שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אמא, תבטיחי שבשבוע הבא אלך לכיתה א'"
    אנחנו כל כך רוצים להבטיח להם שתיכף הכל ייגמר, שהשקט יחזור ושנת הלימודים תתחיל - אבל המציאות טופחת על פנינו. הורים רבים מתמודדים בימים האחרונים לא רק עם החרדות והפחדים של הילדים, אלא גם עם הייאוש שגובר. כיצד מתמודדים? אלי זוהר ניב מסבירה

    "אמא , תבטיחי לי שבשבוע הבא אפשר יהיה ללכת לבית ספר. אני עולה לכתה א'! אני חייבת ללכת!", מבקשת מיקה בת השש, ואמא לא יודעת מה לעשות: איך אפשר להבטיח דבר כזה?

     

    גם אנחנו היינו רוצים לדעת שביום שני הבא, ב-1 בספטמבר, נקום ליום הלימודים הראשון והכל יהיה בסדר. שהכל יהיה כבר מאחורינו. שלא יהיו יותר טילים ואזעקות, שנוכל לחזור לשגרה (המשמימה והמעצבנת לפעמים), ללכת לים בשקט, להשאיר את הילדים לבד בבית בבטחה, לפתוח את השנה החדשה ללא חשש. ואנחנו לא.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

      

    מבצע "צוק איתן" - ההתמודדות עם הילדים:

    מצב מלחמה: איך להסביר את המצב לילדים?

    מדינה תחת מתקפה: איך להתמודד עם החרדה של הילדים

     

    כולנו עברנו חופש גדול קשה. לא היה פה שום דבר שדומה לחופש. ברגע אחד התברר לנו שהאדמה הזו שאנו דורכים עליה, לא בטוחה יותר. בכל מובן אפשרי - כפשוטו ובאופן סימבולי. הבנו שיש הרבה יותר דברים שאנחנו לא יודעים מכפי שחשבנו, ושבכל רגע העולם שלנו יכול להשתנות מקצה לקצה, ללא כל התראה מוקדמת.

     

    חשבנו שההתמודדות העיקרית שלנו תהיה חודשיים של שגרה נטולת מסגרת, וזה מאוד הטריד את מנוחתנו.

    מה נעשה עם זה? איך נשרוד ילדים נטולי מעש, שעות מול המסכים, תלונות אינסופיות של "אמא משעמם לי", מטבח הפתוח 24 שעות ביממה, מתבגרים ההופכים יום ולילה, משאירים אותנו ערים ומצפים עד השעות הקטנות? זה נראה לנו הדבר הכי קשה בעולם. ופתאום - מלחמה (סליחה, אבל קשה לי לקרוא לדבר הזה "מבצע").

     

    מי מאתנו לא היה לוקח בקיץ הזה, בשמחה ובהתלהבות, את האופציה של חופש גדול, רק חופש גדול, עם כל מה שזה אומר?

     

    מה שבעצם חווינו בחודשיים האחרונים זו חוויה מטלטלת של אובדן שליטה. הדבר שהכי קשה לנו בעולם. איבדנו שליטה על האפשרות לשמור על הילדים שלנו, על הבית במובן העמוק והרחב של המילה, על הביטחון הקיומי שלנו. הכי מפחיד שיש.

     

    ועכשיו - תחילת שנת לימודים שלא בטוח בכלל אם, איך ומתי היא תיפתח. גם לנו, ההורים, לא פשוט המצב הזה. ויחד עם זאת - יש לנו משימה. להיות שם בשביל הילדים שלנו. לעזור להם להתמודד, לעבור הלאה.

     

    הורים ממספרים לי כי בשבועות האחרונים ילדיהם רוצים להמשיך לישון בממ"ד, מגיעים אליהם בלילה למיטה, עדיין לא מוכנים ללכת לחברים לבד או ללכת למקומות שאין בהם אזור מוגן - גם באזורים שקטים יותר. אצל אחרים נצפו תופעות של רגרסיה כמו חזרה להרטבה, היצמדות מחודשת למוצץ ולבקבוק, מצבי רוח משתנים, התפרצויות זעם או בכי ללא סיבה, רגישות מוגברת, וגם תסמינים פיזיים הצצים פתאום - כאבי בטן, בחילות, כאבי גרון, שפעות למיניהן... האם גם זה קשור?

     

    ילדים מבטאים את הפחד גם במילים, כמו "אני בחיים לא אהיה חייל!" וגם "אני לא רוצה לחיות בארץ הזאת עם כל המלחמות האלה". מה עונים על אמירות כאלה?

     

    ויש גם את אלה שדווקא לא מדברים, לא מבטאים כלום, כאילו זה לא נוגע בהם. יכולה להיות אפשרות כזו? האם בכל זאת לדבר איתם? ואם כן, מה לומר בדיוק? ואולי זה רק יעורר פחדים שלא קיימים? אולי כדאי פשוט להמשיך ליום-יום ולתת לדברים לשקוע? ובכלל - עד מתי? האם אין חשש שהילדים "יתפסו על זה טרמפ" ויהפכו את ההתנהגויות האלה לסוג של מניפולציה רגשית?

     

    לתת לפחדים ביטוי

    אז בואו נתחיל מההתחלה. כל התופעות האלה הן טבעיות ונורמליות וחשוב לתת להן מקום. גם הילדים מרגישים שהאדמה לא יציבה תחת רגליהם. לא קל לחיות עם סימני שאלה, עם חוסר וודאות. כולם קשורים ישירות למצב. או שהילד מדבר, או שהגוף מדבר במקומו (הגוף והנפש קשורים זה בזה, כידוע). לפעמים הם מדברים סימולטנית, ולפעמים יש מנגנון השהייה, הדחקה, עד למועד מאוחר יותר.

     

    כך גם האמירות. ככל שהילד יבטא את פחדיו באופן חופשי ופתוח יותר - הוא יצליח לשחרר אותם בקלות רבה יותר. בכל מקרה, מה שאנחנו רואים כאן זה תהליך של "ניקוז" וזה טוב. האתגר שלנו, ההורים, זה לעזור לילדים שלנו, ככל שניתן, בתהליך הזה.

     

    אז, כמובן, לבעיות הפיזיות ניתן מענה רפואי ממוקד, וכמובן שנגייס המון אמפטיה וסבלנות לילד המפחד להישאר לבד, לישון במיטה שלו או ללכת לגן המשחקים. יחד עם זאת, מה שהכי יעזור לו לשחרר ולהרפות מהפחד זה לבטא אותו. בכל דרך אפשרית.

     

    חשוב לזכור שאצל ילדים הדמיון עובד שעות נוספות ובזמנים של לחץ הכל מתערבב. שמעתי ילדים שחששו מפצצת אטום, שחשבו שכשיש אזעקה זה אומר שהחמאס מגיע - וחשוב לדעת שזה מה שעובר להם בראש.

     

    חשוב גם לזכור שלנו, המבוגרים, יש המון הזדמנויות לדבר על מה שקורה, לשתף ולהתייעץ. לילדים פחות. גם כשהם כבר מבטאים פחד, האינסטינקט ההורי שלנו מרגיש צורך מיידי לייצר תגובה מרגיעה בנוסח: "אל תפחד חמוד, אני פה שומרת עלייך".

     

    ותרו על ה"פלסטרים"

    מאותו מקום אני שומעת הורים שאומרים בימים אלו לילדיהם: "אל תדאג חמוד. עד שבוע הבא הכל ייגמר ותוכל ללכת לבית הספר". האמנם? לא בטוח. אבל אולי זה קצת מרגיע את ההורה.

     

    לרגע קט זה באמת כאילו עוזר, אלא שהפחדים והחששות עדיין שם בעוצמה רבה, ובשלב הבא הם ימצאו דרך אחרת לצאת החוצה, דרך מכאובים פיזיים, חלומות רעים וכדומה.

     

    אני קוראת לניחומים המהירים האלה פלסטר. הוא אכן מכסה את הפצע ואנחנו לא רואים אותו, אלא שהוא עדיין קיים ומטריד. ועד שלא נטפל בו, ננקז וננקה אותו, הוא לא באמת יבריא.

     

    הטיפול הטוב ביותר לעניין הזה הוא שיחה טובה. שיחה טובה היא שיחה בה אנחנו מדברים עם הילד והוא שותף מלא בה. להבדיל משיחה אוטומטית, בה אנו הדוברים העיקריים (ולעתים הבלעדיים), פה לילד יש תפקיד מרכזי. אנחנו מפנים לו את הבמה, מתעניינים בו ורוצים באמת לשמוע אותו.

     

    כשילד מביע חשש לגבי היום הראשון של הלימודים, הוא לגמרי צודק. גם אנחנו לא יודעים מה יהיה - ואת זה הוא צריך לשמוע. אפשר לומר שאנחנו מקווים שהעניינים יירגעו עד אז, ולעדכן אותו בהמשך כשמשהו חדש יצוץ, כמובן בהתאם לגילו. עד אז, מה שיעזור לו זה שאנחנו נתחבר לתחושת התסכול שלו, שנאמר לו: "זה באמת מעצבן!", והנה הוא כבר לא לבד.

     

    אל תחששו לדבר על התחושות הרעות. אנחנו לא "מכניסים לו רעיונות לראש", הם כבר שם. ככה לפחות יש להן מילים והגדרה ומישהו קרוב שמבין אותו. וזה המון!

     

    מאותו מקום גם כשילד אומר: "אני בחיים לא אהיה חייל!", לא נכון יהיה למהר ולהרגיע. נהפוך הוא - בואו נצטרף אליו ונבטא במילים את מה שהוא לא אומר: "זה באמת מפחיד להיות חייל", בנימה נעימה, עניינית ונטולת דרמה. מה שאתה מרגיש זה בסדר גמור. אנחנו איתך. לגמרי מבינים אותך. לא נלחצים. תחשבו כמה זה מרגיע את הילד - הנה יש פה מישהו שאפשר לדבר איתו! וכשהוא מרגיש כך - הוא מתחיל לדבר.

     

    גם כאן חשוב לשים לב לא להתפתות למשפטים כמו "יהיה בסדר" ו"יש לנו צבא חזק ששומר עלינו". תנו לילד שלכם לבטא את פחדיו ועברו למצב של הקשבה. הזדמנות יוצאת מן הכלל "לטייל בראש שלו" ולשמוע איך הוא רואה את הדברים, מה הוא מדמיין, ממה הוא חושש. ככל שתהיו מאזינים טובים יותר, כך הוא ישתף אתכם יותר. שימו לב לשפת הגוף שלכם, שאתם באמת איתו, מישירים מבט, מהנהנים בראשכם, מחייכים כשמתאים. אפשר ליצור מגע קליל, להניח יד מרגיעה... ולהתעניין. אל תמהרו לעבור הלאה. החלק הזה של השיחה הוא הכי חשוב. הנה הוא מנקז - בדיוק מה שרצינו שיקרה.

     

    מחזירים את חויית השליטה במצב

    רק אחרי שהוא "מתרוקן" אפשר לעבור לשלב הבא של "מה עושים". גם פה, במקום להגיד לו מה לעשות, כדאי לשאול אותו מה יכול לעזור לו, מה ירגיע אותו. בדרך זו אנחנו בעצם אומרים לו שאנחנו סומכים עליו. מאמינים ביכולות שלו, ברעיונות שלו. תחשבו מה זה עושה לו. וכשהוא יעלה רעיונות - הם יהיו תמיד הכי טובים בשבילו. הרי זה הוא שחשב עליהם.

     

    למי שמתאים, אפשר להציע לילד לצייר או לפסל (בפלסטלינה, בחימר) את הדברים המפחידים אותו, וגם את הפתרונות שהוא מציע. ילדים צעירים מאוד מתחברים לזה, וזה כבר לגמרי תראפויטי. הילד שולט בציור ובפסל שלו, בונה אותם על פי רחשי ליבו ובדרך מקסימה זו מחזיר לעצמו את חווית השליטה במצב.

     

    אחרי שיחה כזו, עם או בלי עבודת היצירה, ילדים מרגישים הקלה גדולה. הנה הם בטאו את רחשי ליבם והיה שם מישהו קרוב שהקשיב והכיל. זו חוויה מופלאה. קרוב לוודאי שתוכלו להבחין בשינוי בהתנהגות. כשרמת הפחד יורדת, עולים כוחות החיים. השמחה, הסקרנות, היצירתיות חוזרות לתמונה.

     

    גם אם הילד שלכם לא מבטא פחדים, אתם מוזמנים לפתוח ב"שיחה טובה" כזו בפורום המשפחתי.

    אפשר לפתוח במשפט על החופש שהשתנה לנו פתאום, על זה שנמאס מהאזעקות וגם מפחיד וכדומה. מספיק שאחד יגיב - והאחרים יצטרפו אליו. זכרו לא למהר לסגור את השיחה במשפטים מרגיעים, לא לפצוח בהסברים, לא להשתלט על השיחה. תנו במה לילדים, הם ישמחו לקחת אותה.

     

    שיחה טובה כזו היא כלי מצוין ומרכזי לכל ימות השנה, סביב כל נושא שהוא. מניסיון, ילדים שחווים אותה, מחכים כבר לשיחה הבאה. מזמינה אתכם לנסות את זה בבית.

     

    מאחלת לנו ימים של שקט וחזרה בטוחה (תרתי משמע) לשנת לימודים חדשה,

    שלכם,

    אלי

     

    הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה, מנהלת פורום הורות של מכללת הורים ראשון לציון. לאתר של אלי





     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""אמא, תבטיחי שבשבוע הבא אלך לכיתה א'""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים