שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ההיסטוריה של ההיסטוריה: ככה כותבים שואה
    בתוך מציאות ספרותית פרוזאית שבה השואה הפכה לסמל ריק מתוכן, רומן הביכורים של איידה הטמר היגינס הוא הברקה כמעט מפלצתית, שבו אתרים היסטורים נאצים והדמויות שאכלסו אותם הופכים לאורגניזם מבעית ומרטיט, בכתיבה עכשווית שהיא כולה חזיון תעתועים - אך מדויק מאין כמוהו. ביקורת

    יש לא מעט ספרים שסמלי השואה וההתעסקות בשואה הם החלק העיקרי שבהם, ובלא מעט מקרים ניכרת מהקריאה בהם תחושת השתאות. ספרים אלו מייצגים קבוצה דורית מסוימת של כותבים שעומדת מול ההיסטוריה, שלכל אחד מהם קשר רגשי וגניאולוגי משלו לנושא. אלו נמצאים כמעט נכים ביכולת שלהם להפיק מהשואה משמעויות ותובנות מרעננות וחדשות, אך יחד עם זאת, כמעט תמיד מסוגלים לספק סיפור קולח, שברוב המקרים, אוטומטית, מזכה אותם בהערכה, בזכות "האומץ" לגעת בנושא כה מורכב.

     

    אך הריחוק הדורי הביא לא מעט כותבים, כמו דבורים סביב פרח, לברוח לעבר האזוטרי, הפופי ובהרבה מקרים הרכילותי, תופעה המאפיינת גם סרטי קולנוע וטלוויזיה מסוימים בנושא השואה, כגון התעסקויות מציצניות וכפייתיות במאהבות של הימלר, בחיבתו למורפיום של גרינג או בבעיות העיכול הכרוניות של היטלר.

    "ההיסטוריה של ההיסטוריה". לכתוב את השואה בראי ההווה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "ההיסטוריה של ההיסטוריה". לכתוב את השואה בראי ההווה
     

    כיום, ייתכן מאוד שקשה לכותב צעיר לחדש, לטלטל ולהפתיע את הקורא על השואה בצורה מרעננת, ואולי זו דרכה העצובה של כל סוגייה חשובה, שברבות הזמן היא מאבדת ממשמעותה המקורית, ואנו נותרים עם סמלים בלבד, שיוצאים מהקשרם אל תוך ייצוג פופי.

     

    בתוך מציאות ספרותית כזאת, רומן הביכורים של איידה האטמר היגינס, "ההיסטוריה של ההיסטוריה" הוא הברקה כמעט מפלצתית. מדובר על ספר שלא מצפים לו, בטח לא בהסתמך על גב העטיפה המינימליסטי והדימוי החזיתי החידתי.

     

    הרחובות שוקעים לאט

    הסיפור מספר את סיפורה של ברברה טאוב ו/או טויבנר, מדריכת טיולים אמריקנית וסטודנטית שמתגוררת בברלין, ומתפרנסת מהדרכת קבוצות תיירים בעיר, בעיקר לאתרים היסטוריים של ימי השלטון הנאצי. מהר מאוד העיר הופכת לאורגניזם מבעית ומרטיט; דמויות מהעבר הופכות לנוכחות, כמו למשל מגדה גבלס, אשתו של יוזף גבלס. חלקן הופכות לציפורים, הבניינים הופכים לעשויי בשר, והיא חשה את ההיסטוריה פועמת בכל המרחב - "העיר הפגועה החלה להתרומם ולדלג כבעל מום שהחלים משהות ממושכת במיטת האשפוז של המאה ה-20".

     

    לצד כל זאת, טראומה קשה מכוננת את מצבה הנפשי של מרגרט: היא איבדה תקופה ארוכה של הזיכרונות שלה, והדרך היחידה שלה לנסות ולשחזרם היא באמצעות מפגשים עם רופאה עיוורת למחצה. בד בבד, עם שקיעתה הנפשית, ועם איבוד תחושת המציאות, העבר הפרטי שלה הולך וצומח מחדש, אבל צומח פרא, כמו עץ מלא ענפים דוקרניים שגורם לה לדמם עוד יותר.

     

    במהלך העלילה הפיסות הולכות ומתחברות, הן של הרקע המשפחתי שלה, הן של הסיפור הזוגי הטראומטי, והן של כל יחסה המורכב אל ההיסטוריה הנאצית, והאופן שבו היא מתגלמת בתוך ההווה הברלינאי ובתוך הדמויות הספורדיות המהלכות בו - מעין מונומנטים חיים של העבר. כל דמות משורטטת בכישרון הכתיבה הלהטוטני של המחברת.

     

    מכאן שכמה ממדים, למעשה, הופכים את הספר הזה לכל כך מיוחד; קודם כל כישרון הכתיבה של היגינס. זהו לא סגנון "קולח" או "שוטף" אם כי נהיר לגמרי, אבל מדובר בפואטיקה סמיכה וכבדה, קשה לפיצוח מבחינה תחבירית (וראוי לקרוא את הערת המתרגמת בהתייחסה לכך), אך מלאת עוצמה פיגורטיבית. דומה כאילו היגינס שקלה כל משפט, ומצאה את הנוסח הכי עמוק, ולעתים גם את ההכי מדמם ופיוטי שבנמצא. זה ניכר בתיאורי ברלין הקודרים והמסויטים, וזה ניכר בדיאלוגים המרתקים שלה עם הרופאה (אם כי לפעמים הם נוטים להגדרתיות יתר, ולמן פינג-פונג פסיכולוגיסטי שעלול לייגע).

    אתר הנצחה לקורבנות מלחמת העולם השנייה בברלין  (צילום: AP) (צילום: AP)
    אתר הנצחה לקורבנות מלחמת העולם השנייה בברלין (צילום: AP)
     

    כמו כן, העלילה עצמה בנויה לעילא; היא לא צפויה, למרות הרמזים המטרימים, וגם אם לפעמים נדמה שהיא מתעייפת מעט - לקראת הסוף היא מקבלת תנופה מרשימה, וסוגרת את כל הקצוות הפרומים לכדי פאזל נרטיבי עשוי היטב.

     

    אבל הדבר, אולי, המרשים ביותר בספר הוא כאמור אופן הטיפול ההיסטורי. באחד הסיורים אומרת מרגרט לקבוצת תיירים נבוכה: "אתם רוצים להבין? אבל זה מה שצריך להבין: מוחות ידעניים לא יוכלו לפענח כאן דבר. ככל שתלמדו על המחנות כך תדעו פחות. ככל שתראו את המקום הזה יותר, כך הוא יילך ויתרחק מכם. המוח האנושי החברתי לא תוכנן לתפוס את האימה האנושית החברתית, וככל שירבה לנסות, כן ימות. יש אנשים שמבחינים באי נכונותו של המקום הזה להתעגל אל ההבנה, ולכן הם מכחישים את עצם קיומם של המחנות.

     

    "הם טועים. יש כאן יותר תוכן מבכל האוניברסיטאות והמוזיאונים והכנסיות גם יחד, אבל לא תראו שמץ ממנו. אני יכולה להראות לכם היום רק חזיון תעתועים. הסיור הזה הוא סיור וירטואלי".

     

    העיסוק של מרגרט בזוועות ובמשמעות שלהן, חורג מרוב ספרי

    השואה ונגזרותיהם שיצאו בשנים האחרונות, לפחות בתחום הפרוזה. היא לא נופלת לאף בור בנאלי או לאף קלישאה מוסרית. הדמות שלה מבטאת את כל הדילמות האנושיות והתרבותיות שהעיסוק בשואה מביא עמו באופן אקסיומטי: איפה מתחילה האשמה ואיפה היא נגמרת, מה התפקיד של ההווה, האם יש באמת דרך להבין את מה שקרה שם, כשאנחנו כבר עמוק בתוך הדור השלישי, מדוע כל העדויות והמחקרים והסרטים מגיעים רק עד לסף מסוים ומתנפצים על שובר הגלים של השטחיות, והאם בכלל אפשר לנתק את הרגשי מהלאומי.

     

    אין לאף אחת מהשאלות האלו תשובות חד-משמעיות. ברור שכולם צריכים לזכור ולא לשכוח, אבל מעבר לסיסמה הזו חבוי עולם אינטלקטואלי ורגשי שקשה לפעמים לפצח אותו, והתיירים שמגיעים לברלין מכל מקום בעבור הסיורים הללו הם המחשה צורמת שלו.

     

    העולם, לפחות רובו ולפחות רוב הזמן, מתעסק בהבלים, ומתחת לסיסמאות כמו "לא עוד" לא מסתתרת שום אג'נדה עמוקה, אלא אנשים, רובם קטנים, בעלי אינטרסים, שהעולם הצרכני והקפיטליסטי שוטף אותם אל תוך שיטתיות מכנית, והשואה היא, למעשה, עוד מוצר על המדף הבלתי נגמר של התרבות.

     

    אבל דווקא בשל כך, בבואכם בפעם הבאה לאחד המדפים הצרכניים האלה, אתם חייבים, פשוט חייבים, לקטוף משם את "ההיסטוריה של ההיסטוריה". כי אני כבר מחכה לספרה הבא של היגינס.

     

    "ההיסטוריה של ההיסטוריה", מאת איידה האטמר היגינס, מאנגלית: ברוריה בן ברוך. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 378 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    איידה הטמר היגינס. כתיבה קולחת ומשובחת
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים