"בזיכרון שלי 2008 הייתה שנה שמחה, כמה שזה אולי נשמע אבסורד"

כבר בתחילת דבריו במסגרת פרויקט "הפורשים" של ynet ספורט, לשחיין האולימפי לשעבר, אלון מנדל, חשוב להדגיש שבחר לספר על שנת 2008 לא בהכרח בגלל האולימפיאדה או האסון האישי שפקד אותו כשאיבד את אביו.

• השנה בה יניב קטן הפך לקפטן של מכבי חיפה
  

"האירועים האלו היו בסוף השנה", הוא מזכיר, "2008 הייתה שנה מאוד מכוננת עבורי והיא הפכה אותי לאדם שאני היום. אני לא מסתכל עליה כאל שנת אובדן, בזיכרונות שלי היא שנה מאוד שמחה, כמה שזה אולי נשמע אבסורד".

אלון מנדל. "שנה מכוננת שהפכה אותי לאדם שאני היום"

רגע לאחר מכן הוא כבר מספר בהרחבה על חוויותיו מאותה שנה באוניברסיטת מישיגן, הזכייה באליפות המכללות האזורית שנה לאחר הפסד מרגיז והאימונים לצדו של גדול השחיינים בהיסטוריה, מייקל פלפס, רגע לפני שזה זכה בשמונה מדליות זהב באולימפיאדה אחת.

מבלי שאולי התכוון לכך, מנדל חשף את הפער הענק שבין האופן שבו הציבור חווה את הספורטאים האולימפיים ומסתכם בעיקר בתחרויות הגדולות, וכמובן בהופעה באולימפיאדה, לבין סך החוויות העצום שהם עוברים הרחק מהרדאר התקשורתי.

אלון מנדל. שנה מיוחדת ולא רק בגלל האולימפיאדה(צילום: עוז מועלם)

שיחת הטלפון שריגשה מדינה שלמה

בסוף חודש יולי 2008, אירוע טרגי הפך את אלון מנדל לספורטאי המדובר ביותר בישראל באותה תקופה. בזמן ששהה בבייג'ינג לקראת פתיחת המשחקים האולימפיים, אביו קוסטה

נהרג בחצר ביתו כשנפל מסולם. למרות האבל הכבד, מנדל החליט להתחרות כמתוכנן באולימפיאדה ואף שבר שיאים ישראלים ב-100 ו-200 מטרים פרפר. שיחת הטלפון שלו עם אמו רגע לאחר המשחה שהועברה בשידור ישיר בטלוויזיה ריגשה מדינה שלמה.

אבל זה כאמור התרחש בסופה של השנה וקדמה לה עונה נהדרת בארצות הברית. בשנת 2008 מנדל היה סטודנט שנה ב' בלימודי הנדסת כימיה באוניברסיטת מישיגן וחבר בנבחרת השחייה, יחד עם כמה מהשחיינים והמאמנים הטובים בעולם.

"בחיים לא הרגשתי כחלק מקבוצה כמו אז וזה מה שהפך את השנה הזו לכל כך מדהימה", הוא נזכר, "היו לנו הישגים מעוררי כבוד וצוות אימון שהוציא ממני את המיטב. ניצחנו באליפות האזורית ותחושת הניצחון אחרי ההפסד המאוד כואב שנה קודם לכן הייתה בגדר שיא מטורף".

הכתבה ב"ידיעות אחרונות" אחרי הטרגדיה(צילום מסך מ"ידיעות אחרונות")

האולימפיאדה הייתה בכל פינה בבריכה במישיגן. אם זה בטיימר שהוצב במקום וספר לאחור את הימים, השעות והדקות עד לטקס הפתיחה בבייג'ינג, או בגדודי העיתונאים שהגיעו לעקוב אחר מייקל פלפס, רגע לפני שזה הופך לספורטאי האולימפי המעוטר בהיסטוריה.

"בשבוע ראשון אתה מתרגש", סיפר מנדל על התקופה בה התאמן עם השחיין האגדי, "אתה חושב שאתה בתוך חלום, אבל אחר כך זה כבר נהיה רגיל. זה חלק מתהליך הלימוד לראות שפלפס הוא בן אדם, אתה לא כל הזמן חש בפרפרים איתו. יש לו את האתגרים שלו, המאבקים האישיים, הצעקות עם המאמנים, נקודות שבירה. הוא נולד עם יכולות מדהימות, אבל הוא אדם כמוך וכמוני עם משברים ושדים שהוא צריך להתגבר עליהם".

הטיימר שהזכיר לשחיינים במישיגן שהאולימפיאדה מתקרבת

מי ששימש כמאמן הראשי של האוניברסיטה באותם שנים הוא בוב באומן, אחד ממאמני השחייה המפורסמים בעולם אשר זכה לתשומת לב תקשורתית רבה כמאמנו של פלפס. "הוא אדם מאוד מאוד מקצועי ומאוד מאוד קשה", מספר עליו מנדל ונזכר, "הוא היה צועק עליי המון. הוא הסביר לי שיש שלושה סוגים של תשומת לב - טובה, רעה וחוסר תשומת לב. תשומת לב רעה טובה יותר מחוסר תשומת לב וזה מסביר למה הוא צעק עליי כל הזמן. כל אימון שעשיתי איתו שמרתי אצלי את העותק המקורי מרוב היראה, הפחד, הכבוד וההערצה אליו. כל אימון אצלו שווה יותר מזהב".

"החודש המוזר בחיים שלי"

מיד לאחר הזכייה באליפות האזורית, הגיעה אליפות אירופה. מנדל היה צריך לסיים בין 12 השחיינים הראשונים כדי להבטיח את מקומו באולימפיאדה, אך למרות שהפך לשחיין הישראלי הראשון אי פעם היורד משתי דקות ב-200 מ' פרפר הוא סיים במקום ה-13 ולא השיג את הכרטיס לבייג'ינג. רק מאוחר יותר התברר כי שחיין יווני שהקדים אותו נתפס על שימוש בסמים ונפסל, מה שסלל את דרכו של מנדל למשלחת האולימפית.

את הרגע בו קיבל את האישור להשתתף באולימפיאדה הוא מתאר כך: "יש לי חבר עיתונאי גרמני שהסביר את זה במילים פשוטות: 'הייתי רוצה לבוא לחדר שבו היית במלון כשקיבלת את ההודעה ולראות אם יש חור בתקרה'. ההגדרה שלו די קולעת. עם זאת, זה היה בדיוק כשמקס ג'ייבן נתפס על שימוש בחומרים אסורים והוצא מהמשלחת, כך שלא יכולתי לשמוח יותר מדי כשהייתי איתו באותו חדר".

"החודש בין ההחלטה לצרף אותי למשלחת עד לאולימפיאדה עצמה היה המוזר בחיים שלי", מספר מנדל, "לי ולאבא שלי הייתה התערבות עוד מגיל 8 שאם אני אגיע לאולימפיאדה הוא יגלח את הזקן שלו שהוא מעולם לא גילח. הוא עמד בזה ומהמספרה נסענו לשדה התעופה וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

מייקל פלפס. מנדל: "גם לו יש שדים שהוא צריך להתגבר עליהם"(צילום: AP)

"הגעתי לבייג'ינג והרגשתי מתוגמל, הרגשתי ראוי להיות שם. לכל אחד מסביבך יש סיפור משלו, כל אחד היה צריך לוותר על אי אילו דברים בחייו כדי להגיע למעמד הזה. לכל אחד היה את 'היווני' שלו שהוא היה צריך להילחם בו. לילה אחרי שהגעתי הפור התהפך ועברתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והייתה רכבת הרים של רגשות".

את הבשורה הקשה על מות אביו קיבל מנדל באמצע הלילה בבייג'ינג. "חשבתי בהתחלה שקוראים לי לבדיקת פתע של סמים. מה כבר יכולתי לחשוב כשמעירים אותי בשעה כזו ואני רואה את לובה גליצקיה, הרופאה של המשלחת?! זה לא משהו שהסביבה שלך יכולה לעזור בו. בשעת משבר כל אחד מתמודד בעזרת האופי שלו, אתה מתמקד בערכים אליהם חונכת, זו הנקודה בה מי שאתה באמת יוצא החוצה".

"הדילמה האם לחזור ארצה נמשכה בדיוק חצי שנייה", הוא מבהיר, "מה שעוזר לי להתמודד עם האובדן זה שאבא שלי ידע שהגעתי לאולימפיאדה. אם הייתי חוזר לארץ הייתי מאוד מתחרט על זה".

מנדל בפעולה. "אם הייתי חוזר לארץ הייתי מאוד מתחרט על זה"(צילום: ראובן שוורץ)

"היו לי יומיים להתכונן", מספר מנדל כיצד התמודד עם הבשורה הקשה והצליח בסופו של דבר לשבור שיאים ישראלים, "ביום הראשון אתה בשוק, לא יודע מה לעשות. זמן קצר אחרי שהודיעו לי על הפטירה, ג'ון אורבנצ'יק, מאמן בנבחרת האמריקאית ואחד מחמשת האנשים שאני הכי מעריך על הפלנטה, בא אליי בכפר האולימפי ושוחח איתי. היה בינינו קשר מאוד אישי, הוא הכיר את אבא שלי והמילים שלו היו כמו מפתח. הוא אמר לי דברים כמו 'עכשיו אתה הגבר במשפחה', 'הוא היה רוצה שתתחרה'. אלו דברים שגם אדם אחר יכול היה להגיד, אבל לשמוע את הקול שלו, אדם שמכיר אותי יותר טוב משאני מכיר את עצמי, זה החזיר אותי לפוקוס".

את הרגעים לפני המשחה, בהם הכרוז קר בשמו והוא ניגש למקפצה, מתאר מנדל: "ברגע שעמדתי שם המחשבה הייתה איך למזער נזקים. איך לא להגיע למצב שאתה עומד על המקפצה ואתה לא מי שהתאמנת להיות. רציתי לבוא כאילו כלום לא קרה. הרגשתי שאני יכול להתמודד עם המשחה ולא להכניס את הפרטים האישיים שלי לתוכו. שחייה זה ספורט של ביצוע וברגע שאתה מכניס את הרגש אתה לא שוחה טוב. זה מה שהופך את פלפס לספורטאי כל כך גדול, הוא לא חושב על כלום בזמן המשחה".

"המחשבה הראשונה שעברה לי כשקפצתי למים זה שעכשיו אני ספורטאי אולימפי", הוא מוסיף, "זה מתחבר לדברים שקאופמן אמר לנו יום קודם שאנחנו עדיין לא ספורטאים אולימפיים. ספורטאי אולימפי מבחינתו הוא שחיין שהולך לחדר ההצבות, הולך למשחה, עושה את הריטואל לפני המקפצה, מזנק, מגיע לקיר ורואה את השם שלו עם התוצאה והמדינה. המילים האלו נשארו איתי. בכל הקריירה היו אולי 3-4 תחרויות שאני זוכר בבירור מה אמרתי לעצמי וזו אחת מהן".

הכתבה ב"ידיעות אחרונות" על הופעת מנדל באולימפיאדה(צילום מסך מ"ידיעות אחרונות")

"לא רציתי שיהיה לי טייטל 'ההוא שאיבד את אביו באולימפיאדה'"

הרגעים המרגשים בבייג'ינג, ובעיקר השיחה ההיא עם אמו, הפכו את מנדל למעין בן של כל המדינה. על התחושות באותם ימים הוא אומר: "ידעתי שזה יצר הזדהות, כל אחד יכול להעמיד את עצמו בסיטואציה ולשאול את עצמו איך הוא היה מתפקד אם היה מאבד מישהו מהדרג הראשון של המשפחה. אבל אתה לא מגיע לאולימפיאדה כדי לרצות אחרים, אלא כדי להגשים את החלום שלך. לא רציתי שיהיה לי את הטייטל של 'ההוא שאיבד את אבא שלו באולימפיאדה', אני לא רוצה שזה יאריך את השם שלי. השם שלי הוא אלון מנדל ואני רוצה שיזכרו אותי בגלל הדברים שעשיתי".

לאחר האולימפיאדה שב מנדל ארצה כדי להשתתף בהלוויית אביו ולאחר מכן חזר ללימודים במישיגן. הוא התחרה באליפות העולם ב-2009 וגם שם שבר שיאים ישראלים, באליפות העולם בבריכות קצרות בדובאי 2010 הוא היה קרוב לשלב חצי הגמר, ובאליפות אירופה בבריכות קצרות ב-2011 הוא סיים שביעי ב-50 מ' גב.

לאולימפיאדת לונדון לעומת זאת הוא לא הצליח להשיג את הקריטריון ולפני שנה הודיע על פרישה. כיום הוא מתגורר בקולורדו ועובד בחברת הענק האמריקאית, "נובל אנרג'י", שם הוא משמש כמהנדס סביבה. במקביל הוא ממשיך להיות מעורב בספורט, משמש כחבר בוועד האולימפי הישראלי ומעורב גם בוועד האולימפי האמריקאי.

מנדל באולימפיאדה. "משוכנע שהייתי יכול להגיע לריו, אבל זו הייתה ההחלטה הקלה"(צילום: AFP)

"החיסרון שלי כספורטאי היה שלא הצלחתי לתרגם את המומנטום מ-2008 בחמש השנים שלאחר האולימפיאדה וזה לאו דווקא בגלל האובדן. המאמן במישיגן התחלף,

המאמן החדש היה לא פחות טוב, אבל הביא איתו את השיטות שלו ואני הייתי נאמן לשיטה הישנה. אפקט הספיגה שהיה לי בתור בן 18 שרק הגיע לארה"ב היה הרבה יותר גדול מאשר אחרי האולימפיאדה".

"התאמנתי באותה הבריכה, אבל זה לא היה אותו דבר. אני אחד שמאוד מושפע מהקבוצה שאני שוחה בה. 2009 ו-2010 אמנם היו שנים טובות, אבל אני לא מודד אותן בהישגים של שחייה אלא בהישגים מנטאליים. הכי קל היה להמשיך ולשחות לעוד אולימפיאדה ואני משוכנע שהייתי יכול להגיע לריו. אבל זו לא הייתה ההחלטה הכי טובה בשבילי".

אם שואלים את מנדל מה הדבר הכי חשוב שלמד ב-2008, התשובה שלו היא האופטימיות: "זו תכונה שנותנת לך את היכולת לקום ממשברים כי אתה מאמין שכל נפילה היא חלק מתהליך הצמיחה. אני חושב שזו תכונה שכל ספורטאי צריך לאמץ".