פסטיבל צוללן: למי שנמאס ממיינסטרים
הם לא רוצים שתקראו להם פרינג' או אלטרנטיב. אוצרי פסטיבל המחול "צוללן", שייפתח ב-3 בספטמבר בתל אביב, סוללים דרך הרחק מגבולות המיינסטרים אך מתעקשים: "זה לא רק למיטיבי לכת אלא לקהל שמאס במקובל"
כשהחל את דרכו לפני כשלוש שנים, נדמה היה שמדובר בבלון ניסוי, פסטיבל אופוזיציה שנקודת המוצא שלו והכוח המניע אותו, הם מרד נגד הקיים, יוצא מן הכלל שיותר מהכל מעיד על הכלל. לקראת המהדורה השלישית של "צוללן", שייפתח ב-3 בספטמבר, נדמה שמטרותיו של פסטיבל המחול, שיזמו ואוצרים במשותף משה שכטר אבשלום ועדו פדר, רק התחדדו.
ככלל, מנסים צמד מנהליו האמנותיים של הפסטיבל להימנע מהגדרות צרות, אך מבקשים שלא לדחוק את האירוע לגבולות הפרינג' והאלטרנטיב. "אנחנו לא מזדהים עם ההגדרות הרווחות האלה שלמעשה לא אומרות דבר, אלא רואים בפסטיבל סוכן או מעצב של טעם, שמציע קול עצמאי לא משויך ומציג מסורות מחול מחוץ למיינסטרים שפחות מוכרות בישראל", אומר פדר. שני האוצרים מדברים על הצורך בהרחבת השיח המחולי, מעשית ותיאורטית וניסיון להגדיר מחדש את שדה המחול הישראלי.
כחלק מהרצון לבדל את הפסטיבל ולנתק אותו מהקשר מוסדי ספציפי, ייערכו המופעים השנה במוקדים שונים. חלקם, כמו חלל בית אריאלה, מארחים לראשונה מופעי מחול. "מאד חשוב לנו להחיות את בית אריאלה שבו יושבת הספרייה למחול, ארכיון ידע מדהים שיארח מספר אירועי שיח ומחשבה", אומרים השניים. רבי שיח ומפגשי Q&A עם יוצרים שיסכמו כל מופע, הם מאפיין בולט וייחודי לפסטיבל. "הכוונה היא לא רק לרקוד אלא לדבר על מחול, לדון ולדוש בו, להתייחס אליו כאל דיסציפלינה אמנותית", הם מוסיפים.
על אף שאין מדובר בפסטיבל תמתי, העבודות המאוגדות בו השנה נוגעת ב"פוליטיות של המחול", הגדרה שמבקשת לפרוץ את גבולותיו הצרים של המחול הפוליטי שנוכח גם הוא במהדורה זו ובא לידי ביטוי בעבודה "ארכיון" של הכוריאוגרף הישראלי, ארקדי זיידס, המתבססת על חומרים מצולמים מהארכיב של ארגון בצלם. התמהיל שמציע הפסטיבל מתייחס למחול כאל אתר של ידע חוצה גבולות, שאינו נפרד מקונטקסט חברתי, מתבונן ובוחן בין היתר את גבולות הגוף ונוגע בתכנים מעוררי מחשבה פוליטית בהם מגדר, מחול ואידיאולוגיה, המרחב בין התיאוריה והפרקטיקה.
"אם לאפיין את בחירות הרפרטואר, זה לא מחול שמטרתו לבדר קהל. במילים אחרות, המחול הישראלי הפך בשנים האחרונות תהליך של מיתוג ומה שאנחנו מציעים אינו מזוהה עם המותג הזה", אומר שכטר. פדר, מצדו, מחדד: "לא הייתי רוצה למתג את הפסטיבל ככזה שמתעסק במחול תיאורטי קונספטואלי למיטיבי לכת. אנחנו רוצים לחזור אל התנועה, אל הספקטקולריות הגופנית, אל המחול כאמנות שהיא לא רק אסתטיקה נעימה ומהנה. חשוב לנו שיוצרים בקהילת המחול והאמנות יגיעו אבל זה בפירוש פסטיבל שפונה לקהל שנמאס לו לראות רק את מה שמקובל לתפוס כמחול בארץ ומחפש שפות אחרות שיש למחול להציע".
את הפסטיבל תפתח "Gerro, Minos & Him", קופרודוקציה צרפתית-ספרדית שיצרו במשותף הרקדנים אלון מרשל, רוג'ר סאלה ריינר וסימון טאנגי. העבודה, שתתארח ב"מחסן 2", בית עמותת הכוריאוגרפים העצמאיים בנמל יפו, בוחנת את הגוף הגברי ונעה במחוזות סוריאליסטיים בין האבסורד והגרוטסקה. הרקדן יאיר ברעלי יציג בבכורה ישראלית את "Ce ConTexte", עבודת סולו שנטענת מטקסט מדובר ובלתי פוסק של זרם תודעה. ברעלי הוא אחד מתוך קהילה הולכת וגדלה של רקדנים ויוצרים ישראלים הפועלים בחו"ל שרק מעטים ממנה זוכים לחשיפה בישראל. תכנית מיוחד שתיערך במסגרת אירועי השיח בפסטיבל תוקדש למה שמגדירים האוצרים כ"החזרת מוחות הרוקדים: גלובליזציה, ידע ומקום". המפגש, בהנחיית ד"ר ילי נתיב, ייערך ביום שבת,6 בספטמבר, בבית אריאלה בתל אביב.
לילך לבנה, בוגרת האקדמיה למחול אקספרימנטלי בזלצבורג, תציג בבכורה את "משחק חופשי", שיתוף פעולה עם אמן המדיה טל הרינג שקושר בין הגוף הממשי לעולם הדימויים הדיגיטאלי והופך את הבמה למעבדה טכנולוגית. העבודה מבקשת לפרק את הגוף והמחשבה, להפוך אותם לאבסטרקט, לישר קו, לגעת ולהתערבב עם עולם הפיקסלים.
לי מאיר ומאיה וינברג יציגו בבכורה ישראלית את "ברירות המחדל של הפינוק העצמי", קופרודוקציה ישראלית גרמנית שעלתה בבכורה בינואר בפסטיבל טאנצטאג בברלין. עבודת הפרפורמנס של היוצרות הפועלות בשנים האחרונות בברלין, מפרקת את תהליך היצירה ובוחנת מחדש את המושג יצירתיות.
הפסטיבל מחזיר לבמה מספר עבודות נוספות שמהרהרות בתהליך היצירה כמו: "חומר תנועתי" של ענת דניאלי שהציגה בבכורה בפסטיבל אינטימדאנס האחרון. דניאלי חוזרת אל עבודות וחומרים תנועתיים שיצרה לאורך השנים, בוחנת את שאלת נדיפותה של היצירה המחולית ואת העקבות שהיא משאירה בגוף; "ללא כותרת", יצירה חדשה של איציק ג'ולי שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע. העבודה, שיתוף פעולה עם הכוריאוגרפית והרקדנית, יסמין גודר והפילוסוף, רפאל זגורי, בודקת את היחס בין פעולה למילה; "זו היא אירופה" של תמי ליבוביץ, שהוצגה בבכורה באופרה פרינג' ביפו, בונה ומפרקת דימויים אייקונים, ומשתמשת בפער שבין הידוע, המוכר והמזוהה לבין תכנים בימתיים מתהווים.
לפנייה לכתב/ת 
