרכוב על אופנוע ספורט צריך להיות ספורטאי. ואני לא ספורטאי. יש גם עוד עניין אחד קטן: רכבת על אופנוע ספורט לכביש אחד, רכבת על כולם. ואולי חמור יותר - כתבת על אחד, כתבת על כולם. בטח אלה עם הארבעה צילינדרים בטור. זו הסיבה שמעט מאוד אופנועי ספורט מוצאים את דרכם למגזין הזה.

     


     

    ידידיי, האמת העירומה היא שהמלכים הבלתי מעורערים של עולם האופנועים הם עירומים. אם פעם יתמזל מזלכם לרכוב על אופנוע ספורט במסלול ייעודי,

    מיד תסכימו איתי שהם מיותרים כמעט לגמרי בכביש הציבורי. אחרי חוויית המסלול, אפילו שיוף ברכיים בשבת בבוקר על כביש נטוש מרגיש כמו - סליחה על הצ'רקסית - לשחק בקקה. ככה משלמים יותר מ-100 אלף שקלים ונשארים רק עם חסרונות. עם תנוחה מקופלת, עם דלקות בפרקי הידיים, עם סף־עקרות בגלל חום המנוע ועם סכנה מתמדת לשלום הרישיון. כבר עדיף לרכוב בתחתונים על קיפוד מסומם בתוך טוסטר אובן.

     

     

    זאת בדיוק התחושה שניגשתי איתה ל-F4, והוא, היו לו כל הסיבות שבעולם להיות אפילו יותר בעייתי. הוא אמור להיות כלי אקזוטי כזה שממוקד בחזק ומהר, והוא עושה את זה דרך תנוחת רכיבה אולד-סקול בת 15 שנה ששולחת לך את הידיים עמוק ורחוק קדימה. אם זה לא מספיק, אז הוא גם איטלקי. זה אומר שקודם עיצבו אותו ורק אחר כך הינדסו אותו, ובשום שלב בתהליך לא באמת חשבו עליך. זדיין. אתה כבר תתמודד.

     

    כך יצא שניגשתי לאופנוע כמו קדוש מעונה שמקריב קורבן אמיתי על מזבח הפרנסה. מסכן שכמוני. אבל לא יכולתי להתחמק מזה, ולא בגלל שחייבו אותי, אלא בגלל שהרגשתי עמוק בפנים שזאת חובה. שלא אוכל להסתכל במראה בתור אחד שקיבל הזדמנות כזאת ובחר לוותר עליה. ומקור התחושה נמצא בכיתוב על מכל הדלק: MV-Agusta.

     

    ריקוד המכונאי

    איזה שם לאופנוע, אה? מתנגן ומתגלגל עמוק מתוך הכסף הישן של אירופה הקלאסית, גורם אפילו לדוקאטי להישמע כמו סוזוקי. זה שם אקזוטי. אני יודע כי הלכתי וחיפשתי את ההגדרה לאקזוטי בכמה מילוני רשת ואנציקלופדיות וירטואליות. ובכן, מקור המילה במאה ה-16 ופירושה המילולי הוא "חוצני". מן החיצון, לא מכאן. רק אחר כך היא קיבלה את המשמעויות הנלוות של קסם זר, שוני מושך ואיכות נדירה. כך או כך, עם מפתחות של MV-Agusta F4 בכיס, אתה נמצא במחיצת ההתגשמות הדו-גלגלית של אקזוטיקה.

     

    שום דבר לא חסר ל-F4 בייחוס ובמראה. הוא בן לבית שייסד רוזן איטלקי, אבותיו היו שליטי הגראנד פרי במשך עשורים, המנוע בסיסו בפיתוח של פרארי, קודמו היה האופנוע המהיר בעולם, והמעצב שלו - מאסימו טמבוריני ז"ל - הוא אגדת סטייל איטלקית מהלכת (טוב, שוכבת). מדובר באופנוע בן אצולה אמיתי. יצירה, לא מוצר.

     

     

    כשנכנסתי למוסך כדי לאסוף אותו, הוא עמד על הליפט בהכנה לנסיעה. הסתכל עליי ככה מלמעלה כמו האגדה המוטורית שהוא. מיד שלפתי את הנייד וצילמתי סלפי איתו ברקע. זה אופנוע פוסטרים נצחי, סלבריטי. קלאסיקה עיצובית מבית היוצר של הדוקאטי 916, אבל כזאת שיצאה כל כך טוב שלא העזו לשנות אותה מאז 1998. במונחים של אופנוע ספורט מדובר באמת במילניום הקודם, אבל אין מה לעשות: גם פנים אל פנים, העיצוב פשוט טוב מכדי להתחכם איתו בשדרוגי מראה בשם המודרנה.

     

    לפני היציאה דגדג את ה-F4 בפינוקים אחרונים איש יקר בשם אלון אודלסמן, מכונאי-על ואיש אופנועי ספורט בכל רמ"ח אבריו, חתיכת יקה פרפקציוניסט מטורלל שאולי לא יודה בכך לעולם, אבל ידיו מהלכות קסם על כל אופנוע שעובר אצלו. לקבל ממנו אופנוע הדגמה - ובטח את אופנוע הדגל של MV-Agusta - זה חתיכת צ'ופר. הכל פיקס. חד, פריך, הדוק, משומן בדקיקות, מכוון על המתלים כמו חלום, מכונה.

     

    כשניגשתי סופסוף לעלות עליו, אודלסמן אמר "רגע. שטיפה". אמרתי לו עזוב, גם ככה לא מצלמים, חבל על הזמן שלך. הוא סינן "מה קרה לך..." בזמן שמשך את האופנוע לאחור והתחיל להשפריץ עליו ואז לסבן ולנגב. בסוף עמד ה-F4 בשמש, כולו לבן פנינה מנצנץ ומבזיק, שלדת הצינורות באדום עמוק, הג'אנטים מבריקים, ההבדלים הקטנים בגווני המתכות, המשקף הצלול, האגזוזים המלוטשים, האופנוע קופץ מתוך עצמו. וואו, הוא יפה.

     

    "אתה רואה", אודלסמן הסתכל לי בעיניים, "זה אופנוע ספורט!". השפלתי מבט אל מרגלות צמיגיו של ה-F4 ושתקתי.

     

    פחות יפני מיפני

    ברחוב קטן באזור תעשייה בראשון לציון הושבתי את הטוסיק על המושב הנוקשה והגבוה, רגל ימין על הרגלית והעקב כמעט נוגע בתחת. רכנתי קדימה אל הכידון, והידיים שלי צללו לגובה ראש ההיגוי. אחר כך הכתפיים נפלו עליהן. יא אללה כוסאמק עם האופנועי ספורט האלה. סד עינויים. וזאת רק ההתחלה: תכף יבואו הכאבים בשורש כף היד, והכיווץ של שרירי העורף שמנסים לשמור את הראש למעלה כדי לראות קדימה, וחליפת העור המלאה והפחד ממשטרה והחרדות מגדרות ההפרדה והמתח המתמשך הזה של לעוף 200 קמ"שים באמצע היום רק כדי שלא תוכל לשמוע את הכאבים. ואז אתה לוחץ על הסטרטר. ציף ציף ציף ווראאאםווֹרררווֹרררווֹרררר.

     

     

     

    בוקר טוב. יש כאן מנוע ליטר ו-200 כוחות סוס. טוב, 195, אבל אל תתקטננו, כי הגרגור המחוספס הזה נשמע כמו 200 לפחות. הוא מתפוצץ החוצה נטול בס דרך ארבעת הקנים מתחת לזנב ונשמע כמו משהו ממקום אחר. כשמשפחת קסטיליוני הפקידה בידי מהנדסי קאג'יבה את הבנייה של האופנוע שיחזיר לחיים את המותג ההיסטורי MV-Agusta, אלה מצאו את עצמם עובדים בחלל ריק כי המסורת הכתיבה בניית אופנוע עם ארבע צילינדרים בטור. אוגוסטה התחרו אמנם בגראנד פרי עם מנועי ארבע בטור עוד בזמנים שהיפנים בנו טוסטוסים כדי לנסוע בין ההריסות של הירושימה, אבל באמצע שנות התשעים לא היה מנוע ארבע-טורי איטלקי אחד לרפואה. האחים קסטיליוני שקלו לרגע לקנות מנוע ליטר יפני לפרויקט, אבל אז הם שתו איזה חמישים אקמולים וזה עבר להם.

     

    בסוף, מתוך מטרה לשמור על הגאווה האיטלקית, השתמשו באבטיפוס של מנוע ארבעה צילנדרים מבית פרארי - פרויקט נשכח שנקרא F4. משם הגיע שם הדגם שעתיד היה להחזיר עטרה ליושנה, ומשם מגיע גם הצליל. שמעתם פעם את הגרגור המחוספס ונטול הבס של פרארי 458 איטליה? אז כזה, אבל מתחת לסנטר, כמעט נוגע בבטן.

     

    זה מנוע חי, לא חלק לגמרי, רוטט בסל"דים מסוימים. והוא מחובר אליך דרך מה שנקרא "מצערת רגיזה", מערכת Fly By Wire שכמעט ואין בה התנגדות לסיבוב הידית של הגז. התחושה היא שהעסק הוא צעצוע שמסתובב על ריק, אבל מהצד השני של המערכת זה מוריד אל הגלגל הספקים מבעיתים ואמיתיים לגמרי. אם מחברים לזה את הטיסה במעלה הסל"ד יחד עם הצליל מקפיא הדם של נחרות היניקה מקבלים מנוע פרוע. חד. נושך. חזק פצצות.

     

    אין מנוס מהתחושה שהמנוע הזה פשוט לא יפני, ובתוך הטריטוריה היפנית המובהקת של מנועי ליטר ארבע צילינדרים, זה משונה ומרענן ומגניב. בגלל הנדירות של התצורה הזאת מחוץ ליפן, לא ידענו שמנוע ארבעה בטור יכול להרגיש אחרת. אבל הנה. זה אותו הבדל שקיים תמיד בין היפנים לאירופאים: סוזוקי SV650 ודוקאטי מונסטר 696, למשל, חולקים מספרים דומים על דף הנתונים. אבל האחד נשמע כמו מכונת תפירה ומרגיש כמו מסטיק, והשני, האיטלקי, נשמע כמו מכונת ירייה וכל הזמן נוגח בגדרות המכלאה. וכמו שה-SV מרגיש חצי ישֵן ליד הדוקאטי, ככה CBR1000RR מרגיש סטרילי ומנומנם ליד MV אגוסטה F4.

     

     

    התחושה, השוני הזה, היתרון, המיידיות, החיות, זולגים אל כל האופנוע. המתלים שלו זה סוג של קסם: יש מזלג מרזוקי מלפנים ובולם זקס מאחור, ולמרות שמדובר בהיצע הבסיסי של הדגם הזול (יש גם F4R ו-F4RR עם בולמי אוהלינס) הם מספקים תוצאה חלומית. אמנם נוקשים וקצרים, אבל לא בועטים בשום אופן. מסוג המתלים ששמים את האופנוע על מסילה בהטיה גם אם הכביש גלי, מאפשרים לך להרגיש איך הפחתה של גז שמה את האופנוע על הפרונט וגם סופגים מושלם נחיתה מגובה 30 סנטימטרים כי קפצת מאיזו מדרכה משופעת ורצית לבדוק אם המתלים יפרקו אותך. אז הם אמנם לא נעימים, אבל היכולת שלהם להתמודד עם כאלה כוחות ולספק כל כך הרבה מידע דרך מהלך כל כך קצר של תנועה - זה, ובכן, מדהים.

     

    האמת היא שמתחילים להיגמר לי הסופרלטיבים, אבל תשמעו, גם הבלם הקדמי זה ליגה אחרת. רכבתי בחיי על הרבה אופנועים, ומימיי לא הנחתי אצבע על מערכת בלימה כל-כך משובחת. דיסקים 320 מ"מ, קליפרים רדיאליים של ברמבו ומשאבת בלם של ניסין. מישהו שם ג'ינגל עם הרכיבים של הספקים הכי טובים בתחום ורקח מכלול שבהיעדר מודעות למשהו טוב יותר, אגדיר אותו כמושלם. פשוט בלתי נתפס, מידת הרגש והעוצמה שיכולה לנהל אצבע אחת. הצמיג ממש נמצץ אל תוך האספלט. נסו רגע למשוך את העיצור צ' כמה שיותר זמן בפה; מרגישים את ההיצמדות הזאת של הלשון לחיך? אז כזה, אבל בקצה האצבע ובעוצמה שיכולה לעצור 200 קילו מ-200 קמ"ש.

     

    אני חי פה

    ה-F4 לא מנצח בשנים האחרונות במבחנים השוואתיים. רוב הרוכבים מקיפים מסלולים מהר יותר על אחד היפנים מאשר עליו. אין מה לעשות: 15 שנה של פיתוח והנדסה עושים את שלהם, ולעומת ליטר יפני מודרני, ה-MV הוא באמת קצת אולד-סקול. התנוחה, האורך, המשקל, ההיגוי. אבל כל זה לא משנה, כי גם אם על הנייר יש חזקים ממנו (ב.מ.וו S1000RR למשל), הוא עושה רושם חי וחזק מהם. מיידי ונושך. וזה מושך עד הקצוות העליונים של הסקאלה, עד המקומות שבהם לוקח לכל אופנוע ליטר אחר משהו כמו שבע שניות לעבור מ-297 ל-299 קמ"ש. ה-F4 מצליח לספור 307־308־309 בזמן שלוקח להגיד את המספרים האלה בקול רם. והוא אשכרה מראה אותם על לוח השעונים, בלי לדפוק חשבון לא לפוליטקלי ולא לקורקט. מדובר באופנוע במידות של R1000 עם מהירות סופית יותר גבוהה מזו של היאבוסה. זה דמיוני.

     

    גם מכלול התחושות והצלילים מוציא את ה-F4 אל מחוץ לסקאלה של המתחרים הישירים. זאת כבר כמעט קלישאה, אבל האופנוע הזה באמת נעשה טוב יותר ככל שרוכבים עליו יותר חזק. הכל מתחבר בו: התנוחה שפתאום מרגישה הכרחית, המתלים האלה, הבלמים המטורפים, ההיגוי המיוצב ששם את האופנוע על קו של דבק מגע. מדובר בחוויה סוחפת ואגוצנטרית ברמות הגבוהות ביותר. טיל תענוגות שעף על סף מוות וגורם לך להרגיש הכי בחיים שאפשר.

     

    לא פעם שומעים את הדימוי השחוק "פרארי על שני גלגלים", אבל אני לא מצליח לחשוב על אופנוע אחר שראוי לתואר הזה למעט ה-MV-Agusta F4. הכל שם מתאים: האיטלקיות, הסטייל, הצלילים, ההיסטוריה, הביצועים, האקזוטיקה, המראה המהפנט. יומיים הוא היה אצלי ותוך חצי יום הפסקתי לספור כמה אנשים צילמו אותו, הצטלמו איתו, הצטלמו עליו. אנשים זרים, נשים זקנות, משפחות, מה לא. כמו מכונית-על אקזוטית יש בו איכות ומשיכה שחוצים את גבולות הז'אנר, פורצים החוצה מעולם חובבי הרכב ונוגעים בכל אדם שמתפעל מיופי ואיכות. מיצירה.

     

    ואם כבר אופנוע ספורט מסריח, אז שיהיה כזה בבקשה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים