"מפחיד כאן". נסיעת אימים ברכבת הקלה

"בכל פעם שקורה משהו במדינה - התוצאות נראות כאן", כך סיכם שלשום (יום א') תושב פסגת זאב, את התחושות ברכבת הקלה, שניות ספורות לאחר ששוב יידו לעברה אבנים בשועפט. ידויי האבנים ובקבוקי התבערה בחודשיים האחרונים הפכו שגרתיים למי שנוסע מדי יום בתחנות שועפט ובית חנינא. 

מנתוני הרכבת עולה כי מאז פרוץ המהומות בתחילת חודש יולי נרשמו כ-95 אירועים כאלה, רובם מתרחשים במהלך הלילה, לפעמים שלוש פעמים בשעה. בחלקם נגרם נזק לקרונות, ומוציאים אותם זמנית משימוש. בחודשיים האחרונים אומדן הנזק עומד על חצי מיליון שקל.

ולא רק הרכבת הקלה היא יעד לטרור עממי. אתמול עצרו שוטרי מרחב מוריה לחקירה חמישה ילדים ערבים כבני 12 משכונת אבו טור, בחשד להשלכת בקבוקי תבערה לעבר בתים של משפחות יהודיות בשכונה. בחקירתם הודו הילדים כי הכינו את בקבוקי התבערה והשליכו אותם, בכמה אירועים שונים בשבועיים האחרונים, לטענתם בשל "שנאת יהודים".

לקראת 22:00 עוצרת הרכבת בתחנת גבעת המבתר בירושלים, לאחר שהגיעה מכיוון פסגת זאב דרך השכונה הפלסטינית, ושמשתה סדוקה כתוצאה מאבן שיידו לעברה. צוות משטרה במקום מתחקר את מאבטחי הרכבת והנוסעים המבוהלים. אילן (17) נסע בקרון שנפגע, וסיפר: "ישבתי ליד החלון, זרקו אבן. היה בום גדול חשבתי ששברו את החלון, שאני אמות, חשבתי שיהרגו אותי. היה רעש שאני לא יודע להסביר". עוד סיפר כי אחת הנוסעות "פחדה מאוד וגם אני פחדתי, הלב שלי דפק". לדבריו, "מפחיד לנסוע ברכבת אבל אין מה לעשות, זו הארץ שלנו". 

בשעות הלילה המאוחרות נצפים בקרונות בעיקר מאבטחים ושוטרים, חלקם סמויים. הפח"ע העממי שצבר תאוצה הוביל את המשטרה להכניס לקרונות הרכבת גם את הימ"ס - יחידת המסתערבים. אנשיה עולים על הרכבת כשאר הנוסעים ובמקרה של זריקת אבנים לעבר הרכבת בתחנות, אחת ממשימותיהם היא למהר החוצה ולנסות לתפוס את מיידי האבנים. יש להם קודים מוסכמים, הם נעים במסלול קבוע, ועומדים בקשר שוטף עם כוחות השיטור המוצבים בשטח.

יידוי האבנים הפך לשגרה(צילום: גיל יוחנן)

(צילום: גיל יוחנן)

"בני דודינו לא מסמפטים אותנו"

שלום, תושב פסגת זאב, סיפר כי "בכל פעם שקורה משהו במדינה, הכול מתחיל להתלהט. זה התחיל ברצח של הנער אבו חדיר - אמנם זה היה מעשה שגוי, אבל עכשיו הם מסכנים חיי אדם". לדבריו, בתקופת מבצע צוק איתן כלל לא העז לנסוע ברכבת, "כי ידוע שהמקום הזה מתוח, ובהתחלה הרכבת בכלל לא נסעה, פירקו את כל התחנות בבית חנינא ובשועפט. בני הדודים שלנו לא מסמפטים אותנו, ואנשים פוחדים. לדעתי כמות הנוסעים בתקופה האחרונה ירדה". 

אדל (19), מתגוררת בקריית יובל, חוזרת מדי לילה ממקום עבודתה בפסגת זאב: "האמת, אני לא מפחדת מהאבנים. אני שומעת על האירועים, אבל אין לי חשש - אם יזרקו אבנים יש מאבטחים ותמיד יש שיטור. בתקופה האחרונה יש אבטחה כבדה ואני חושבת שזה עוזר".

כ-45 אלף תושבים מתגוררים בפסגת זאב. כשהופסקה פעילותה של הרכבת הקלה ממרכז העיר לשכונה וחזרה בעקבות רצח הנער אבו חדיר, סבלו התושבים מפקקי ענק וכאוס תחבורתי. חלקם התריעו עוד לפני שנקבע תוואי הנסיעה, מפני המעבר בשכונות הפלסטיניות, והעלו טענה שלפיה אם יושג הסדר מדיני השכונות לא יהיו עוד תחת ריבונות ישראל, ואם להבדיל תפרוץ שוב אינתיפאדה, הרכבת לא תוכל לעבור שם בבטחה.

בדרך מפסגת זאב לכותל עולים לרכבת דולב, חייל בגבעתי, וחברו סיימון, שמתגוררים בשכונה. דולב סיפר כי במהלך המבצע הצבאי זרקו לעברו על הרכבת אבנים בעת שנסע בה, והזכוכית נסדקה. "אני חייל, והתגובה הראשונית שלי היא להגיב בירי. ניסיתי לבלום את עצמי כי אני יודע שאני לא יכול לעשות את זה ואני עלול להסתבך. בסוף החלטנו לצאת למרדף אחרי אותם זורקי אבנים ויחד עם חברים ממג"ב לכדנו שלושה חבר'ה". השניים מספרים כי בעבר היו מגיעים לשכונות הערביות לרכוש מוצרים ומאפים. סיימון סיפר: "זה מאוד כואב, כי גם ערבים נוסעים ברכבת ובסך הכול הם הורסים לעצמם. אין לנו שום רתיעה מנסיעה ברכבת הקלה בגלל האירועים האלה, אם אנחנו נראה פחד זה יגבה אותם, לכן לא צריך להראות פחד. כמו שהם לא צריכים לפחד כשהם באים לשכונות שלנו, גם אנחנו לא צריכים לפחד כשמגיעים לאזור שלהם. אנחנו לא רוצים את הסכסוך הזה, אנחנו רוצים לחיות בשלום ובשלווה".