שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אורלייה שטיינר": לכתוב מחוץ לצורה

    בספרה המאוחר של דיראס, "אורליה שטיינר", מאוגדים שלושה מונולוגים טרגיים ומקוריים שמספרים את מה שלא ניתן לספר. בניגוד לרומנים המוכרים שלה, אלו מעוצבים סגנונית באופן שונה ומאתגר

    יש כל מיני דרכים לגשת אל הטקסט "אורליה שטיינר" של מרגריט דיראס. כל הדרכים מן הסתם יובילו לאותו מקום - זאת אומרת למבוי סתום. מדובר בשלושה מונולוגים שנכתבו על ידי אותה דמות ממקומות שונים בעולם (ונקובר, מלבורן, פריז), ולא ברור אם הדוברת היא אותה דמות, או איזה גלגול מקביל שלה.

     

    הטקסט שכתבה דיראס בהחלט מעורר השתאות חיובית מבחינה סגנונית. אי אפשר לקרוא לו פרוזה. אי אפשר לקרוא לו שירה. למעשה, אי אפשר לשייך אותו סגנונית לשום דבר. ייתכן כי אפשר לקרוא לו רק "אורליה שטיינר", ואת זה, ללא ספק, הוא הרוויח בזכות.

    "אורליה שטיינר". לקרוא דיראס אחרת (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "אורליה שטיינר". לקרוא דיראס אחרת
     

    דיראס היתה אחת הסופרות הצרפתיות החדשניות והמוכרות של המאה ה-20. היא ידועה בעיקר בזכות יצירותיה "המאהב" ו"הירושימה אהובתי" - שהיו יותר מסורתיים ותקניים באופן ההגשה שלהם. במובן הזה היא עברה דווקא דרך הפוכה מדרכם של רוב המחדשים הגדולים, שהיו בשיא חדשנותם ותעוזתם דווקא בהיותם צעירים, ובמשך הדרך התעייפו, התברגנו ובעיקר איבדו איזשהו ניצוץ ודלקו על חומרים סינטטיים יותר. "אורליה שטיינר" של דיראס, כמו ספרה "מודראטו קנטבילה", הוא ניסיוני יותר ובאמת מראה את כוחה המגוון כסופרת, ואת האמת הפנימית האמנותית והייחודית.

     

    המונולוג הראשון נכתב כמכתב אהבה לאהוב נפקד, השני כמכתב מנערה לאביה שנרצח במחנה ריכוז, והשלישי הוא ספק חלום ספק מציאות של ילדה שהוריה נלקחו למחנות. אך בכל הטקסטים יש קווים מקבילים, והם מספרים סיפורים שונים, אם כי בעצם מספרים את אותו סיפור, והוא סיפור של מילים והכוח שלהן, או למעשה חוסר הכוח שלהן לספר את מה שחזק ועוצמתי מכדי לספר.

     

    הסגנון המיוחד של דיראס הוא בעצם התשובה חסרת התוחלת לשאלה הזו. הדברים קשים וטרגיים מכדי לספר אותם בצורה "תקנית", ליניארית, פרוזאית. הם כמו לבה רותחת, שלא ניתן לצלול ראש לתוכה, אלא רק לנסות להקיפה ממקומות אחרים.

     

    במונולוגים נוכחת טרגדיה נוראית. אם זה האב שנרצח או שני ההורים שנלקחו ונרצחו. מה שמכונן את הטקסט הזה רגשית ונרטיבית, הוא הפצע שדולף בכאב לכל אורך הספר, שלא לא מוגש

    כמו אגרוף סנטימנטלי וסחטני לפרצוף, אלא נותר מרומז וחמקני, כאילו הכותבת כל העת מנסה לברוח ממנו ולא יכולה לברוח ממנו, ומנהלת עמו מסע כתיבה בנוסח "שונאים סיפור אהבה".

     

    נוכח הדברים הללו, "אורליה שטיינר" קודם כל מעניק חוויה אסתטית שונה שמייצרת גם חוויה רגשית שונה מהמקובל, שהיא מאוד סובייקטיבית. היא מרוחקת וקרובה, היא נעה בכמה צירים ושכבות במקביל, היא עלולה להיות סתומה ולהשאיר את הקורא עם אוויר בלבד - ומנגד יכולה לדקור אותו בלב דקירות קטנות. הטקסט לא מכתיב קריאה אחת, והוא כמעין "טקסט קוואנטי". אנו יכולים להשלים את הפערים העלילתיים בראש, אך זו משימה כמעט מיותרת ולא רלוונטית, לכן אולי בכל זאת דרך הקריאה המומלצת לסיפורים, היא דרך הדלת של האסתיטקה הפואטית והצורנית.

     

    יחד עם זאת, יש בטקסט לא מעט רגעים של קיטש, אבל כנראה שקיטש הוא גם פונקציה של צורת הגשה; עקב הסגנון העמום, החידתי, הפיוטי של דיראס בספר הזה, הקיטש בבסיס הדברים מקבל כנפיים אחרות. הוא לא מכתיב את הרוח, אלא מהווה חלק ממנה, לפרקים חלק קטן, וזה מעט אירוני, כי דומה שחלק מההחלטה לכתוב ספר עמום שכזה על נושא כה טרגי ורגשני הוא אולי ניסיון להימנע דווקא מקיטש. אך הקיטש הוא מן יישות אינדיבידואלית, שברגע שמגרשים אותו מהדלת של התוכן, נכנס מהחלון של הצורה.

     

    "אורליה שטיינר", מאת מרגריט דיראס. מצרפתית: מאיה מיכאלי. הוצאת רסלינג. 123 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום:Gettyimages
    מרגריט דיראס. טקסט מאוחר וניסיוני
    צילום:Gettyimages
    לאתר ההטבות
    מומלצים