שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אל תעלמו מהשטח - גם אם קשה: אבהות אחרי גירושים
    הם כועסים, פגועים והרבה מאוד פעמים גורמים לכם לחשוב שהם ממש לא צריכים את הקשר אתכם. אבל גם, ואולי בעיקר, אחרי גירושים ילדים זקוקים לאבא שלא מרים ידיים ונלחם על הקשר איתם. איך עושים את זה? הפסיכולוג ד"ר אורן גור מסביר

    אני זוכר-לא זוכר את עצמי בגיל 13, ילד שקצת הזדקן בשנה אחת. שנה אחת שבה הספקתי לעבור לבית חדש שבנינו אבא שלי ואני במו ידינו, שנה שבה שמעתי מההורים את הבשורה שהם כבר לא, שנה שבה ראיתי את אבי נפרד מהבית לטובת חיים חדשים, שנה שבה עזבתי עם אמי ואחיי את אותו הבית למחוזות לא מוכרים, קולט-לא קולט שהחיים שינו מסלול, שהרבה דברים שהיוו התשתית לכל מה שאני השתנו באופן שקשה כרגע לעכל או להבין. מסתכל על השנה הזאת ממרחק הזמן וחושב עד כמה היא עיצבה והשפיעה על מי שאני.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

     

    עוד על אבהות בערוץ הורים :

    טוב, אני אבא. מה עושים עכשיו?

    את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

    עוגיות למסיבת סוף שנה? עדיף שתצרוב דיסקים

     

    התקופה האחרונה הפגישה אותי עם אבות רבים שעברו גירושים. כולם מתמודדים עם שאלות הנוגעות לרצון העז לשמור על הקשר עם הילדים בתוך המציאות של פירוק המשפחה. יש לשיעור הגירושים העצום בחברה שלנו השפעה "מנרמלת" שבכוחה להשכיח כמה זה מסובך וקשה בשביל כולם המהלך הזה, עד כמה הוא מעצב את חייהם של הנוגעים בדבר לטוב ולרע.

     

    אני מאמין שמשברים, ובתוך כך גם גירושים, הם חלק מהחיים, בין אם הדבר נעשה מבחירה ובין אם הוא נעשה ללא כל בחירה. איך אנחנו מתמודדים עם המשבר הזה בעצמינו ואיך אנחנו מתייצבים ומתמקמים שם בקשר עם ילדינו, אלו כבר שאלות אחרות שיש בהם תמיד מימד של בחירה.

     

    אלו השאלות שבעיני יקבעו כיצד יעצבו הגירושים את החיים שלנו ושל ילדינו ואליהן ארצה להתייחס כאן. אני רוצה לפתוח בשאלה מה צריכים ילדים שמשפחתם עוברת גירושים? בשביל ילדים חווייה של גירושין היא שבר גדול. שבר של הרבה מהדברים שמייצרים ביטחון וסדר בעולם. משבר אמון בהורים שהבטיחו משהו בסיסי שהם כבר לא מסוגלים לקיים.

     

    אם הסכמנו על זה נוכל גם להסכים שאחרי גירושים ילדים צריכים שההורים שלהם יעזרו להם לבנות את הביטחון הזה מחדש. יעזרו להם לגלות שעל אף השבר, יש להם עדיין שני הורים שממשיכים להיות עוגן ובסיס בטוח בחיים שלהם, כזה שאפשר להישען עליו, לשאוב ממנו כוחות, להתמודד בעזרתו עם מה שאבד.

     

    עד כאן אמרנו משהו די ברור. השאלה המורכבת יותר היא מה אני כאבא יכול לעשות עם זה? אנסה לעלות פה כמה נקודות שיכולות בעיני לעזור.

     

    1. לדאוג לטפל בעצמכם

    מכירים את סרטוני הבטיחות במטוסים? זוכרים את הקטע עם מסיכות החמצן שנופלות מלמעלה ואת זה שקודם

    אתה שם לעצמך את המסכה ורק אז מלביש אותה לילד? אז זה ככה. כדי שילדיכם ירגישו בטחון, אתם צריכים לדאוג קודם לכך שאתם מחזירים לעצמכם בסיס של ביטחון.

     

    גירושים הם חוויה של שבר לא רק לילדים אלא גם להורים שלהם. אתם חייבים להתייחס לכך שאתם בעצמכם עברתם משבר מהותי (וזה לגמרי רלוונטי גם אם הבחירה לסיים את הקשר הייתה שלכם). איך להתייחס? למשל לקחת זמן ומקום בכדי לעבד ולהבין את מה שקרה, למשל ללמוד להיעזר בחברים/ משפחה /אנשי מקצוע בכדי לארגן מחדש את החיים, למשל לדאוג להפוך את המקום החדש שאתם גרים בו לבית שבו אתם מרגישים נוח ובטוח.

     

    כשמוותרים על השלב הזה, הרבה פעמים מגיעים לילדים עם מצברים מרוקנים או שהופכים את הילדים למקור הכוחות והעידוד שלכם, במקום שזה יהיה הפוך. חשוב לא פחות, אם אתם מתעלמים מכך שעברתם משבר, יהיה לכם קשה לתת באמת הכרה למשבר שעברו הילדים. ההכרה הזאת היא מרפא חשוב וחיוני בתהליך ההחלמה של כולם.

    2. לבחור בנוכחות ובקרבה

    אבא אחרי גירושים נדרש להתמודד עם מקומות חדשים ולא מוכרים לו מול הילדים. לא פשוט להפוך להיות "חד הורי", ועוד בעיצומו של משבר. זה מעלה הרבה שאלות של "מה נכון לעשות" ופחד גדול לעשות טעויות שיפגעו בילדים. מתוך הפחד הזה אבות רבית מעדיפים לקחת מרחק, או נשארים באזורים בטוחים, כמו למשל להיות אבא של "כיף".

     

    אני רוצה להדגיש כאן שהביטחון של הילדים שלכם בכם לא ייבנה מכך שתעשו את הדברים הנכונים. הוא יבנה מכך שתבחרו להיות נוכחים בחיים שלהם למרות הגירושים. קודם כל פיזית, ואחר כך רגשית. זו בחירה שאומרת לפני הכול "אני כאן". לפעמים יודע מה לעשות, לפעמים פחות, אבל בכל מקרה אתכם, קרוב, קשוב, לא מפחד להיות אתכם בכעס ובקושי, גם אם אין לי כרגע איך לתקן את זה. את מה שהילדים הכי רוצים אחרי גירושים - להחזיר את הגלגל לאחור, אין דרך לתת. כן אפשר ללמד אותם שהמחויבות שלכם להיות קרובים ונוכחים בחייהם לא רק שלא נפגעה, היא אף העמיקה.

     

    3. להיות עם הילדים בקושי שלהם

    זה מוביל אותנו לנקודה הבאה. אבות מרגישים אשמה כבדה על הפגיעה בילדים ודחף לפצותם על הגירושים. זה מביא לרצון חזק לשים מאחור את מה שקרה, "לסדר מחדש את הדברים" כמה שיותר מהר. הדבר הזה רלוונטי במיוחד ברגע שמתחילים פרק ב' של זוגיות ורוצים שגם הילדים יקבלו את המציאות החדשה, ישמחו בה, ואפשר יהיה לברוא מחדש את "תמונת המשפחה המושלמת".

     

    אז מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שהרבה פעמים זה לא עולה בקנה אחד עם המקום שהילדים שלכם נמצאים בו. הילדים שלכם פגועים, חווים קושי וכעס ופחד ויש להם את הקצב שלהם להתמודד עם הדברים. לא צריך לפחד לתת להם להיות שם. זו דרך המלך לריפוי אמיתי ומלא. כדי שיוכלו לחזור ולבטוח בכם, הילדים שלכם לא צריכים שתתבוססו ברגשות אשם, הם גם לא באמת צריכים שתפצו אותם.

     

    הם כן צריכים להרגיש שאתם איתם בקושי, שאתם מוכנים להכיר בכך שהם נפגעו ממה שקרה. הם צריכים להרגיש שיש בכם את הסבלנות לתת לפצע שלהם להגליד כמו שצריך. אם אתם לא מוכנים להיות איתם שם, הרבה פעמים הם יתנגדו בכל הכוח לתמונת המציאות שאתם מנסים (באהבה) לכפות עליהם. אתם רוצים שהם יסלחו לכם ויקבלו באמת את חייכם החדשים? תנו להם את האפשרות לכעוס ולכאוב.

     

    4. להחזיק את המשמעות הבלתי ניתנת להתרה של הקשר

    הפחד הגדול ביותר שאני שומע מאבות שעברו גירושים הוא הפחד לאבד את הקשר עם ילדיהם. אני רוצה לומר פה משהו חד משמעי: הילדים שלכם תמיד צריכים ויצטרכו אתכם. הם צריכים אתכם לא גרם פחות משהם צריכים את אמא שלהם. אתם תמיד תהיו משמעותיים בשבילם, גם אם כרגע הם משדרים בכל דרך אפשרית בדיוק את המסר ההפוך.

     

    אחרי שאמרנו את זה בואו נעשה קצת סדר: האחריות להחזיק את האמת הזו, את זה שהקשר תמיד יהיה משמעותי, היא שלכם ולא שלהם. להם, הילדים, מותר להטיל ספק, לכעוס, לבעוט, לקחת מרחק. למה? כי הם ילדים. כי הם לא אחראים למה שקרה. כי האחריות היא שלכם.

    כי העולם שלהם כמו שבניתם וציירתם להם אותו במשך שנים נשבר, ועכשיו הם רוצים לוודא שזה מספיק בטוח להישען עליכם שוב.

     

    מה שקורה בפועל זה שהרבה פעמים נהפכות היוצרות. בתוך המשבר האישי, הורים מבקשים מילדיהם את האישור, את הקבלה. כשהילדים לא "מספקים את הסחורה", כשבמקום לשדר "אתה אבא טוב למרות הכול, אתה חשוב לי" - הם בועטים ומתנגדים, אבות רבים מפספסים את ה"דרש" (אני בודק אם אני יכול לסמוך עליך) ודבקים ב"פשט" (הוא לא צריך אותי). על בסיס הפרשנות הזאת הם נפגעים ונסוגים.

     

    זה מחזיר אותנו להתחלה - זו האחריות שלכם לדאוג לעצמכם בתוך המשבר. חלק מזה זה לשנן בדבקות את המנטרה "אני נלחם על הקשר כי הילדים שלי חייבים אבא, הם צריכים אותי". תעשו את זה כדי שבמפגש שלכם עם הילדים לא תהיו תלויים בהם בכדי להרגיש את היציבות והנצחיות של הקשר.

     

    משם זה כבר יסתדר. גם אם זה לא יקרה בלוחות הזמנים שתכננתם. אם תתעקשו להיות שם בעקביות ובאמונה, הפצע יחלים בהדרגה, הילדים שלכם ילמדו לבטוח בכם מחדש, אתם תרוויחו אותם והם אתכם. כמה חשוב לגלות שבחיים, גם כשדברים נשברים, יש בסיס שנשאר איתן, כר פורה ליצירה של דברים חדשים.

     

    ד"ר אורן גור הוא פסיכולוג קליני ומנהל ה"מרכז לאבהות ". לעמוד הפייסבוק של אורן




     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    הפצע, של כולם, יחלים בהדרגה - רק אל תוותרו
    צילום: shutterstock
    ד"ר אורן גור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים