תובנות המילקי
ידעתם שמילקי בברלין עולה פחות מבישראל? ומה קורה מנהטן?
השבוע התקשרה אלי חברה מהארץ בשעות המוקדמות של הבוקר. ״אהה..?״ עניתי בקושי, אפופת שינה, והבטתי בשעון. 6 בבוקר. בטוח מישהו מת.
״נירית! הערתי אותך?״ שאלה מבלי לחכות לתשובה. ״אני חייבת דחוף דחוף דחווווף שתגידי לי כמה עולה מילקי בניו-יורק ואם לא קשה לך אז גם תקפצי לסופר ותקני אחד וצלמי לי קבלה. אני צריכה את זה ברבע שעה הקרובה!״
שש.
בבוקר.
טלפון היסטרי.
מילקי.
באותו רגע יכולתי רק לשער על פי הנתונים הנ״ל כי התבצעה פלישת חייזרים אוכלי-אדם לישראל שחיסלה כמחצית מהאוכלוסיה במשך הלילה, עד שהניצולים הבודדים גילו לפנות בוקר כי מדובר בחייזרים רגישים ללקטוז וכעת הם מנסים להשיג דיל ממש טוב על מילקי על מנת להציל את חייהם שלהם. אין שום סיבה אחרת שיכולתי להעלות בדעתי לשיחת טלפון על מילקי ב-6 בבוקר. וברגע זה, לאחר שנשלפתי בפראות ממיטה חמה וחלום חם לא פחות בו אני וריאן גוסלינג (ובעלי כמובן) שטים על יאכטה לאחד מאיי הקאריביים, ברגע זה גם קצת קיוויתי שהחייזרים יאכלו את כולם.
עוד קצת בירורים וקפה של בוקר הבהירו לי את המצב: ישראל גועשת סביב ידיעה לפיה מעדן שוקולד בברלין עולה פחות ממילקי בארץ.
כמי שמשתדלת לא לאכול כלל זבל תעשייתי המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה שמדובר בסערה בכוס תה. או גביע מילקי. אבל מחשבה שניה בנושא העלתה בי תחושה מוכרת של תסכול והזדהות.
זכור לי היטב אותו היום בו בעלי העלה את השאלה: לעבור או לא לעבור? וגם זכורה לי התשובה שיצאה לי ספונטנית ישירות מהלב: לא!
אבל נדמה שעצם העלאת השאלה שינה אצלי משהו, כאילו העיר אותי מתרדמת עמוקה. פתאום קול קטן בתוכי אמר ״יש ברירה״ וזה היה הפתח לתהליך מפכח שבו דברים קטנים מחיי היום יום שלי הלכו והתעצמו והעזתי לראשונה לשאול את עצמי שאלות כמו ״למה זה ככה?״ ו״אולי אפשר אחרת?״. אין לי ספק שאתם יודעים על מה אני מדברת גם מבלי שאפרט... תרבות הנהיגה, שירות הלקוחות, יוקר המחיה, השחיתות, הביטחון האישי והתעסוקתי, קניית דירה... כל הצפרדעים שבלעתי בעשרים ומשהו שנות קיומי בישראל החלו לקרקר אצלי בראש ולבקש שינוי. פתאום שאלתי את עצמי – האם לגיטימי שקנייה של ״לחם וחלב״ מתחת לבית תעלה 100 שקלים לפחות? האם הגיוני שאנשים יצפצפו לי ברמזור כתום? האם זה בסדר שללא עזרה מההורים לא ניתן לרכוש דירה?
ואז עברנו לניו-יורק.
המקום בו שכר דירה של מעל 10 אלפים שקלים הוא סביר לדירת חדר, בו ״לחם וחלב״ עולים יותר קרוב ל-200 שקלים ואף אחד לא מצפצף לי בכביש פשוט כי אין לי רכב. ובנוסף: המקום בו מילקי עולה פי שתיים מבישראל.
כן, מנהטן זה מקום יקר. מאוד יקר. עוד לא מצאתי פה דבר אחד שהוא זול יותר מבישראל.
ולכן, יום אחד כשאחזור לארץ ויתחשק לי לאכול מעדן סוכר וג׳לטין טהור, מחיר של ארבעה שקלים פתאום יראה לי כמו מציאה.
