שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לא דיברנו במשפחה על המלחמה"
    אביה היה מגדולי המנצחים במאה ה-20, היה חבר במפלגה הנאצית וזכה לתהילת עולם ולגינויים. 25 שנה לאחר מותו מגיעה השחקנית איזבל פון קאראיאן לראשונה לישראל להופיע בפסטיבל כפר בלום, ומספרת בראיון על האב הביולוגי ועל זה הנוסף - מחזאי יהודי ששימש מורה דרך

    שנה בדיוק לפני שמת אביהּ של איזבל פון קאראיאן, כתב ג'ורג' טבּוֹרִי, מגדולי המחזאים והבמאים היהודים בני זמננו, את "מצדה", מחזה המתבסס על כתביו של יוספוס פלביוס ובמרכזו שני ניצולים מהמרד היהודי הגדול שנגמר בהתאבדות קולקטיבית על פסגת ההר המשקיף אל ים המוות. טבורי, שְחֲזר ביצירותיו שוב ושוב לנושא השואה, נגע גם במחזהו זה בהמשך החיים בצל המוות ובשאלות של מוסר וקוֹרְבּנוּת. "מפסגת המצדה אפשר לראות את לוב, מצריים, טוניס ואלג'יר; מהמזרח ירדן וערב הסעודית, מהצפון עיראק, לבנון וסוריה. במערב אפשר לראות ביום בהיר את אושוויץ", חתם האפילוג את הטקסט.

     

    המחזה הצית באיזבל פון קאראיאן, אז שחקנית צעירה בלהקתו של טבורי, חלום שתגשים השבוע בישראל. "הייתי בת 24 כשג'ורג' הזמין אותי להצטרף ללהקה שלו בווינה. עבדנו בצמוד. יצרנו הרבה עבודות במשותף. רבות מהן עסקו בזוועות שהתרחשו במאה ה-20. את 'מצדה' העלינו בסוף שנות ה-80, ומאז אני חולמת לטפס על ההר. גם במובן זה, הביקור בישראל הוא הרפתקה גדולה, הגשמת חלום וסגירת מעגל", היא אומרת לקראת ההופעה בפסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון, שיחל הערב (ג'). 

     

    הביקור בישראל סוגר עבורה מעגלים גם ברמה המשפחתית - כבתו הבכורה של הרברט פון קאראיאן, מגדולי המנצחים של המאה ה-20 ודמות אייקונית שנויה במחלוקת שבמשך שנים ארוכות הוחרמה בישראל. בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כשאנשי רוח ומוזיקאים מן השורה הראשונה, בהם ארטורו טוסקניני ואוטו קלמפרר, מילטו את עצמם מאירופה הפשיסטית, ביסס פון קאראיאן את מעמדו כמנצח על ודמות מפתח ייצוגית של התרבות הגרמנית. בניגוד למנצח האגדי הרדוף, מאסטרו ווילהלם פורטוונגלר, אותו ירש לאחר מלחמת העולם השנייה על פודיום המנצחים של התזמורת הפילהרמונית של ברלין, פון קאראיאן היה הלכה למעשה חבר במפלגה הנאצית.

     

    "המלחמה לא היתה טאבו אלא טראומה". הרברט פון קאראיאן ()
    "המלחמה לא היתה טאבו אלא טראומה". הרברט פון קאראיאן
     

    "אבא לא היה פוליטיקאי. הוא חשב על המוזיקה שלו. זו המוזיקה שהיתה בראש מעייניו", אומרת פון קאראיאן בראיון טלפוני ובקולה ניכרת תחושת אי נחת. "קשה לי לדבר על זה. הבושה גדולה. למעשה בושה זו מילה קטנה ולא מספקת", היא אומרת, "לא דיברנו על המלחמה. הוא לא יכול היה לדבר על התקופה הזו. זה לא היה טאבו, אלא טראומה. כששידרו בטלוויזיה סרטים על המלחמה, הוא היה יוצא מהחדר או מחליף ערוץ. בכל פעם שהנושא עלה, הוא נאטם. זה היה קשה. מי שלימד אותי על הזוועות האיומות שהתחוללו במאה ה-20 וקירב אותי לתמוֹת האלה, היה ג'ורג' טבורי, לא אבא שלי".

     

    דרך העבודה המשותפת בווינה?

    "כן. ג'ורג' הוא האיש המשמעותי בחיי. אבא שני. הוא העניק לי מטען אדיר לחיים ולמקצוע ואני אהיה לנצח אסירת תודה על כך. הוא היה איש נבון באופן יוצא דופן, כותב ענק, אדם גדול והומניסט אמיתי. הוא היה מורה דרך והשראה".

     

     

    כרטיס המפלגה. אידיאולוגיה פוליטית או אופורטוניזם ()
    כרטיס המפלגה. אידיאולוגיה פוליטית או אופורטוניזם

    מאסטרו פון קאראיאן העדיף לשתוק ולתת לאחרים לעסוק בפרשנות. הַסְברה הרווחת היתה כי הצטרפותו למפלגה לא נבעה ממניעים אידיאולוגיים פוליטיים, אלא מתוך אופורטוניזם טהור, מה שנתמך בעובדה שמעולם לא התבטא במוצהר בעד השלטון הנאצי ולא היה שותף לפעולות אנטי יהודיות. כך או כך, עם עליית הנאצים לשלטון נסק מעמדו של המנצח.

     

    פון קאראיאן הרבה להופיע באירועים רשמיים מול בכירי המפלגה הנאצית, ותחת שרביט המנצחים שלו ניגנו תזמורות לא פעם את "Horst Wessel", המנון המפלגה. הוא זכה לחיבוק אמיץ של הרמן גרינג ויוזף גבלס ובשנת 1935 ניצח על האופרה, "טנהויזר", של ריכרד וגנר בקונצרט מיוחד לרגל יום הולדתו של אדולף היטלר. הוא שוחרר משירות צבאי ולכל אורכה של המלחמה המשיך לעסוק בניצוח וזכה לחופש אמנותי ולחופש תנועה שאפשר לו לנצח גם מחוץ לתחומי הרייך השלישי.

     

    זו השתיקה שגזר על עצמו וסימני השאלה המצטברים שהפכו את פון קאראיאן לפרסונה נון גראטה בעיני רבים גם לאחר שהוסר החרם שהטילה עליו ועדת הדה-נאציפיקציה של בנות הברית בתום המלחמה. מוזיקאים יהודים, בהם אגדות כמו אייזק שטרן ויצחק פרלמן, סירבו להופיע איתו. הופעותיו בארה"ב לוו לא פעם בהפגנות קולניות של ארגונים יהודיים. בשנות ה-60 תכננה התזמורת הפילהרמונית של ברלין, עליה פיקד במשך 35 שנה, מסע קונצרטים בישראל. המסר שהועבר מהארץ היה ברור וחד משמעי: "התזמורת מוזמנת לבוא. קאראיאן לא". וכך, ביקורה הראשון של הפילהרמונית הברלינאית בישראל היה ב-1990, שנה לאחר מותו של האיש שנחשב בעיני רבים לאחרון המנצחים של האסכולה האירופית המסורתית.

     

    יצירה שעוסקת בפחד

    למרות המשקעים המשפחתיים איזבל פון קאראיאן לא חשבה פעמיים כשהוזמנה להופיע בישראל. "הוא אבא שלי, אני מעריצה ואוהבת אותו, אבל אנחנו שתי ישויות נפרדות", היא אומרת. "ישראל מאוד מסקרנת אותי ואני מחכה בהתרגשות למפגש עם הקהל".

     

    קאראיאן תפתח את הופעותיה בפסטיבל עם "שמונה שירים למלך משוגע", מונודרמה מאת הסופר והמשורר האוסטרלי רנדולף סטואו, שנכתבה ליצירתו של המלחין והמנצח פיטר מקסוול דייוויס ומבוססת על מילותיו של המלך ג'ורג' השלישי. פרויקט נוסף שתציג בטרום בכורה עולמית הוא "גברת מוות פוגשת את אדון שוסטקוביץ'", קולאז' תיאטראלי שמורכב מתמהיל יצירות של המלחין הרוסי וטקסטים גרוטסקיים של כותבים שחיו תחת משטר האימים של סטלין.

     

    "זו עבודה מאוד עוצמתית שמורכבת מטקסטים גרוטסקיים ועוסקת בפחד", היא אומרת, "היא נכתבה על ידי אנשים שיצרו תחת שלטון שניסה להשתיק אותם. אף אחד מהם לא שרד. הם נרצחו, מתו ברעב או התאבדו. הדמות שלי מגלמת בתוכה את כוח ההתנגדות. היא אומרת בבירור: 'אני לא מסכימה עם מה שקורה'. זו יצירה מורכבת ומאוד מסקרן אותי לגלות כיצד יגיב הקהל".

     

    למה שוסטקוביץ'?

    "לפני שנה הצגתי בפסטיבל קטן את 'מעשה בחייל' של סטרווינסקי. ערב קודם ניגנו את הקונצ'רטינו לשני פסנתרים של שוסטקוביץ' ואחריו את רביעיית המיתרים מס. 8 ופתאום משהו בפנים זז. הכרתי כמובן את היצירות דרך אבי שנהג לומר לא פעם: 'לו הייתי מלחין, הייתי רוצה לכתוב כמו שוסטקוביץ''. אולי זו העוצמה שמקופלת במוזיקה של שוסטקוביץ' שמשכה אותו, אינני יודעת. הייתי צעירה מאד ולא העמקתי בדברים, אבל המשפט נחרת. בכל מקרה, כששמעתי את המוזיקה אמרתי לעצמי: 'את חייבת למצוא לזה טקסט'. הרעיון לחבר את המוזיקה לתמה של פחד היה ספונטני. נברנו בטקסטים וזה היה כמו לחצות אוקיינוס על אופניים. הרי אין לנו באמת מושג איך האנשים האלה חיו במצב הזה ובכל זאת, כל אחד מאתנו מכיר בדרכו תחושות של אימה או פחד".

     

    דמיטרי שוסטקוביץ'. עוצמה שבמוזיקה (GettyImages) (GettyImages)
    דמיטרי שוסטקוביץ'. עוצמה שבמוזיקה(GettyImages)
     

    את מדברת על אמנות מושתקת, על אמנים תחת שלטון של פחד ועל התנגדות. עשייה אמנותית היא אקט אופוזיציוני?

    "עשייה אמנותית היא יצירת גשר. הדרך היחידה לצעוד קדימה היא לחצות את הגשר ביחד".

     

    אביך הוחרם במשך שנים בישראל. היום מחרימים במקומות רבים יוצרים ישראלים וקוראים לאמנים שלא להגיע לכאן. מה עמדתך בנוגע להתנגדות מסוג זה?

    "זה נושא רגיש. אני לא חיה בישראל ומכאן שהמידע שיש בידיי על ההיבטים הפוליטיים מוגבל. אנחנו ניזונים ממה שאומרים לנו ברדיו או כותבים בעיתון, אבל קשה לגבש דעה נחרצת או להבחין בין מניפולציה לאמת. על פי תפיסתי, לאמנות אין גבולות ויש בידה את הכוח לחבר בין אנשים, דעות, נשמות. אמנות מצליחה לגעת במקום שבו מילים ופעולות נכשלו".

     

    פון קאראיאן נעצרת. היא מבקשת לחדד. "לפני שאנחנו מציבים מראה מול אחרים ומבקשים להשפיע עליהם, כדאי שנתבונן במראה ונשאל את עצמנו בכנות מה אנחנו רואים. האם הבחירות שעשינו נעשו בכוונה טהורה? זה קו מנחה שאבי לימד אותי ואני מאוד קשובה לו", היא אומרת ונזכרת באנקדוטה מהילדות. "אבא אהב לטייל ביערות. יום אחד נסענו שנינו במכונית לטיול בהרים וברגע מסוים הוא עצר והצביע על אדם שניקה את הכביש. 'תראי בכמה אהבה ותשוקה הוא עושה את זה', אבא אמר, 'לא חשוב מה את עושה בחייך כל עוד הדבר נעשה במאת האחוזים ובכוונה שלמה. נסי לשאול את עצמך תמיד באם את שם בכל ישותך – גוף ונפש'. אנחנו לא תמיד מצליחים לממש את זה, יש לא מעט טעויות שנעשה בדרך, אבל צריך להשתדל".

     

    איזבל בת השלוש עם הוריה ואחותה (Getty Images) (Getty Images)
    איזבל בת השלוש עם הוריה ואחותה(Getty Images)

    אולם הפילהרמונית של ברלין זכה לכינוי "הקרקס של קאראיאן". לא בכדי עם פרישתו, זמן קצר לפני פטירתו, זעקו כותרות העיתונים: "הצאר ירד מהפודיום". הוא נחשב לקשוח וקפדן אך גם מבקריו החריפים מסכימים כי בזכות הפרפקציוניזם הרודני, הפכה התזמורת תחת שרביטו למדד עולמי למצוינות מוזיקלית. "אבא היה קשוח. הוא דרש מאנשים ריכוז כיוון שרצה שיהיו שם כל כולם – גוף, נפש ולב. גם עם עצמו היה קשה. פעם אמר לי: 'בנגנים צריך לנהוג כמו בסוסים. כדי לחנך אותם ולהוציא מהם את המקסימום צריך גם לדעת לשחרר'. הוא השתמש בדימוי כיוון שידע שאני אוהבת סוסים. הוא צדק, כמובן. כשדוחקים בסוס אי אפשר לעולם להגיע לתוצאות טובות. באמצעים כוחניים לא ניתן להביא לכדי מימוש רגש או גדולה שקיימת ביצירה אמנותית.
    ברור שחייבים לשמור על כללים בעבודה, להיות ברורים וקפדנים, אבל צריך גם לדעת לתת לזה לזרום. כמו בתיאטרון: 'למד את הטקסט היטב, אבל אז שכח אותו ולך עם הרגע'. אני חושבת שבזה הוא הצליח היטב. גם מוזיקאים שעבדו איתו אומרים כך".

     

    ובבית?

    "היה לו סדר יום ברור מה שטבעי בשל לוחות הזמנים העמוסים. אסור היה להפריע או להרעיש, אבל מעבר לכך הוא ידע לצחוק ולהצחיק. הוא לימד אותי לנהוג, אהבנו לצאת ביחד לשיט. זה היה זמן איכות שבו היה רק שלי. הוא לא היה בבית לעתים קרובות, אבל אני חושבת שאת הזמן שהיה לנו ביחד, אהב. בבית הוא היה אבא שלי. האבא היחיד שהכרתי. היום יש כל כך הרבה שאלות שהייתי רוצה לשאול אותו. במיוחד עכשיו בנקודה שבה התיאטרון והמוזיקה מתחברים לי".

     

    גם העולם שלך נע סביב מה שאת עושה? את מאמינה באמנות כערך עליון טוטאלי בולע?

    "אני מנסה לעשות כל מה שאני עושה הכי טוב שאפשר, אבל ברור שיש גם דברים אחרים בחיים. אני מאד אוהבת לטייל עם תיק על הגב ולהכיר תרבויות שונות. אני מוצאת שהאמנות מאפשרת לנו להתחבר ולקבל את השוני שמפריד ביננו. אמנות מרפאה, נותנת כוח, מאפשרת התבוננות אחרת במציאות. זה מאפשר לאנשים לשכוח ולו בקצת את הזוועות שמתרחשות מסביב".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים