שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חכו על הקו, יש שיר: מצעד נעימות ההמתנה

    קבלו את מצעד השירים שאתם שומעים הכי הרבה. לא כי הם להיטי רדיו, כי הם הצלילים שאתם צריכים לשרוד בהמתנה לבזק, סלקום או לחברת החשמל. מה נשמע כמו גיטרות מהניינטיז, מה ירקיד אתכם כמו מייקל ג'קסון, ומי לוקח את המקום הראשון? בואו לדרג גם אתם

    הקיץ חלף, המלחמה נגמרה, וכעת הזמן לחזור לעסוק בסבל הישראלי המצוי. הלאה פצמ"רים, גראדים ואזעקות. ההתמודדות המעיקה ביותר שעומדת בפני הישראלי ברוב ימות השנה היא זו הביורוקרטית, שמפגישה אותו עם שלל שיטות "מצליח", חמדנות חזירית ונציגי שירות אטומים. אבל עוד בטרם הוא הגיע אל אותם נציגים, עליו לעבור את משוכת נעימת ההמתנה הרפטטיבית, זו שמתנגת באזניו דקות ארוכות עד למענה המיוחל, ולעתים - יש אומרים, לא עוזבת אותן לרגע.

     

    אז קבלו אותו: מצעד נעימות ההמתנה, שנמדד ודורג על ידי מיטב העוסקים בתחום ביקורת המוזיקה. הוא נתון לוויכוח, אך מאחוריו שקלולי פרמטרים כמו מקוריות, סגנון, השפעות מוזיקליות, התאמה לרוח התקופה ולמטרה עבורה נכתב. אם לסכם בשורה אחת את הממצאים, הרי שמדובר בניצחון אדיר לקלידנים שבינינו, הם ללא ספק הרוקסטארים האמיתיים בסיפור הזה.

     

    במקום האחרון: HOT

    למקום האחרון ברשימה, ובפער ניכר יש לציין, הגיעה נעימת ההמתנה של חברת "הוט" - אם באמת אפשר להגדיר אותה ככזו. שכן קשה לקרוא לפריטת גיטרה כל כך מאותגרת אקורדית "נעימה" (גם אם מדובר בקטע מתוך המחווה החביבה של רד בנד ומארינה מקסימיליאן ל"Crazy Love" של ואן מוריסון) מה גם שמכסה אותה קריינות טרחנית ועמוסה (עם כל הכבוד שיש לנו לשאלות בנושאי תפעול שלט וממיר). חמור מכך הוא רעש דמוי הדיסטורשן שמכסה אותה, משל היתה מכשיר קשר בתחנת מוניות. כל זאת בהפקה מזעזעת, שמזכירה אלבומי בוטלג מהופעות ניינטיז.

     

     בהתחשב בזמני ההמתנה הארוכים, היינו מצפים ש"הוט" תצ'פר את לקוחותיה בצלילים קצת יותר נעימים או באיזושהי מורכבות מוזיקלית בסיסית, אלוהים יודע שיש להם הטאלנטים המוזיקאים המתאימים למשימה -  מנינט שלקחה חלק ב"זגורי אימפריה" דרך כוכבי "היחידה", הדוקו-ריאליטי החדש שלה, ועד קולו המוכר של רד אורבך. 

     

    דבר ועדת השיפוט: יתכן שהיינו חושדים שמסתתרת כאן יצירה לא מובנת של אמן לואו-פיי מבטיח, אלמלא לופ ריף הגיטרה האינסופי ונטול ההשראה. במילים אחרות -  בק זה לא.גם לא רד בנד. 

     

    במקום התשיעי: אורנג'

    עניינים שוליים כמו רעש לבן בצד, נראה שאורנג' תפסו את האייטיז מהצד הפחות כייפי שלהן. התוצאה: נעימה רקידה משהו, מהסוג שמחייב אותך להניע את הראש אך לעשות זאת תוך כדי תחושת תיעוב עצמי איומה על עצם ההנאה לפעולה והכניעה לה.

     

     רקיד או לא, בסופו של דבר מדובר בנעימת טופו נטולת טעם שלא ניתן לקטלגה כז'אנר ספציפי, אלא אם כן "מוזיקת מעליות שהזריקו לה קצב" היא ז'אנר, ובפעם האחרונה שבדקנו, היא לא.

     

    דבר ועדת השיפוט: נעימת הטלטקסט פוגשת ג'ינגל גנרי.

     

    במקום השמיני: Yes

    טראק מעניין אך לא ממצה במיוחד. משהו בנעימה הזו עושה חשק להינעל בחדר סגור עם אולטרה סגול ולונגים על הקירות, בעוד משהו אחר מעלה בך חזיונות של פתילים נשרפים ופתיחים של סדרות בילוש.

     

    אם המטרה היא להעביר את המסר שקבלת מענה בדמות נציג בשר ודם היא בגדר משימה בלתי אפשרית, ייתכן שהמסר עובר כאן בהצלחה. ועדיין, אין זה אומר שמדובר בטראק מוצלח במיוחד - אלא במה שנשמע כניסיון בתולי לעבוד עם תכנת קיובייס.

     

    דבר ועדת השיפוט: ייתכן שתחושת בהילות וכסיסת ציפורניים עצבנית הם הדבר האחרון שהלקוחות הגם-כך זועמים שלכם זקוקים להם, עת הם מתייבשים על הקו.

     

    במקום השביעי: אינטרנט זהב

    שוב שנות השמונים כאן, אך בגרסתם הגנרית ונטולת המעוף. מה שמתחיל כנעימת דארק-אייטיז מבטיחה (עם נגיעות "Beat It" של מייקל ג'קסון) הופך עד מהרה ליצירת פופ סוף שנות תשעימית, ונחרב עוד יותר בחסות ווייס-אובר זורע פחד הורי בסגנון "הילדים שלכם גולשים באינטרנט ללא הגנה?" (לו רק היה זה הדבר היחיד שהם עושים ללא הגנה).

     

     ייתכן שזיהינו כאן קצת גיטרות בניחוח "It's Probably Me", שיתוף הפעולה הלא סוחף בין סטינג לאריק קלפטון מ-1992, אבל לא הן ולא אווירת טרום-ההתפרצות מעדות הואן-היילן מיתרגמות כאן לקליימקס משמעותי. וחבל.

     

    דבר ועדת השיפוט: הלב במקום הנכון, אבל האזניים שמעו יותר מדי אוונסנס.

     

    במקום השישי: סלקום 1

    כן, במהלך התחקיר נתקלנו בשתי מנגינות המתנה של סלקום, שונות מאוד במהותן ובגישתן. זו שלפניכם מפגישה אותנו עם (עוד) נעימת פסנתר חביבה - מנחמת אמנם, אך מקורית בערך כמו פסקול פרסומת לקוטג' עם חיילים, גשם, בית וילדים מחכים על מדרגות בניין.

     

     מאידך, משהו במהלכים האקורדיים זורק אותנו אל בין אצבעותיהם של אלטון ג'ון, רמי קליינשטיין ויותר מכך - יוני רכטר, בגישה ארצישראלית סבנטיזית סוחפת. לא היינו מתפלאים לשמוע את קולו של אריק איינשטיין ז"ל מלווה את הנעימה הזו, שמביסה בקלות את המתמודדות האחרות ברשימה,  בקטגוריית "הנעימה המוזיקלית ביותר".

     

    דבר ועדת השיפוט: קח לך אישה ובנה לה תשתית סלולרית.

     

    במקום החמישי: חברת החשמל

    למה, בשם אלוהים, למה צריך להחריב קטע כל כך יפה ומנחם בקריינות? הרי מה לקוח צריך יותר מנעימת פסנתר ריצ'רד קליידרמנית נוגה, וטראק שירה שמבטיח שזמן ההמתנה הארוך לא מעיד בשום צורה על היותנו לבד בעולם האכזר והקר הזה? - הכנס רפרנס מזגנים כאן. רגע, הם כבר עשו זאת בעצמם עם איחולי "קיץ נעים וקריר". מרענן, חייבים להודות.

     

    בשל היותו כה פשוט וקליט, "איתך בכל רגע, חברת החשמל" הוא חתיכת שיר נחמה אפקטיבי וקולע. שהרי במה חשקה נפשו של אדם יותר מהידיעה שהוא לא נושא את עול ניתוקי החשמל שלו בעצמו, ושיש מי שנמצא לידו בכל רגע - דואג, מרגיע, מנחם ומארח חברה. ולא סתם חברה. חברת החשמל.

     

    דבר ועדת השיפוט: תקראו לנו קטנוניים, אבל מקום בשלישייה הפותחת של הרשימה נחסך מחברת החשמל ולו רק בשל ההזדמנות הנדירה להנעים את זמן ההמתנה לנציג שירות בקלאסיקה "חשמל זורם" של רותי נבון. טוב, היינו מסתפקים גם בזו הפחות קלאסית של רגב הוד.

     

    במקום הרביעי: סלקום 2

    עצרו הכל: אנחנו בנוכחות סלב! ולא סתם סלב, כי אם עידן רייכל, כנראה הזמר המצליח והאהוב ביותר שנולד לנו כאן בעשור האחרון. "יום אחד זה יקרה", הוא שר כאן, וספק אם מישהו בסלקום מודע לאירוניה המסתתרת בבחירת השיר. 

     

     "בלי שנרגיש משהו ישתנה, משהו ירגע בנו", מבטיח רייכל ומרדים אותנו בעודנו ממתינים על הקו. אז כן, שילוב של מוזיקאים אמיתיים בקולם הוא חתיכת שיחוק, במיוחד כשמדובר במי שרבים רואים בו כשלמה ארצי של שנות האלפיים. אבל אפילו דון דרייפר יגיד לכם שלהשתמש במפורסמים זה טריק זול.

     

    דבר ועדת השיפוט: יום אחד זה יקרה, מישהו יענה לנו.

     

    נכנס לשלושת הגדולים: בזק

    מצד אחד יש כאן נעימה די קליטה, מזמינה פיזוז בלתי נשלט ומרגשת לפרקים. ברגעים מסוימים היא מזכירה שעטנז בין נעימת הפתיחה של "אלף" (או כל סיטקום ניינטיזי אחר שתבחרו) לבין זו של "בלוז לכחולי המדים", באחרים היא לוקחת אותנו אל מחוזות קלידיים בילי ג'ואלים במהותם. יש בינינו הטוענים שניכרת כאן גם השפעה ברורה של פט שופ בויז, אבל היא ללא ספק קרתה במקרה.

     

     מצד שני - גם הגישה האפ-ביטית המעודדת שבהחלט מגשימה את ייעודה הנחשק של נעימת ההמתנה, לא מפצה על היעדר קולו הצרוד של אחד, גידי גוב. ברצינות, חבר'ה. כבר לא מעט שנים שהפרזנטור שלכם נמנה עם הזמרים האהובים בישראל, וקשה לדמיין אדם שלא יזהה באופן מיידי את צליל קולו המגורז של האיש שחתום על קלאסיקות רלוונטיות לסיטואציה כמו "נאחז באוויר", "אין לי כסף", "אין עוד יום" או "עניין של זמן".

     

    דבר ועדת השיפוט: קרוב אבל לא. וחבל.

     

    במקום השני: פלאפון

    פאתוס במינונים נכונים, מורכבות מוזיקלית מסוימת (טוב, בהשוואה למתמודדות האחרות), ואווירת פסקול סרט של מישל גונדרי מקנים לנעימת ההמתנה המעניינת של פלאפון נקודות רבות. לצד מלנכוליה קלה שהיא מחדירה במאזין, ברגעים מסוימים ניתן לזהות השאלות מוזיקליות קלות מ"Mama" של הספייס גירלז או מ"She's A Rainbow" של הרולינג סטונס.

     

     ההתרגשות האמיתית הגיעה עם חלקה האחרון והמפתיע של הנעימה, שמשנה ברגע אחד את אופייה לכדי פסקול אורגיית גמדי שלגיה ושבעת הגמדים עם קטקטי האומפה לומפה. כך שלרגע, גם אם קצר, ניתנת התחושה שמישהו שם דואג לנו ומבצע את מלאכתו בחריצות, נחישות ותאימות שניתן לפגוש רק בסרטי דיסני. עם זאת, חשוב לציין את המעברים (ההגיוניים אמנם אך הבוטים לעתים), שמקנים לעסק תחושה של פרומואים ישנים של VH1 בואכה פרסומת למדיה דיירקט.

     

    דבר ועדת השיפוט: נעימה נאמנה ברוחה לגישה הויזואלית של פלאפון, שמקבלת אקסטרה קרדיט על מקוריות, תעוזה ומישמש ז'אנרי קל. יופי.

      

    ובמקום הראשון: מוקד 106 - עיריית תל אביב

    חברים, יש לנו מנצח! שהרי מה זועק התמודדות עם ביורוקרטית-כרך מעיקה יותר מאשר קטע שנשמע כמו נשלף היישר מקטלוג היצירה של צעירי תל אביב, כולל הבזקים של אלינור אהרון ושיר גוטליב מפזזות על שולחן ומפצירות בנו לא להתעלם מזכותן לתשר.

     

     יש כאן אופטימיות במינונים נכונים, סולו גיטרת ריצ'י סמבורה ברקע, ובעיקר - המון הבטחה לעתיד לבוא. "בשבילכם בלי הפסקה!", שרים לנו צעירים שזופים ומעודכנים, לובשי חולצות "מאווי" ומבושמים מגזוז, ברפרנס ברור על אותה "עיר בלי הפסקה" שהיתה פעם תל אביב, כלומר לפני שהחלה להיבנות לגובה ולהירדם בסביבות אחת עשרה בימי אמצע השבוע.

     

    דבר ועדת השיפוט: תל אביבים סמולנים מסריחים, גם כאן הם חושבים שהם טובים יותר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    מה זו המוזיקה הזאת?
    צילום: shutterstock
    לאתר ההטבות
    מומלצים