"אהבת עולם": פרק מספרו של יצחק לאור

בקיץ 1967, כמעט במקרה, נפגשים כל גיבורי הספר "אהבת עולם" בבניין הממשל הצבאי בעזה, ובמשך ארבעים שנה מסבכים את חייהם אלה באלה, תוך ניסיון לפתור תעלומה אחת מעיקה: איך נעלם אסא, איש השב"כ המצחיק והלבבי?  

שבע דמויות מספרות את הרומן, כל אחת בקולה, ארבעה גברים ושלוש נשים, בתקופות שונות של חייהם. הם מספרים על עצמם ועל חבריהם, חלקם חברים משותפים, חלקם זרים. הסיפורים העולים מהפרקים משתלבים כדי סיפור אחד, רווי סתירות, ובכל זאת משכנע ומרתק, כך היינו. פגיעים, אלימים, תאבי חיים, צעירים, מזדקנים.

אין ספר רק ניסיון לפענח את התעלומה, אלא גם חציית גבולות. רות, שאול, גיטלר, גליה, בועז, תמר ואיציק – כל אחד מגיבורי הספר נערך אל מציאות סבוכה יחד עם הקורא, לפעמים מתוך קבלת הדין ולפעמים מתוך התנגדות. בכל פרק מתפרקת מערכת יחסי הכוחות שנבנתה עד כה, והיא מצטרפת לזו הנבנית מחדש עד הפרק הבא. בתוך כך נבחנת מידת האמת שבווידוי, כל וידוי, כל סיפור. מושגים כגון אהבה ואמת, מתעקש הרומן הזה לברר דווקא מתוך הסדקים המתפוררים, כאשר נדמה שאיש אינו מוכן לוותר גם על הקטנה שבאשליות.

"אהבת עולם", מאת יצחק לאור

לגרסא הדיגיטלית של הספר היכנסו לכאן! 

פרק ראשון

1.

אמרתי לעצמי אני מאושרת. אהבות יכולות לכבות אהבות קודמות. ומגיעים לי, אמרתי, חיים טובים. אנחנו הכרנו עוד קודם. בועז היה מושל עזה. אני שירתי שם עד חודש מאי 69' כחיילת. היה לנו רומן קצרצר. אמרו שהתאהב בי. בסך הכל היה חביב אלי, קצת מאופק, אולי ביישן, לא מנוסה, וזה נגמר. מזמן. הוא עזב את עזה. השירות שלו הסתיים שם בתסכול. כששוב נפגשנו, ארבע שנים אחרי שהשתחררתי, התפתח קשר רציני יותר בינינו. להתחתן לא התכוונתי, לא איתו ולא עם אף אחד.

אהיה בת עשרים וחמש בדצמבר. עבדתי במלון תל־אביבי, בתור מרכזנית. יום יום נסעתי לבקר את אמא. אחר כך אשפזו אותה, ואז, ביוני, עברתי לחיות איתו. כשהגענו אליו, עם מעט החפצים שלי, חיכה לי שלט צבעוני גדול, לרוחב כל הדלת, "ברוכה, רות, הבאה הביתה".

אני זוכרת איך בלילה הראשון שם, שכבתי בין סדינים, וילון רעד, מבעד לחלון ראיתי כוכבים, וכמו עשן, העננים שייטו ברוח, צרצר ניסר מן העצים, דממה כיסתה, והעולם כולו, גם קרפדות, וגם ציפור לילית אחת, כולם שקעו לתוך החושך. ואז, מתוך העפעפיים, הופיעה שחקנית גדולה על הבמה, ונעמדה לצדי. רציתי להגיד לה 'טוב לי, אמא'.

הייתי לבדי. בועז היה במקלחת. נרדמתי וחלמתי על פריז. במסעדה, שורות של ערבים ליד השולחנות הארוכים, מתחת לברזנט פרוש, ישבו ונעצו עיניים, ומישהו הביט בי, מקרן הרחוב, דוד או אסא. פחדתי. שמחתי שהוא שם, דוד, רציתי רק חיבוק. כשהתעוררתי, האור מן המנורה בער עדיין, כתום, ובועז הסתכל בי, ער שכב לידי, ריחות סבון ו"קנט" עלו ממנו. "אני חושבת שחלמתי על עזה." הוא נשף עשן, "מתה עזה, רות." "- בוא נעשן במטבח".

עישנו הרבה. תמיד. במטבח אמר לי: "כמה אני מת על ריח העישון שלך." אחר כך אמר: "בכלל, אני מכור לריחות שלך." הוא באמת אהב כל חלק בי. בלי להתבייש. כשאהיה בת שלושים ואחת, הילד שלנו ייכנס לבית-ספר. סירי הנירוסטה למעלה, על מדפי העץ, הבהיקו. בועז הבטיח לשכור מבשלת, פעם בשבוע. התביישתי. הסכמתי. עכשיו אמר: "יש לי משפחה קטנה. לא תצטרכי להתאמץ כדי להשתייך." "- ולי, אין אף אחד." אמי כבר לא דיברה, לא זיהתה אותי. עישַנו. ביקשתי ממנו לשכור את ריאד כגנן. הייתי מאושרת. רק צדקנים לא מכירים את העונג לישון בתוך סיפור על נסיך ונסיכה.

'אהבה' היא מלה די עלובה, מכסה על הרבה גוונים של אהבה בין גבר לאשה. היו איתי בעזה שני חיילים, בני זוג, יונתן וגליה. הסתובבו בלילות מחובקים כמו שני ילדים. כשהתלחשו, היה ברור שרק יצאו מהמיטה. מתישהו גם התחתנו. בועז הלך לחתונה. "זוג יפה," אמר, "אידיאל של אהבה רומנטית." "- כמה מייגעים יהיו חייהם." לא הבין, אבל נזהר לא לברר.

לא הייתי רוצה להכניס לחיי הנישואים שלי אהבת נעורים, מלאה התרגשויות, ציפייה, מריבות, נשיקות, דמעות, סקס מסורבל, פיוסים. הגעגועים אל דוד היו כמו פומפייה שריסקה אותי. חיי, לפני שבועז חזר, היו עשויים מגעגוע. התגעגעתי עוד לפני שידעתי משהו על אהבה. היטב הכרתי את הגעגוע. דקירה בגוף, בחזה, בידיים. קראתי לו פחד. אחר כך הבנתי. זה היה הפחד מהרגש הזה.

געגועי לדוד, אחרי שנסע, בקיץ 1970, כילו אותי, הפכו אותי למסננת. לפעמים חיכיתי לדוור שעה שלמה, בחוץ, לפני הבית, שמש, גשם. בלילות לא נרדמתי, ולפעמים התעוררתי פתאום, דימיתי שדוד בדלת, "דוד?" וככל שנמשכה הדומייה, גדלו הכאב והעלבון, אני שהחזקתי את הראש שלו, כמו לתינוק, כשבכה, או כשנבהל, או כששנא את עצמו.

הפעילות הפוליטית שלי, לפעמים חשבתי, היתה תחליף לאהבה, שיכוך הגעגוע, ולמען האמת, הפעילות עם דוד, כל כמה שהיתה עקרה, היתה תענוג בפני עצמו, או איך לקרוא לרגש הזה, המחשמל, לצחוק ביחד לעולם. דוד היה חשמל מהלך. כמו מלאך נקמות שוטט בעזה, חיפש עם מי לסגור חשבון. במאי 70', לפני שנסע עם שאול לפריז, הלכנו, שלושתנו, לבית-ספר תיכון אחד. דוד דיבר לפני כיתה י"ב על "השטחים והשלום", אבל דיבר, איך לא, על ציונות, חיקה את זוריק, פרט יפה-יפה על הנימים של בני העשירים. הם אהבו את זה, אבל המנהל זרק אותו, באמצע השיחה. והוא יצא, נעמד בחצר.

שנינו, שאול ואני, עמדנו לידו, כמו סגנים, והוא צעק בקול: "תלמידים, המנהלת שלכם הוציאה אותי כרגע מיו"ד-בי"ת רביעית, באמצע משפט שאמרתי." מעט ראשים נראו בחלונות. "שתזמין משטרה, המנהלת, ואחר כך תלמד אתכם על חופש הדיבור, על דמוקרטיה. מתאים לצביעות של מערכת החינוך."

הוא דיבר ודיבר, ושיבש שמות של שרים ואלופים, ובסופו של הנאום הצהיר: "ואל תדמו את עצמכם בתור משתתפי הלוויות, כאלה, שסוחבים את הארון. דמו לעצמכם את עצמכם בתוך ארון. אם אתם מסרבים למות בשביל המדינה, אל תענו לי, שמרו על דממה. אם אתם רוצים למות בעדה, תתחילו לצעוק: 'רוצים למות, רוצים למות'." השומר סילק אותנו. ביציאה אמר מנהיגנו המתולתל: "לא נהניתי. בסוף אגמור כמו זוריק, פטפטן סלון." גם בזוריק קינא, למרות שעם זוריק לא היה לי שום דבר. פעמיים ישבתי איתו בבית־קפה. אבל אצל דוד, מספיק היה עניין כזה, כדי למרר לי את חיי.

זו היתה החולשה שלו. פתאום היה מתחיל לחקור אותי על חברים קודמים, גם על מי שלא היה לי שום עניין איתם. ולא הרפה, המשיך לשאול, אני עניתי, והוא שאל, אני עניתי, פירטתי, נבוכה, פרטים קטנטנים. שוב ושוב שחזר אירוע, גימד אותו, הגדיל אותו, סירב לשכוח, ולעג לי, נמלא בזעם, התחרט, ידע, אפילו אז, ממש ברגעים ההם, כמה פסולה היתה החקירה שלו, ובכל זאת, לא הצליח להרפות.

מתישהו היה נרגע. אסא העסיק אותו יותר מכל. הלילה הראשון שלנו, מה בדיוק קרה, ואיך ועוד פרטים ועוד. הלילה ההוא שלי ושל אסא הטריף אותו כאילו אז איבד אותי ולא עזרה לי שום שבועה, שום נדר לא הועיל. פעם אחת אמרתי לו מותשת: "אתה מין שינביתניק, אתה מבין?" והוא שתק, חשב, אחר כך ענה: "אסור להתאהב, אסור לי." "לא טוב לך? אז לך," והוא הלך.

חיכיתי שיחזור. אחר כך רצתי לחפש אותו, חזרתי לבדי, וכשחזר, מותש, כנוע, ביקשתי סליחה. היו לנו הרבה שעות יפות. הלכנו לטייל על חוף הים, נסענו לגליל, דיברנו על המון דברים. רק על עצמו לא סיפר לי כלום. אפילו חלומות הוא לא סיפר. וכשביקשתי, הוא סיכם ביובש: "בכל החלומות שלי יש רק צל של מישהו מאחורי." בסופו של דבר נסע לפריז, אולי כדי להיפטר ממני, אולי הייתי מין משקולת מכבידה מדי. אני מתגעגעת לרגעי הפיוס שגמענו, מחמאות, שעות של הקשבה, ואהבה גדולה לאמא. אמי אהבה אותו. את אמו לא הכיר לי אף פעם. לא סיפרתי עליו שום דבר לבועז.

בועז חזר לחיי, לאט, בשקט, בלי לשאול, כשלא רציתי לדבר. העריץ את הגוף שלי, את היופי שלי, אמר, ואני החלקתי מהר אל החיים החדשים הללו. עולם העסקים שלו נשאר רחוק ממני. הוא לא ידע בכלל על הפוליטיקה שלי, כלומר, את הדעות שלי הכיר, אבל זלזל בהן. פעם אחת כמעט שרבנו. אמרתי, זה היה באמצע ספטמבר נדמה לי, שגולדה נמאסה עלי, אמר לי בהיתול "זה מה שקורה, כשנותנים לנשים לעשות פוליטיקה." חנקתי צעקה, לא דיברתי, כדי לא לריב.

והוא סיפר על ילדותו. "כשאמא שלי מתה, בכיתי בלילות, ורק הדובי שהיה לי, ניחם אותי." שמחתי, בטח ששמחתי, גם אם זה נראה תרגיל, רגע חסד זה היה למרות הכל, ורגעים כאלו השקו לאט את יחסינו. נכנסנו אז הביתה. הפנסים בגינה כבר כבו. הוא כיבה את המנורה בקצה החדר, ובא בחושך הגמור אלי. עכשיו כעסתי כי נגע בי. הוא ויתר.

"אתה יכול ללעוג לי, אבל תהיה מלחמה." שתק. "תהיה מלחמה, כי גולדה היא אידיוטית, ודיין אידיוט יותר." שתק. "ואף אחד לא יזכור איך צעקנו." עכשיו קפץ, ואז נרגע ואז דיבר: "מי זה 'צעקנו'? למה את נשמעת כמו תלמידת תיכון?" לא עניתי. למדתי לא לריב. אז בא סקס אילם, בלי הגה. ורק אחר כך שוב דיברתי: "אם יש רגעים שאני לא רוצה לראות אותך יותר, אלה הרגעים שאתה מבטל אותי." "- את באמת רוצה שאחשוב כמוך?" רק כשנפגשנו-מחדש, הבנתי שידע מעט מאוד על סקס, כשהכיר אותי בעזה. אני? להפך, כמו בקומדיה התנהגתי אז, מרוב רצון להרשים אותו. מה לא עשיתי ומה לא הראיתי, הכל. חיים שונים היו לנו שם. נולדנו יחד מחדש.

הוא למד מזרחנות בתחילת שנות השישים, בירושלים, עם אסא ועם אלחנן. באביב 66',

אסא נשא את תהילה לאשה. היא היתה הסטודנטית הכי יפה, בועז אמר, שיער שחור, ארוך, כמו לך. בועז ואלחנן היו העדים, ואת החגיגה עשו בבית-קפה קטן. אלחנן שר שיר אהבה, בועז קנה לזוג כרטיסי הפלגה לאיטליה. כך החמיצו את המלחמה, וחזרו שלושתם לשרת כשהסתיימה, תחילה כולם בעזה.

מתישהו יצא אסא, לבדו, לפעילות מבצעית ואז נעלם. בועז הטיל עוצר, מאות נאסרו, אולי אלפים, עונו, הוכו, שורה שלמה של בתים נהרסה בשג'אעיה. זרקו משפחות לרחוב. את אסא לא מצאו. הכריזו עליו כנעדר. וכשאמרו לי: "רכב יוצא לבקר את תהילה. בואי" נסעתי, אין לי מושג למה, ואין לי מושג למה התיידדתי איתה, בלי לספר לה, כמובן, את האמת עלי ועל אסא.

אסא היה הגבר הראשון שלי. אני לא ידעתי שהיה נשוי. לא עשיתי עניין גדול מזה, כי התביישתי, אולי. חוץ מזה, גם אני רימיתי, כלומר הסתרתי יותר משגיליתי. המשכתי לבקר אצלה, גם אחרי הצבא. לפעמים היו שם אנשי שי"ן-בי"ת, עם אחד מהם די התיידדתי, ופעם אחת היה שם גם שר הביטחון, אז חיכיתי בחוץ. על הביקורים האלה דוד אהב לשמוע, בלי רוגז. "אין לי תענוג גדול מן האובדן הזה." דוד שנא את אסא. אולי לא הייתי צריכה לספר לו על עצמי ועל אסא, הכל היה יכול להיות אחרת.

"אהבת עולם", מאת יצחק לאור, הוצאת ידיעות ספרים. 376 עמ'.