שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "נדודי שינה": אימה הולכת ודועכת
    ספר אימה חדש לנוער הצעיר, מהדהד סצנות טיפוסיות מסרטים ומצליח לעורר מתח וחרדה. אבל דווקא בניסיון העיקש שלו להיות פופולרי - הוא מפספס בגדול

    לא פעם הפרובינציליות של הספרות הישראלית לוקחת את זאת שמעבר לים, ונדמה כי בספרות המיועדת לקוראים צעירים (11-12 ואלך), הפער רק מתרחב. לפיכך, הוצאה לאור של ספר בעל יומרות בינלאומיות היא מעניינת ומסקרנת. אך האם הוא עומד בסטנדרטים? האם הוא מהימן דיו? האם הוא לא מעתיק נוסחאות שהצליחו בחו"ל? מקרה בוחן הוא הספר "נדודי שינה", הפותח את סדרת "צללים" שכתב מיכאל עומר. הכל בו זועק חו"ל.

     

    מעטיפת הספר שמהדהדת לסצנה מסרט אימה טיפוסי, עם הכיתוב המדגיש את אותה אימה - "רק בכפר שרה סיוטים הופכים למציאות"; דרך הז'אנר הפופולרי של סדרת ספרים על התפר שבין מתח ואימה; וכלה בפן האינטראקטיבי של הספר.

    "נדודי שינה". עטיפה שמדגישה את אלמנט האימה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "נדודי שינה". עטיפה שמדגישה את אלמנט האימה
     

    גיבורת הספר, ענת, עוברת עם הוריה מחיפה - לכפר שרה. היא נאלצת להתחיל מחדש: בית ספר, חברים, בית (שלא מותקן בו מזגן על אף החום הנורא, ומשום מה לוקח יובלות להתקינו, רק ממש בסוף הסיפור), ובכלל, להתרגל למציאות חדשה וזרה. נדמה כי ענת - שהיא בעלת בלוג - מסוגלת ואף נחושה להתמודד עם המציאות שנכפתה עליה, אבל היא לא צפתה את האירועים המשונים ומעוררי האימה שמתחוללים עם המעבר. ענת מתחילה לחלום חלום סיוטי שוב ושוב.

     

    הסיוט מדיר שינה מעיניה, תוקף אותה ומטריד ללא הרף. בכל פעם נדמה שנוסף עוד אלמנט מאיים, עד שהגבול בין המציאות לבין החלום מטשטש ברמה מפחידה מאוד. בעזרת שני חברים שהיא מכירה בתחילת שנת הלימודים (גם הם אאוטסיידרים כמוה, כמובן), היא יוצאת למסע גילוי נועז בעקבות אותו סיוט מתמשך, שחושף סוד גדול ונורא ביישוב המסתורי.

     

    בחלקים מסוימים של הרומן, מצליח עומר ליצור את המתח הנדרש ולתבל אותו במנה נכונה של אימה. תיאור הסיוט החוזר פועל את פעולתו החזקה בעיקר בהתחלה, ולאחר מכן נהיה אפקטיבי פחות, אבל החרדה ותחושת הסכנה עוברות היטב. אלו מובעות על ידי ענת, אך היא אינה זו שמעבירה אותן במלואן לקוראים. החרדה והסכנה מונצחות בעיקר על ידי דמויות משנה מסתוריות וחריגות, וגם על ידי דמותו של המאבטח הצעיר, שעל אף רצונו הטוב, אינו שומע את השריקות המשונות שענת שומעת, ולהן משמעות רבה בסיוט שהיא עוברת.

     

    דווקא יותם, בחור חובב צילום מבית ספרה, כן שומע את השריקות, שלא אחת מרומז כי הן למעשה נמצאות במוחה של ענת בלבד. לא ברור מדוע דווקא הוא שומע אותן (ואולי הוא רק עושה את עצמו?), ושאלה זו - כמו שאלות אחרות בנוגע לנושאים ומצבים בעלילה, שלא נחשוף כדי לא לקלקל את המתח, אינה מקבלת מענה בסיפור.

     

    אפקט ללא אפקט

    ספר מתח ואימה טוב לא נדרש להסברים מוחלטים או להשלטה גורפת של הרציונל על ההתרחשויות הפלאיות, אבל במקרה הנידון, נותרים יותר מדי חורים ופערים. בנוסף, הסביבה אמנם מאיימת מתוקף הסיטואציות המחרידות משהו שבהן נמצאת ענת, אך המסתורין המוגזם שמתווך על ידי דמויות המשנה שענת נתקלת בהן, מעורר תחושה מלאכותית לא נוחה - שכן האימה הגדולה נובעת מתוך הנורמאליות (לכאורה), וכאשר שוב ושוב נמסר (או נרמז בבוטות) שמדובר במקום שבו מתרחשים דברים משונים ואיומים, האפקט של המתח והאימה מתעמעם, ואנו נותרים רק עם חרדה.

     

    לכך נוסיף גם את תגובותיה של ענת, שבשלב מסוים הופכות להיות קפריזיות מדי, טרחניות ואפילו מעצבנות. ככלל, מצאתי אותה דמות ראשית לא מוצלחת דיה. היא בעיקר מרגיזה, ולא מעוררת אמפתיה - כזו שגורמת לנו לרצות ללכת אחריה במבוכי המסתורין שהיא נקלעת אליהם. לא פעם תגובותיה לא מובנות, והדיאלוגים שלה, בעיקר עם חברותיה בחיפה, עקרים. פן זה, של העולם שהשאירה מאחוריה, אמור להיתמך בעיקר בבלוג אותו היא כותבת (אך כמעט תמיד אין לה חשק לתפעל אותו). בלוג זה הוא גם האלמנט האינטראקטיבי של הספר.

     

    בעוד בחו"ל רואים אור ספרים רבים שנשענים על מהלכים אינטראקטיביים שונים, המפנים את הקוראים לאתרי אינטרנט שבהם הם יכולים להמשיך את מסע הקריאה ומוסיפים נדבכים לעלילה, ובמקרים אחרים - הפנייה לאינטרנט היא בגדר שלב הכרחי להתקדמות בסיפור או להבנה מלאה שלו, ב"נדודי שינה" אין לכך ערך של ממש. הבלוג, שעשוי בצורה סבירה (אך למען האמת - לא מעניינת כל כך), לא מצדיק את קיומו האינטראקטיבי, לא מבחינת סיפור המעשה ולא מבחינת העמקת המתח והאימה שבסיפור.

     

    הסרטונים המופיעים בו - המתארים סצנות מותחות מתוך העלילה -

    נחמדים, אך קלישאתיים, והכתיבה של סצנות אלו טובה פי כמה מעיבודם המוסרט, ועל כן אינם מוסיפים נדבך משמעותי והכרחי לסיפור.

     

    התחושה העיקרית שנותרה אצלי לאחר הקריאה בספר היא שעומר לא "הלך עד הסוף". הוא כתב סיטואציות בעלות פוטנציאל מותח, אבל לא הצליח לעצב מהלך מותח רציף משכנע מספיק. סיפור המעשה כולל לא מעט רעיונות טובים, אבל מימושם בוסרי מדי, והם אינם מתגבשים לכדי יצירה משכנעת ועוכרת שלווה באמת.

     

    החלק האחרון של העלילה הוא המוצלח יותר מבחינת הכתיבה והעיצוב, אך משום שגם בו המעברים בין אי הידיעה לידיעה ותוצאותיה תפורים בגסות, התוצאה אינה שלמה. אם בספרים הבאים בסדרה עומר יעז יותר, ויאפשר לדמויות שלו להיסחף באמת, וכן הפן האינטראקטיבי יהיה בעל ערך אמיתי, ישנה אפשרות שהסדרה "תעלה מדרגה", ותגיע למחוזות מעניינים ומלהיבים באמת.

     

    "נדודי שינה", מאת מיכאל עומר. הוצאת כנרת זמורה-ביתן וכתר. 206 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עטרה אגמי
    מיכאל עומר. מחבר סדרת "צללים"
    צילום: עטרה אגמי
    לאתר ההטבות
    מומלצים