שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    חוזרים לארון המתים: נפרדים מדם אמיתי

    היו בה המון סצנות לוהטות וערפדים חתיכים, אבל "דם אמיתי" היא לא רק סדרה סקסית, היא הרבה יותר מכך. לפעמים טראשית, לפעמים חתרנית וכמעט תמיד משעשעת: למרות סיום מאכזב, עוד נתגעגע לניבים

    הייתכן? אפשר להחזיר את הניבים לתוך הלסת, לשחרר אנחה רוויית תשוקה ולהודות באמת המרה: "דם אמיתי" נגמרה - הפרק האחרון שודר אתמול (ב') ב-yes. שבע עונות עברו, וגם אם הסיום הגיע שתיים שלוש עונות מאוחר מדי, הגעגועים כבר מתחילים להתגבש.

     

    מה יש בה בסדרת טראש על ערפדים דרומיים בלואיזיאנה מוכת נזקי קתרינה, מלאה בפנטזיות מיניות אפלות יותר ופחות, עם קווירים, סטרייטים, כמעט כולם לוהטים ולוהטות? המ. התשובה בגוף השאלה. אבל אם נפטור את "דם אמיתי" רק כסדרה סקסית, נעשה לה עוול.

     

    מלאה בפנטזיות אפלות (צילום: HBO) (צילום: HBO)
    מלאה בפנטזיות אפלות(צילום: HBO)
     

    כן, היא בין היתר, ואולי אפילו קודם כל, סדרה שעוסקת באופן פתוח במיניות, במשיכה בין המינים ובין המגדרים. אבל היו בה עוד הרבה רבדים חתרניים. בפרקים הטובים ביותר שלה היא היתה שילוב מדויק ומנצח של בידור קליל מלא חיוניות, שמחזיק גם בביקורת חברתית נוקבת. למשל בפתח העונה האחרונה, כשג'ייסון (ריאן קוונטן) חלם חלום ארוטי ואובר דרמטי על אריק (אלכסנדר סקושגארד), נהנה מכל רגע, התעורר, ואפילו לא נראה ממש מבוהל. ברובד המודע זה "רק" דם הערפדים שבדמו שגורם לו לפנטז. ומתחת לפני השטח הנה אפשרות להציג משיכה בין שני גברים, שלפחות אחד מהם אמור להיות התגלמות ההטרו נורמטיביות, בלי שאף אחד ירים גבה.

     

    בפרקים היותר איומים שלה המודעות העצמית הפכה לבדיחה מביכה ומופרכת. ברגעים האלו שום סצנה של אריק בלי חולצה ומבט תוכחה של סוקי (אנה פקווין) לא הצילו את כבודה. למשל כשביל (סטיבן מויר) השתגע למשך עונה שלמה מסינדרום ירושלים ערפדי. עם כל הכבוד לבדיחות מתחת לפני השטח על ארגוני דת וממשל כאלו ואחרים, באמת היינו אמורים לקנות את זה שביל חושב שהוא המשיח של לילית' ולסלוח לו עונה אחת אחר כך על בלבולי המוח שלו?

     

    היו גם רגעים מביכים (צילום: באדיבות yes) (צילום: באדיבות yes)
    היו גם רגעים מביכים(צילום: באדיבות yes)
     

    עם התקדמות העונות הסדרה הלכה והידרדרה לכיוון המטופש, אך חלק גדול מהזמן היא גם סיפקה רגעים שהלכו על הקו הדק בין השתטות גמורה לחתרנות מבריקה. אחד מרגעי השיא שבהם לא היה מה לעשות חוץ מלצחקק מול המסך היה כשאריק פשוט אכל את הפיה שהיתה אמורה לשמור על סוקי. "אריק! הרגע הרגת את הפיה-הסנדקית שלי!" אופס, השיב אריק, ונכנס לטריפ כבד, חינני ואינפנטילי.

     

    התחילה עמוק באדמה

    אי אפשר להתייחס ל"דם אמיתי" בלי להיזכר שלפחות עבור חובבי "עמוק באדמה", אחותה הגדולה והרצינית הרבה יותר של היוצר אלן בול, היא הגיעה בהתחלה כתחליף. הציפייה היתה לסדרת ערפדים רצינית ומתוחכמת שדנה בנושאים של חיים, אהבה ומוות – כמו "עמוק באדמה", רק עם ניבים. אבל לא, לא לשם כיוון אלן בול. יש דמיון בין שתי הסדרות, אך הטון כאן פרוע הרבה יותר, לטוב ולרע.

     

    אם ב"עמוק באדמה" דנו באופן ריאליסטי למדי בייצוגים של הומוסקסואליות, ב"דם אמיתי" יש לנו גם זוגיות גאה "רגילה" (עד כמה שמדיום שיוצא עם מכשף ואז הורג אותו בטעות יכולה להיחשב ככזו), וגם משפט שמסביר שעם פיתוח משקה דם אמיתי, "כל הערפדים יצאו מארונות המתים". מטאפורה בוטה כמו יתד עץ בתוך הלב.

     

    "דם אמיתי". אין עידון (צילום: באדיבות yes) (צילום: באדיבות yes)
    "דם אמיתי". אין עידון(צילום: באדיבות yes)
     

    אין עידון ב"דם אמיתי", ואף אחד ושום דבר לא קדוש. ערכים "ישנים וטובים" מוצאים לאור השמש ונשרפים בלהבות הביקורת והבדיחות: גם הדת, עיינו ערך הכומר נולין ואשתו שכמעט חיסלו את כל הערפדים בדימוי קורע מצחוק של קיצוניים דתיים, וגם המלחמה "הצודקת" בעיראק, שהובאה לבמה בעזרת הסיפור של טרי. 

     

    אפשר לזלזל בקו העלילה הזה ובקיטש שלו כמה שרוצים, אבל בשורה התחתונה רוח של אישה שטרי (טוד לואו) היה שותף לרציחתה, רדפה אותו, פשוטו כמשמעו, עד התאבדות. בניגוד לאופן שבו מתייחסים להתאבדויות שקשורות לצבא בעולם האמיתי, ההלוויה של טרי קיבלה זמן מסך לא מבוטל. כמעט פרק שלם היא נמשכה, עם פלאשבקים שחוגגים את חייו, אך זרועים בסימנים המקדימים להתמוטטות הנפשית שלו, ולפוסט טראומה שאיתה חזר מהמלחמה. ההתאבדות של טרי היא דוגמה מעולה לאופן שבו "דם אמיתי" פועלת עלינו: היא מכניסה לך ביקורת בדיוק כשחשבת שאפשר סתם להתרווח על הספה ולא לחשוב יותר מדי.

     

    היוצרים מסבירים על פרק ההלוויה

     

    גברים מתים עליה

    הבחירה למקם את הסדרה דווקא בעיירה קטנה ושכוחת אל עם דמויות מדרום ארצות הברית, מקום שלא טופל בכזו חושניות בטלוויזיה קודם לכן - מוסיפה לתעוזה שלה. אותה תעוזה ניכרה גם כשהציגה גזענות לא מיופה כלפי יצורים על טבעיים, שמסמנים כל אחד בדרכו את השונה, האחר, החלש, המוזר. ובראש כולם עומדת גאה ובלתי מנוצחת סוקי. או יותר נכון, סוקיייי. מי שמתחילה כמלצרית צעירה שנמאס לה לשמוע מה כולם חושבים, צומחת והופכת לכוח נשי לתפארת.

     

    נכון, כשהיא מדברת על כישורי קריאת המחשבות שלה בפעם המיליון זה מעצבן, וכן, היא מסתמכת לא מעט על העובדה שהרבה גברים סביבה מתים עליה (פשוטו כמשמעו), אבל סוקי היא אישה שפועלת בעולם שמנוהל על ידי גברים, שרואים בה יצור משונה וחלש. היא לא מתיישרת לפי מוסכמות, גם לא של זוגיות - באחד מסיומי העונות במקום לבחור באריק או ביל, היא פשוט החליטה לוותר על שניהם, ולדאוג קצת לעצמה. היא כועסת, היא לא מנומסת והיא נהדרת.

     

    סוקיייי. כוח נשי (צילום: באדיבות yes) (צילום: באדיבות yes)
    סוקיייי. כוח נשי(צילום: באדיבות yes)
     

    הסדרה הציגה דמויות על הסקאלה שבין גבריות לנשיות, והמשובחים שבהם, פאם (כריסטין באואר ואן סטראטן) ולאפאייט (נלסן אליס) הובילו המון סרקזם וצחוקים, עד שהם זרקו לנו אותם בפרצוף והשאירו אותנו הלומים. פאם העזה להפגין רגשות ועברה בבית הזונות האיר אותה לפתע כדמות מורכבת. לאפאייט סוף סוף פתח את הפה בעונה האחרונה כשאמר לג'סיקה (דבורה אן וול): "כולכם נהנים לצחוק עליי, אבל אולי תעצרו ותחשבו לרגע שגם לי מגיעה אהבה וזוגיות?"

      

    ואי אפשר בלי התרפקות קטנה על הפתיח המשובח, ושיר הקאנטרי המעולה שבא איתו. למוזיקולוגים הפתרונים אם יש לו קשר לכך או לא, אבל אפשר להסכים שיש הרבה יותר אלמנטים של קאנטרי במוזיקה ששולטת במצעדים בשנים האחרונות.

     

    שיר הפתיח. משובח

     

    סיום דביק

    האם הסדרה נגמרה בטוב או באיום ונורא? עונה שבע החלה בחרחורי גסיסה עם אימת הרצינות התהומית של ההפטיטיס וי, האיידס של הערפדים, שהוציאה לצופים את החשק לחיות. מצד שני היא גם תובלה בסצנות סקס אמיתיות ומפונטזות מצחיקות ומעולות - בין אריק לג'ייסון ובין אריק לג'ינג'ר בהיפוך מגדרי גאוני.

     

    עם הזמן ועם החיסולים של טרה (רוטינה ווסלי) ושל אלסיד (ג'ו מנגניילו) העונה התרוממה. פרק 7 הביא רוחות חדשות, עם ביקורים חוזרים של דמויות שעזבו או מתו, והקצב התגבר יחד עם ההומור - שנון ואכזרי כנדרש. הויט (ג'ים פרק) חזר מסוקס יותר וחמוד יותר כדי לפגוש מחדש בג'סיקה וג'ייסון ועל הדרך להציל את חייהם. ואם כבר מדברים על ג'ייסון, הוא הבריק בתור המצפון הרשע של שרה נולין (אנה קאמפ). ולמרות עוד פלאשבקים טרחניים מחייו הקודמים של ביל, לפחות המחלה שלו, שסוקי גרמה לה, החזירה את הזוג לעוד סצנת סקס חיננית.

      

    ואז הגיע הפרק האחרון, והצליח להרוס כמעט כל שמץ לחוצפה שהיתה לסדרה עד כה, ולעשות כל מה שניתן כדי להשאיר אותנו עם טעם דביק בפה. הוא התחיל טוב, עם שורת מפתח מעולה: ביל ניסה להסביר לסוקי שהחליט למות בשביל למנוע ממנה להמשיך להסתבך עם ערפדים, וסוקי בהיותה סוקי, פישטה את המחווה האלטרואיסטית ברגע: "אתה רוצה למות כי לי אין הערכה עצמית?!"

     

    אבל הרגע הזה, יחד עם אריק שנוהג מרוצה מעצמו לצלילי מוזיקה חורקנית עם מלא גופות במושב האחורי - במחווה לספייק מבאפי, לא מנעו מהפרק להמשיך ולהיות מופע השמרנות של ביל. הוא רצה שכולם יחיו חיים נורמליים, רגילים כאלה, בלי כוחות ועם חתונות. אבל היי, לפחות הויט וג'ייסון השלימו. למרות ההקבלה לנישואים גאים שלא מוכרים בחלק גדול מהמדינות, סצנת החתונה הרגישה מיותרת וסטנדרטית לעייפה, והתיישרה לפי מוסכמות ש"דם אמיתי" לא נשמעה להן. חלק מהצופים הממורמרים ציינו שהיא נראית כמו סצנה מ"בנות גילמור".

     

    "בנות גילמור"? (צילום: באדיבות yes) (צילום: באדיבות yes)
    "בנות גילמור"?(צילום: באדיבות yes)
     

    ניסו להציל את המצב וכמעט הצליחו: לפחות ביל באמת מת, וסוקי לא ויתרה על עצמה אלא העניקה לו שקט במחווה פאלית. וגם: הפרסומת של אריק ופאם לדם החדש, שהיתה משעשעת, גם אם מתאמצת מאוד.

     

    ובכל זאת, לא ברורה ההתעקשות לסגור הכול יפה - כולם בזוגות, כולם רגועים, מאושרים ומיושרים לפי החלום האמריקני השלו. לפרק קראו "תודה לך". תודה רבה באמת על סיום באקורד הרבה יותר מדי רך ונעים. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות yes
    סוקי. נתגעגע
    צילום: באדיבות yes
    לאתר ההטבות
    מומלצים