ג'אז בים האדום: מארינה מקסימיליאן מאכזבת
יומו השלישי של פסטיבל ג'אז בים האדום נפתח במופע לא כובש של מארינה מקסימיליאן, ולצדו חוויה נהדרת לצופים בהופעה המשולבת של אורי קיין ודייב דאגלס, ששמרו על רעננות מפתיעה שמתאימה לקהל הרפתקן
אתגרים הם חלק בלתי נפרד מהדרישות שמציבה אמנות מעולה לקהל השותף לה. אתגרים, במובן של מוכנות לצעוד בעקבות היוצרים מחוץ לדרכים הסלולות, וכן ביטוי של פתיחות וסקרנות שמאפשרים לצאת איתם למסע גילויים - ביחד עם סבלנות, שמאפשרת זמן הסתגלות.
לצד קראוד פליזרים - מושכי קהל שהמפגש איתם נעים עבור המאזין כמו משב רוח בליל קיץ מיוזע ועבור המארחים הוא רשת ביטחון כלכלית - תוכניית פסטיבל הג'אז באילת קיפלה בתוכה הפעם גם מפגשי פסגה מסוג זה.
אבל נתחיל בהתחלה. יומו השלישי של הפסטיבל נפתח בבכורה של מארינה מקסימיליאן בפסטיבל הג'אז באילת. על אף שעולם הג'אז אינו זר לה, ולמעשה סימן את תחילת דרכה, לאורך השנים הרחיקה ממנו לסגנונות מוזיקלים אחרים. אתמול היא הופיעה עם הרכב הנגנים הקבוע שלה, שמלווה אותה מזה שנים בחומרים מתוך האלבום, "Step Into My World", שיצא לפני כשנה - וכולל שירים מקוריים באנגלית.
חוויה נהדרת ונדירה ציפתה לרוכשי כרטיס מעטים מדי למופע המשותף של הפסנתרן אורי קיין ונגן החצוצרה, דייב דאגלס. מעטים מדי, אולי כיוון שמדובר במופע שנוסף לתוכניה ברגע האחרון בעקבות ביטולי אמנים שהעדיפו לוותר על הגעה למדינה במלחמה. גם השיבוץ הלקוי מול המופע של מרינה מקסימיליאן לא תרם, וכך יצא שאחד המופעים המעניינים יותר בפסטיבל התקיים מול מעט קהל והרבה כיסאות ריקים.
לכאורה, מתבקש אבל חבל לצמצם את הדואט המצוין הזה למושגים של מיטיבי לכת בלבד. על אף שהאוזן נדרשת לדריכות, הביצוע והבחירות המוזיקליות, מספקים את הסקרנות שנבנית בשכבות. איפה נגמרים התווים ומתחיל האלתור? לא בטוח. באופן כללי מדובר במופע שמהלך במודע באזורים לא בטוחים.
זהו שיח אינטימי, חשוף וצנוע - אבל גם בוטח ובהיר - בין החצוצרה של דאגלס והפסנתר של קיין, בין מלודיות לבין קומפוזיציות מורכבות, בין שני מוזיקאים מבריקים ושונים מאוד זה מזה. לפעמים הדיאלוג שנרקם סותר - כמו שני מונולוגים מתנגשים שלא מפסיקים להפתיע ושומרים על רעננות. זהו שטף של תנועה בכיוון אחד. הרפרטואר נע בין קצוות ויש בו קצת מהרבה.
תקופות מוזיקליות שנפרשות על פני מאות שונות, סוגות ותתי-סוגות, נארגים זה בזה כמו הפסנתר והחצוצרה, ברגישות רבה. זה עניין של אמון והדדיות שמאפשר חופש תנועה, ומייצר קשת רחבה של צבעים ומרקמים. מכאן שקיין ודאגלס רקחו מופע וירטואוזי ומאתגר לקהל הרפתקן.
הרפתקאות צפויות היו, מטבע הדברים, גם לקהל שהגיע לשמוע את לי קוניץ. בגילו, 87, קצת קשה להכניס אותו למשבצת "הילד הרע של הג'אז", ובכל זאת עם רקורד בלתי אפשרי ומוניטין של אופוזיציונר, מהפכן, אינדיבידואליסט מושבע (יש שיאמרו "דווקאיסט", יש שיאמרו "אידיאליסט"), קוניץ - מורה דרך והשראה לדורות של סקסופוניסטים ומוזיקאים ככלל - עדיין שומר בנאמנות קנאית על פוריזם. במילים אחרות: הוא לא שם כדי לעשות למאזין חיים קלים.
קוניץ הוא המוזיקאי הכי רחוק מפורמולות, הוא לא מאלה שינפק לכם נעימות לזמזום, וכל ערב איתו הוא חד-פעמי. כך היה גם אמש. עושה הרושם שגם בעבור המוזיקאים המצוינים שחלקו איתו את הבמה, מדובר באתגר לא מבוטל: במקרה הטוב אתה יודע איפה זה מתחיל, ובהמשך זה הופך לנקודת ציון בדרך שאין לך מושג לאן תוביל.
וראיאציות ואימפרוביזציות: זה שם המשחק שבו החוקים משתנים תדיר. מסע אל הבלתי נודע דורש אומץ, ואם לשפוט על פי התפוסה המרשימה במופע, לא על המיינסטרים לבדו יחיה הקהל הישראלי - וזאת לתשומת לב מקבלי ההחלטות.
