במנהרת הזמן

כשמזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה יעלה לנאום היום בפני קהלו בלבנון, סביר להניח שלפחות חלק מהנאום שלו יוקדש לנעשה בעזה, לקראת עימות צבאי עתידי נוסף מול צה"ל. בישראל יודעים שנסראללה מסתכל עלינו כדי ללמוד את השטח, ויודעים גם שמבצע צוק איתן נכנס כעת לפרשת דרכים תודעתית: לאחר 17 ימים של לחימה ושבוע של תמרון קרקעי, אפשר לרשום אמנם שורה של הישגים – אבל לצדם צצו לא מעט תמרורי אזהרה.

נתחיל בחדשות הטובות: מאז שהחל השלב הקרקעי במבצע הצליחו הצוותים המשימתיים להתקדם בכל הגזרות, והם מתקרבים להשלמת משימותיהם. עד כה נחשפו 31 מנהרות התקפיות לשטח ישראל, נחשפו יותר מ־60 פירי מנהרות, נהרגו עשרות רבות של מחבלים, עשרות נוספים נכנעו או נתפסו והם נחקרים כעת, וכן נתפסה כמות גדולה של אמצעי לחימה. ההישגים הללו עלו לנו ב־32 הרוגים, חייל אחד שמוגדר נעדר ועוד עשרות חיילים שנפצעו, חלקם באורח קשה - אולם איש לא השלה את עצמו לחשוב שלא יהיה מחיר לפעילות הקרקע.

בנוסף לכך, ירי הרקטות אל עבר ישראל קטן באופן דרמטי, ואם בתחילת המבצע עמדנו על ממוצע יומי של 100 ויותר הרי שאתמול נורו רק 50 – כולל רקטה אחת שהייתה בדרך לאילת ויורטה על־ידי כיפת ברזל. לכך יש שתי סיבות אפשריות, ושתיהן הגיוניות באותה מידה: או שהלחץ ההתקפי של צה"ל עשה את שלו, או שהירידה בהיקף הירי נובעת מהרצון של חמאס לשמור על יכולתו לקראת לחימה ארוכה מאוד.

המח"טים שיוצאים מרצועת עזה מדווחים, כל אחד בגזרתו, על עשרות רבות מאוד של מחבלים הרוגים. סיכום ההערכות שלהם מעלה כי עד כה נהרגו 400 או 500 מחבלים במהלך הלחימה, אבל ההערכה הריאלית יותר של אמ"ן מדברת על 250 הרוגים שזוהו בוודאות כמחבלים. עם זאת, ההערכה היא כי חמאס מסתיר חלק מהמחבלים שנהרגו – בדיוק כפי שעשה חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה ב־2006 – כך שהמספר האמיתי כנראה גבוה יותר.

כמו כן, מציינים בצה"ל לאחר שבוע של לחימה את הפגיעה ביכולת הייצור של הרקטות על־ידי חיסול 50% מהתעשייה הזו. גם פרויקט המנהרות השאפתני סוכל ברובו, והגדוד המיוחד שהקים חמאס למשימה האסטרטגית הצליח אולי לחדור לשטח ישראל, אך כשל בניסיונו לממש את איום החטיפה. קצין בכיר אף הסתכן והעריך אתמול כי לחמאס לא נותרו עוד הפתעות שצה"ל לא מכיר.

אלו היו החדשות הטובות, אלא שלצדן יש גם חדשות טובות פחות – ובראשן העובדה שהזרוע הצבאית של חמאס אינה מעוניינת בהפסקת אש בשלב זה. התמרון הקרקעי שירת את המטרות שלהם, משום שהוא הוא הוביל לאבידות בצה"ל – ומבחינתם הם להתיש את ישראל, לירות אל עבר נתב"ג ותל־אביב, ובעיקר לחפש תמונת ניצחון שתוביל לסיום הלחימה.

בדיעבד, ישראל לא הצליחה לחזות את התנהלות החמאס – לא בימים שקדמו למבצע, שבהם עמדה ההערכה על כך שלא ייפתח ירי מסיבי מעזה בשנים הקרובות, וגם לא לאחר שהחל התמרון הקרקעי. חמאס השקיע מחשבה רבה והון עתק על מנת לשדרג את יכולותיו לאחר מבצע עופרת יצוקה, ולאחר שהבין אז שצה"ל עולה עליו כמעט בכל פרמטר הוא בנה מערך אסטרטגי המבוסס על הפתעה ויצירתיות: החל מיכולת תת־ימית של צוללנים, דרך כלי־טיס בלתי מאוישים, עבור במערך רקטות ארוך טווח שהוסתר היטב ומבוצע מתוך מחפורים באזורים מאוכלסים, ועד פרויקט הדגל של המנהרות שרק במזל לא הוביל לאסון בסדר גודל לאומי.

בנוסף, חמאס חיזק את שש החטיבות שלו, העביר לתוכן את כלל יכולות האוויר, הים והיבשה - כך שכל אחד מ־26 הגדודים של החמאס ביצע ירי קצר וארוך טווח. שני גדודים של חמאס חטפו מכה: הגדוד של סג'עייה והגדוד המיוחד של המנהרות. אבל אם במבצע עופרת יצוקה נהרגו יותר מ־700 מחבלים ומולם רק עשרה לוחמים,

 במבצע צוק איתן נהרגו 250 מחבלים בלבד, בעוד שהמחיר בצד הישראלי כבד פי שלושה יותר. המסקנה המתבקשת היא שחמאס נערך והתכונן ללחימה הזו, ולא בטוח שצה"ל עשה זאת באותה מידה.

לנוכח כל זאת, מנסה צה"ל לחדד את המסר שלפיו מה שקרה עם נסראללה אחרי מלחמת לבנון השנייה יקרה גם עם חמאס לאחר המבצע הזה, כאשר ההנהגה הצבאית תצא מהבונקרים. למרות שההישג איננו ברור ומוחלט כעת, הם מסבירים, ההרתעה שתושג בעקבות הלחימה תישמר לאורך זמן. ימים יגידו אם כך יקרה, אבל בינתיים ישראל מאפשרת יותר מדי לחמאס לקבוע את כללי המשחק בשטח. אם האינטרס האסטרטגי הוא להשאיר את חמאס כריבון מורתע, כדאי להרוס את המנהרות ולצאת. אם זו אינה המטרה – כדאי להמשיך בהתקפה.