"הפנתרים הלבנים" של מחאת המילקי

זאת תהיה טעות להביט על מחאת המילקי רק מתוך הפריזמה הצרה של החשבונית בסופר. אנשים אינם עוזבים מדינה רק משום שיקר להם. מדינה איננה אכסניה או מלון. היא אמורה להיות בית, המקום שבו אנשים מרגישים שייכים. יתרה מזאת, מי שיכול להרשות לעצמו כרטיס טיסה לברלין ודאי יכול לעמוד במחיר "המופקע" של מעדן החלב. אז מדוע הם מעוניינים לעזוב?

עוד בערוץ הדעות של ynet

תפסיקו להתבצר / חנה פנחסי

דפני ליף אמרה במחאה האוהלים בקיץ 2011 משהו ששווה להקשיב לו היטב: "יצאתי מהבית כדי למצוא את הבית". רוצה לומר, יותר משחיפשו לשכור דירה במחיר סביר, היא וחבריה רצו להרגיש שוב בבית. גם מחאת המילקי, שהיא סוג של רעש משנה לאותה רעידת אדמה חברתית של קיץ 2011, מבקשת לומר את אותו דבר - אנחנו כבר לא מרגישים כל כך שזה הבית שלנו.

לא על המילקי לבדו(צילום: עידו ארז)

אותם אלו שמהרהרים בקול בעזיבה לברלין לא עושים זאת כי יקר להם. הם עושים זאת משום שהם לא מרגישים שייכים לכאן. לא לחינם המחאה הזו מעוררת הזדהות באותה שכבה בחברה הישראלית שבעשורים האחרונים, בצדק או שלא, חשה שאיבדה את הבית, ש"גנבו לה את המדינה". אלו שעיצבו את זהותה המקורית של ישראל חוזים בעיניים כלות כיצד כתוצאה משינויים דמוגרפיים ואחרים, המדינה שהקימו הפכה להיות ימנית, דתית ומזרחית מדי לטעמם.

מחקר שערכתי לאחרונה בחן בדיוק את הסוגיה הזו של ניכור כלפי קבוצת השייכות. על-פי התיאוריה הקלאסית של זהות חברתית, לקבוצה אליה משתייך הפרט חלק מרכזי בתפישת העצמי. לפיכך, כדי לשמר תחושת ערך עצמי גבוהה, שואף הפרט להעצים את ערך הקבוצה ומגלה כלפיה רגשות חיוביים. מספר מצומצם של מחקרים עדכניים הצביע על כך שייתכן גם מצב שבו חש הפרט ניכור כלפי קבוצת השייכות שלו ולפיכך מגלה כלפיה רגשות שליליים. מצב זה מוגר כ"ניתוק זהות" - מצב שבו מבקש הפרט לנתק את הקשר בין תפישת העצמי שלו לבין זהותו החברתית.

המחקר בחן את הקשר בין ניתוק מהזהות הישראלית לבין משתנים דמוגרפיים וסוציו-פוליטיים ולבין משתנים של רווחה נפשית. מן המחקר עולה כי ניתוק מהזהות הישראלית מתקשר למשתנים כמו חילוניות, עמדות הנוטות לשמאל מבחינה מדינית-ביטחונית וחברתית-כלכלית, רמה סוציו-אקונומית גבוהה ואליטיזם תרבותי. עוד עולה מהמחקר באופן מעניין כי ניתוק מהזהות הישראלית מתקשר לרמות נמוכות יותר של תחושת רווחה נפשית. ממצאי המחקר מעידים על כך שככל שאנשים חשים מנותקים יותר מהזהות הישראלית הם פחות מאושרים, פחות אופטימיים ופחות שבעי רצון מהחיים באופן כללי.

נתונים אלו מספקים אינדיקציה נוספת לחשיבותה של תחושת שייכות. הצורך להשתייך הוא אחד הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים ויש לו השפעה משמעותית על תחושת הרווחה הנפשית. אנשים שחשים ניתוק מקבוצת השייכות שלהם, חווים קונפליקט בין זהותם האישית לזהותם הקולקטיבית שנותן את אותותיו ברווחתם הפסיכולוגית. במצב שכזה, אין זה מפתיע שהם מחפשים מקום אחר שבו ירגישו יותר שייכים ובעקבות זאת גם יותר מאושרים, אופטימיים ושבעי רצון מהחיים.

ולכן הדיון במחאות מסוג הזה צריך להיות נסוב לא רק על יוקר המחיה, אלא סביב השאלה מדוע שכבה הולכת ונרחבת בחברה הישראלית מרגישה פחות ופחות שייכת לישראליות? והאם ניתן ליצור זהות ישראלית אינטגרטיבית שתכיל אותה בחזרה ותגרום לאנשיה לחוש שוב רצון וגאווה להיות ישראלים?

החברה הישראלית היא מעבדת מחקר של תהליכים חברתיים מרתקים. מה שאנו עדים לו כיום זה כיצד אותה שכבה שעיצבה את הזהות הישראלית המקורית בצלמה ובדמותה והדירה את מי שהיה שונה ממנה, מודרת כיום בעצמה. והיא מוחה בדיוק כמו שאותם אלו שהדירה מחו בשעתו - על-ידי ערעור היסודות של האתוס הישראלי (באמצעות עזיבה לברלין, למשל). במובן הזה, אנשי מחאות יוקר המחיה הם בעצם הפנתרים השחורים, או אולי נכון יותר לומר "הפנתרים הלבנים", של המאה ה-21.

ד"ר יצחק אלפסי, פסיכולוג חברתי, מרצה בבית הספר למדעי ההתנהגות של המסלול האקדמי המכללה למינהל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il