שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ואלה תולדות מדבד
    איך סטודנט אמריקאי חילוני מאוניברסיטת ברקלי הופך לאיש עסקים ישראלי אורתודוכסי בירושלים. סיפורו של ג'ון מדבד שהוכתר ל"אזרח האמריקאי המשפיע ביותר על כלכלת ישראל", אבל הוא בכלל מגדיר את עצמו כישראלי

    "סבא שלי הגיע לארה"ב מאוקראינה ב-1910", מספר לי ג'ון מדבד, המנכ"ל והמייסד של חברת ההשקעות OurCrowd כשאנחנו מתיישבים לראיון במשרדו בירושלים. דיבורו קולח ונע בין אנגלית לעברית עם קצת סלנג ספרדי פה ושם. בחולצת הוואי כתומה-אדומה ובהתנהלות שכל כולה משדרת נינוחות וביטחון, מדבד מנפץ כל סטראוטיפ לגבי תדמית היהודי האמריקאי האורתודוכסי המתגורר בירושלים.

     

    "הוא היה חביתן", ממשיך מדבד, "כלומר מתכנן חביות. זה נשמע כמו עבודה לפועל פשוט, אבל העבודה של החביתן הייתה לא פשוטה בכלל. צריך לתכנן

    את החבית, את הזויות שלה, זה סוג של מלאכת מחשבת. הוא התיישב בפילדלפיה ובמשך ארבע שנים חסך כסף על מנת להביא לארה"ב את אשתו וחמשת ילדיו שנשארו באוקראינה. ב-1914, סבתא שלי החלה את המסע לעבר הגבול ההונגרי, אליו היא הגיעה בערב תשעה באב. היא תכננה לעשות את הצום בצד האוקראיני ולחצות את הגבול למחרת. אבל בתשעה באב פרצה מלחמת העולם הראשונה. לפי המסורת היהודית כל האסונות הגדולים קרו בתשעה באב. את הגבול סבתי לא יכלה לחצות ולמחרת היא חזרה על עקבותיה לשטעטל במעמקי אוקראינה.

     

    "אחרי המלחמה בא הרעב ולאחריו מלחמת האזרחים. בסופו של דבר, מהיום בו הסבא שלי הגיע לפילדלפיה ועד היום בו אשתו הצטרפה אליו עברו כ-14 שנים, במהלכן מתו ארבעה מתוך חמשת ילדיהם. שבועיים אחרי שסבתא שלי הגיעה לארצות הברית, ב-1924, היא הרגישה ברע, היו לה בחילות נוראיות, היא הייתה כמעט בת 50. עם מעט הכסף שהיה להם הם הלכו לרופא, שאבחן שיש לה גידול. המומים מהחדשות הם החליטו להיועץ ברופא נוסף. ה'גידול', הסתבר מאוחר יותר, היה בעצם תינוק. התינוק הזה גדל להיות אבי", הוא מספר בשעשוע.

     

    "בראש שלי אני תמיד בן 22". ג'ון מדבד ()
    "בראש שלי אני תמיד בן 22". ג'ון מדבד

     

    "הורי נפגשו בשומר הצעיר זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה והחליטו לעלות לארץ ישראל. הם הצטרפו לגרעין שהקים את הקיבוץ הכי גבוה בארץ, קיבוץ סאסא. אבל באבי בער הרצון ללמוד פיזיקה. זמן מה לאחר הקמת הקיבוץ הוא ביקש את רשות חברי הגרעין ללמוד באוניברסיטה העברית. הם צחקו ואמרו לו שלפני זה הוא צריך לעבוד משהו כמו 10 שנים ברפת. התשובה הזו לא התאימה לו והורי החליטו לחזור לארה"ב לחוף המערבי.

     

    "את ילדותי העברתי בעיירת חוף בקליפורניה שנקראת 'לה הויה'. מאוחר יותר עברנו ללוס אנג'לס בעקבות אבי, שהפך למדען גרעין ויזם. הוא עבד אז על פיתוח הסטארט-אפ הראשון שלו, אותו הוא מכר מאוחר יותר לחברת זירוקס. גדלתי בסביבה מאוד ליברלית, מאוד קליפורניה. לא היה שם מרכיב יהודי. לא שמרנו שבת או כשרות. חגגנו חגים, אבל בסדר פסח, למשל, קרה לא פעם שחלק מהאורחים פרשו לשחיה לילית בבריכה", הוא נזכר בחיוך. "השכונה בה גדלתי הייתה יהודית אבל אף אחד לא עשה עם זה כלום. לא ידעתי הרבה על יהדות ולא הייתי סקרן לגבי זה. הורי ניסו לשלוח אותי לבית ספר יהודי, אבל סולקתי ממנו תוך זמן קצר".

     

    שום דבר עד לנקודה זו בסיפור חייו של ג'ון מדבד, שנולד ב-1955, לא מרמז שיום יבוא והוא יוכתר על ידי העיתון "ניו-יורק טיימס" ל"אחד מעשרת האמריקאים המשפיעים ביותר על כלכלת ישראל", וכשהיום הזה מגיע, מדבד כבר לא מגדיר את עצמו כאמריקאי יהודי חילוני אלא כישראלי יהודי אורתדוכסי.

     

    ביקור ראשון בירושלים

    בקליפורניה של ראשית שנות השבעים, מדבד היה אקטיביסט פוליטי, פעיל נגד המלחמה בווייטנאם, שהצטרף למפלגה הדמוקרטית כבר בגיל 14. מאוחר יותר הוא נרשם ללימודי היסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

     

    "אני זוכר שבשבוע הראשון באוניברסיטה נתקלתי בפוסטר ענק של בוב דילן", הוא מספר. "אמרתי לעצמי, נהדר, דילן מגיע לעיר, אני חייב להשיג כרטיסים להופעה. ניגשתי לשולחן שעמד ליד הפוסטר ושאלתי את החבר'ה שם, מתי דילן מופיע? הם בהו בי בזעזוע וענו, 'זה לא דילן, אידיוט, זה בר בורוכוב, מייסד התנועה הציונית ואנחנו ה-Radical Jewish Union'. לא היה לי מושג מי האיש ומה הוא עשה וגם לא הייתה לי זהות יהודית או רדיקלית, שזה השילוב שנראה לי שהם חיפשו".

     

    את הזהות הזו הוא התחיל לפתח בחופשת הקיץ, אותה התכוון לעשות בספרד, אבל הוא מצא את עצמו בירושלים. "לקראת סוף השנה הראשונה באוניברסיטה התקשרתי להורים שלי וביקשתי שיעזרו לי במימון חופשת הקיץ. קיוויתי לנסוע לספרד, שם מרבית החברים שלי התכוונו לבלות את הקיץ. להורים שלי הייתה תוכנית משלהם: 'המקום היחיד שנעזור לך להגיע אליו הוא ירושלים', הם אמרו. לא הכרתי הרבה אנשים שנסעו לירושלים אז הסכמתי".

     

    מה ידעת על ישראל עד לאותה נקודה?

    "שום דבר. אפס מידע. התחלתי לקרוא כל מה שהיה בהישג ידי על ישראל, בין השאר קראתי את The Source, ספר מצוין שכתב ג'יימס מיצ'נר וגם הספר היהודי הראשון בו נתקלתי אשר נכתב בידי אדם לא יהודי. בירושלים הייתי ב-1973, הקיץ של לפני מלחמת יום כיפור. היה לי כל כך כיף בירושלים שרציתי להאריך את השהייה. התקשרתי להורי והם ללא כל היסוס אמרו לי 'תחזיר את התחת שלך לפה ומהר'. בלית ברירה חזרתי".

     

    סטודנט עם חזון. מדבד בצעירותו ()
    סטודנט עם חזון. מדבד בצעירותו

     

    שבוע לאחר חזרתו לחוף המערבי פרצה מלחמת יום כיפור. גם בברקלי המלחמה הורגשה. "אני זוכר את אירגוני הסטודנטים המוסלמים והפגנות ענק עם סלוגנים שאמרו 'מוות לישראל ומוות ליהודים'. אני זוכר את שאגות השנאה שלהם, כשהם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שישראל לא יזמה את המלחמה הארורה הזו. מיד הלכתי למשרדים של 'הלל' בקמפוס ושאלתי 'מה עושים? איך מגיבים?' הם ענו לי שהם לא יודעים ושאלו אותי מה אני מציע. מאחר והגעתי מרקע פוליטי עשיר יחסית, מיד נכנסתי לעניינים. קודם כל ארגנו הפגנת נגד והוצאנו הודעה לעיתונות. תוך זמן קצר נעשיתי אחד הסטודנטים הכי פעילים בתנועה הציונית בקמפוס, לחמנו נגד הפרופוגנדה ואני הרגשתי שאני נלחם על הבית או יותר נכון על מדינת ישראל. ההתקפות על ישראל הרגישו לי מאוד אישיות לאחר הביקור בירושלים".

     

    אתה חושב שלולא הביקור שלך בישראל באותו הקיץ, החיים שלך היו נראים אותו הדבר היום?

    "באופן חד משמעי לא. אחרי המלחמה, שמבחינתי התנהלה גם בישראל וגם בקמפוס I was hooked. חזרתי לישראל בקיץ של 1974, הפעם למדתי עברית באולפן והתחלתי לדבר עברית עם בני המשפחה הירושלמית שלי. בשלב הזה כבר היה לי ברור שאני אהיה ישראלי".

     

    בשליחות הסוכנות

    זמן קצר לאחר מכן קיבל מדבד הצעת עבודה מהסוכנות היהודית. האישיות ההרפתקנית שלו בשילוב עם תחושת השליחות שהוא פיתח בשלב זה גרמו לו להגיד כן.

     

    "הם אמרו לי, 'שמע, אנחנו רואים שאתה פעיל מאוד ויש לנו הצעת עבודה בשבילך: אנחנו נספק לך מכונית ישנה ומקרנת סרטים, גם היא לא חדישה במיוחד, וכמה סרטי פרופוגנדה ואתה תיסע בין האוניברסיטאות ותדבר עם סטודנטים. ההורים שלי חשבו שהשתגעתי, כי זה אמר שאני צריך לקחת הפסקה מהלימודים. אני ראיתי בזה הרפתקה. פגשתי אנשים מדהימים, למדתי איך למכור, לארגן, למדתי מה עובד, איך למצוא הנהגה, לחבר בין קבוצות שונות של אנשים. הרבה מהכישורים בהם השתמשתי לאחר מכן בעולם היזמי רכשתי בעבודה הראשונה ההיא".

     

    לאחר חצי שנה בדרכים, עסוק בשיווק מדינת ישראל, חזר מדבד לספסל הלימודים. שני סמסטרים מאוחר יותר הוא החליט לעזוב שוב את הלימודים, אבל לאו דווקא את הקמפוסים האוניברסיטאים.

     

    "קיבלתי שיחה נוספת מאנשי הסוכנות. הפעם הם רצו שאני אנהל את תחום האוניברסיטאות בכל ארה"ב. 'אנחנו נשלם לך משכורת', הם אמרו לי. 'יהיו לך אנשים שיעבדו תחתיך, ניתן לך תקציב'. העבודה הייתה בניו-יורק של 1977, סוף עידן הדיסקו", הוא מציין. "גרתי ב-93 ולקסינגטון וזו הייתה חוויה לא נורמלית. בעבודה ההיא למדתי גיוס כספים מהו".

    לאחר שנתיים של עבודה עם הסטודנטים חזר מדבד לברקלי לנסות לסיים את התואר, ושוב ללא הצלחה.

     

    "השנה הייתה 1980 ואני אמרתי לעצמי שאני עולה לארץ לא יאוחר מסוף השנה. ניסיתי לסיים את שני הקורסים האחרונים שלי בתואר, שבאופן אבסורדי היו קורסים בעברית, ולא הספקתי. בכל השנים שעברו מאז, חייתי עם המחשבה שאין לי תואר אקדמאי. אמרתי לעצמי שגם לביל גייטס לא היה תואר אקדמאי וגם לא לא לסטיב ג'ובס, ואחר כך גם זוקרברג עזב את הלימודים בלי תואר... רק שיום בהיר אחד, אחת החברות אותה הקמתי הונפקה לבורסה. לפני הנפקה של חברה יש תהליך שלFact Check לקורות החיים של האנשים העובדים בחברה. יום אחד אני מקבל טלפון מהחברה שמטפלת בזה והם אומרים לי, 'שמע, יש לנו בעיה'. 'עם מי?' אני שואל. 'איתך', הם עונים. 'למה לא הזכרת את התואר שלך מברקלי?' 'כי אין לי', עניתי, 'לא סיימתי אותו'. 'אדוני', הם אומרים לי, 'יש לך תואר'. מיד התקשרתי לברקלי ולמרבה הפתעתי גיליתי שאכן סיימתי את התואר ב-1980, לא ברור לי מה קרה שם, אבל בשורה התחתונה התואר חיכה לי כל השנים האלה, ועוד תואר בהצטיינות! חיים שלמים העברתי במחשבה שאין לי תואר אקדמאי".

     

    הדיפלומה, למתעניינים, תלויה במרתף המשחקים של הנכד שלו.

     

    "כשהגעתי לישראל התחלתי לעבוד עם הסוכנות. חשבתי שאני אכנס לפוליטיקה או שאהיה מחנך, אבל לאחר שנה אבי הגיע לביקור לבדוק מה קורה איתי. הוא פתח חברה חדשה, שהתעסקה בסיבים אופטיים, משהו שאף אחד לא שמע עליו בזמנו. הוא אמר לי, 'בוא איתי לפגישה ברפא"ל בחיפה. ניסע ביחד, אתה תעזור לי עם העברית ועל הדרך נעשה לנו יום כיף ביחד'. הגענו לפגישה. לא היו אז אייפונים לשחק איתם, אז מצאתי את עצמי יושב בפינה ומת משעמום. בתום הפגישה, אחד המהנדסים פנה אלי בעברית ואמר, 'נו, מדבד הצעיר, מה אתה עושה פה בישראל?' עניתי לו שאני מעביר הרצאות על ציונות ודברים כאלה. הוא אמר לי, 'באמת?' עניתי לו, 'כן, באמת'. 'בזבוז טוטאלי', הוא אמר לי. 'אתה חושב שזה ציונות? מה שאבא שלך עושה זה ציונות. תעזור לו לבנות מפעל לסיבים אופטיים להם המדינה זקוקה, תיצור מקומות עבודה חדשים, תהיה יזם!' בדרך חזרה לירושלים שאלתי את אבי על מהות העבודה שלו, שכן הרקע שלי היה בהיסטוריה ומדעי הרוח. באותו היום החלטנו להתחיל לעבוד יחד.

     

    "באותה תקופה פגשתי את אשתי לעתיד, ג'ין. אני זוכר שנפגשנו והתאהבנו ושמיד אמרתי לה, 'שמעי, אם אני מגייס את הסכום הזה ייתכן ונאלץ לעבור חזרה לארה"ב לשנה פחות או יותר. נצבור הון ונחזור... '. וכך כמעט היה. ב- 1984 גייסתי הון של 600,000 דולר מ-ECI Telecom. מאיר לייזרמן, הבוס של ECI בזמנו, דרש שאני אעבור למספר שנים לארה"ב. אז עברנו לסנטה מוניקה ושם הקמנו את חברתMeret , צמוד למפעל למחזור אשפה, שמשך אליו ים של ציפורים שנורא שעשעו את המשלחות שהגיעו אלינו מיפן. זה היה תחילת המסע שלי בעולם ההיי-טק, נפוטיזם טהור!" הוא מדגיש בהומור לא מתנצל.

     

    אפרופו נפוטיזם, לא היה לך קשה לעבוד עם המשפחה?

    "יש כמות עצומה של משפחות בעולם שעובדות ביחד. נכון, זה גם קשה, אבל מצד שני יש לך גב ואתה יכול להיכשל. אבי, ד"ר דיוויד מדבד, היה טיפוס יוצא דופן. חייו היו מעוררי השראה ולכן הייתי בר מזל לשהות בחברתו וללמוד כל כך הרבה. למדתי ממנו המון".

     

    מה היה הדבר הכי חשוב שלמדת ממנו?

    "לא לקחת את החיים יותר מדי ברצינות. הוא לקח את החיים ברצינות אבל היו לו גבולות. למשל, כל יום בשעה 3 הוא היה יוצא לגלוש או לשחות, לא משנה מה היה קורה בעולם. המשרד היה ממוקם שלוש דקות מהחוף של סנטה מוניקה, ולא משנה מה היה נושא השיחה שלנו באותו הרגע, הוא היה קוטע אותי ואומר לי ברצינות:now Son, I got to go to the beach".

     

    סיכון בישראל

    כשמונה שנים לאחר שג'ון ואביו הקימו את Meret הם מכרו אותה לחברת הנפט "אמוקו".

     

    "הבנתי מההתחלה שסיבים אופטיים זה נושא נורא חם", הוא מסביר. "אולי לא הבנתי כמה חם זה היה ואילו הייתי יותר מנוסה הייתי מתמחר את החברה אחרת או מחכה כמה שנים לפני שהייתי מוכר, אבל ג'ין ואני היינו כבר שש שנים בארה"ב שזה חמש שנים יותר ממה שהבטחתי לה. נולדו לנו שלושה בנים והתקרבנו מאוד ליהדות. כל מה שהיא רצתה וגם אני זה לחזור לישראל".

     

    עם חזרתו לישראל הקים ג'ון חברה בתחום התוכנה, לאחריה, בשנות ה-90 הוא הקים ביחד עם ניל כהן קרן הון סיכון בשם "יזראל סיד", אחת הקרנות הבולטות בשוק הישראלי.

     

    "השנה היתה 1994. פתאום כולם התחילו להקים קרנות הון סיכון וגם אנחנו, במרתף ביתי בירושלים". תוך זמן קצר הצטרפו לקרן חברים נוספים.

     

    הייתם עוף קצת מוזר בתחום של קרנות תל אביביות והרצליניות.

    "הקרן שלנו תמיד נחשבה לקרן של ירושלמים, אמריקאים, דתיים ודוברי אנגלית, באמת עוף מוזר בתחום. קיבלנו עסקאות מאוד טובות, כי היו לנו קשרים טובים מאוד בארה"ב. היינו מהקרנות הראשונות שהיו ישראליות אבל 'אנגלו' ועשינו את העבודה שלנו ביד רמה במשך 11 שנים. בתום התקופה הזו גייסנו והשקענו קרוב ל-260 מיליון דולר".

     

    ב-2005 נפרדו השותפים לקרן ויצאו איש לדרכו. מדבד הקים סטארט-אפ חדש בשם "ורינגו" אשר הונפק ב-2007 וזכה בכותרת “One of the most improbable IPO of all times” על ידי העיתון הנחשב "וול סטריט ג'ורנל".

     

    לפני שנתיים, יצא מדבד להרפתקה יזמית חדשה, לה הוא קראOurCrowd , פלטפורמה המאפשרת לציבור הרחב להשקיע סכומים יחסית קטנים (10,000 דולר ומעלה) בחברות הזנק מקומיות.

     

    באתר החברה ניתן לקבל אינפורמציה על הזדמנויות השקעה שונות בסטארט-אפים, דיווחים על החברות ופרסומים שונים. המידע הזה מיועד למשקיעים פרטיים, בעלי יכולות פיננסיות, שסטארט-אפ בתחילת הדרך יכול לגייס מהם סכום מכובד.

     

    למה בעצם אתם מספקים את כל האינפורמציה הזו בחינם?

    "משנות ה-90 מצאתי את עצמי הופך להיות סוג של דובר בלתי רשמי של תחום ההיי-טק בישראל בכנסי היי-טק ברחבי העולם. התחלתי להעביר הרצאות על ישראל וטכנולוגיה, נהניתי מזה ועל הדרך פגשתי אנשים מעניינים כמו סול זינגר ודן סניאור, שלימים כתבו את הספר Start-Up Nation והפכו לחברים אישיים. כשעזבתי את ורינגו ב-2010 התחלתי להופיע ולדבר אפילו יותר בכנסים הללו. בכל מקום בו דיברתי ניגשו אלי אנשים בתום ההרצאה עם כרטיסי ביקור ואמרו לי שהם מעוניינים להשקיע בהיי-טק ישראלי. אז עוד לא היה לי כלום, אז הפניתי אותם לאנשים בתחום כמו חמי פרס, אבל הם לא היו מעוניינים להיכנס בסכומים גדולים. במקביל, הבחנתי שהתחום של מימון המונים תופס תאוצה מרשימה, לא בעולם ההיי-טק אבל בהרבה תחומים אחרים והתחלתי לגבש תוכנית פעולה שתאפשר לאנשים גישה יותר פשוטה לתחום הזה".

     

    ‏OurCrowd הושקה בפברואר 2013. נכון להיום היא נחשבת לחברת גיוס ההמונים הגדולה בעולם עם קרוב ל-6,000 משקיעים מ-70 ארצות. החברה השקיעה עד כה קרוב ל-80 מיליון דולר ב-52 חברות סטארט-אפ ישראליות.

     

    ‏Tech Crunch” דיווחו שאנחנו נשקיע קרוב ל-100 מיליון דולר בהיי-טק ישראלי בשנה הבאה. זה לא נשמע הרבה, אבל כשחושבים על קרן השקעות רגילה של 200 מיליון דולר, שלא משקיעה יותר מ-15%-20% מסכום הקרן בשנה, מתקבלת קרן בסדר גודל של מילארד דולר. זה משהו שלא קיים כיום בשוק הישראלי".

     

    כמה אתה מאמין בהיי-טק ישראלי?

    "מאוד. אני חושב שזה תחום שמשתבח עם הזמן, איכות החברות עולה, סכומי האקזיטים גדלים יותר. ב-18 חודשים האחרונים היו שמונה אקזיטים של קרוב למיליארד דולר. היום, כשאני מדבר מול קהל של הפדרציות היהודיות או חברי איפא"ק, רוב האנשים בחדר לא משקיעים בהיי-טק ישראלי. אני מקווה שבעזרת הפלטפורמה שלנו המצב הזה ישתנה ושאנשים יבינו שאם פעם הם תרמו למדינה בנטיעת עצים וקניית אגרות חוב ישראליות, היום אפשר לתרום למדינה על ידי השקעה בתעשיית ההיי-טק".

     

    לקראת סוף השיחה אני מעלה את השאלה המעסיקה רבים: מה יש בה בישראליות שגורמת לגלי היזמות וההמצאה שהפכו את ישראל לאותה אומת הסטארט-אפ, כביכול.

     

    "זה לא רק סיפור ישראלי", מדבד ממהר להבהיר, "זה סיפור יהודי. כרבע מהאנשים ברשימת מאה האנשים העשירים בארצות הברית של המגזין 'פורבס' הם יהודים. את אותו האחוז ניתן למצוא באנגליה, אוסטרליה, צרפת ומסתבר שאפילו ברוסיה. האם זו קונספירציה? האם יש לנו די.אן.איי יוצא דופן? מה זה? הרי אנחנו מהווים כ-0.2 אחוז מאוכלוסיית העולם, זה יצוג מאוד לא פרופורציונלי בלשון המעטה. לדעתי זה קשור למי שאנחנו מבחינת התרבות ובגישה שלנו לסיכון. רב האנשים נמנעים מסיכון ואילו היהודים והישראלים חיים תמיד בצל סכנה קיומית. בשבילנו, לחשוב על להקים חברה או לכתוב מחזה שאולי יכשל זה לא Big F deal ", הוא צוחק וחוזר לעברית. "יש דברים גרועים מאלו. בשבילי, להיות יהודי אומר להיות תמיד מעורב בעשיה, וכשמסתכלים על ישראל רואים את כל הדברים האלו. תראי את שמעון פרס, למשל, בן אדם בן 90 יצא עכשיו עם סרטון על חיפוש עבודה, זה גאוני! אבי, שעבד עד לשבוע בו הוא נפטר, כתב ספר שנה לפני פטירתו בו הוא דיבר בין השאר על הייחוד ביהדות, ייחודו של עם אשר שומר את העבר בתודעה שלו, מסורת של 4,000 שנה. התפיסה השורשית הזו היא בעלת ערך רב ליהודים כעם".

     

    צעיר לנצח

    בקרוב ימלאו למדבד 60 והוא יוכל לומר שהוא חי קרוב למחצית חייו בישראל.

     

    אתה מרגיש ישראלי או אמריקאי?

    "ישראלי, לחלוטין", הוא אומר ללא היסוס. "אני מאוד אוהב את אמריקה, גורל העולם תלוי באמריקה אשר עומדת בשביל מה שנכון, חופש, קפיטליזם, דמוקרטיה, מצוינות... אם אמריקה תיכשל העולם יעמוד בפני עתיד מאוד אפל, אבל אני מרגיש ישראלי בכל רמ"ח אברי".

     

    מה אתה מבין היום שלא הבנת בעבר?

    "שהחיים הם מאוד מאוד קצרים. אני מסתכל על 30 השנים הבאות שלי ומקווה שיצא לי לרקוד בהרבה מהחתונות של נכדי, לשתות הרבה ויסקי טוב עם חברים בסופי שבוע, לשבת על חוף הים ולדוג ובו זמנית לגייס משקיעים ליוזמות חדשות. אני לא מאמין שאני עומד להיות בן 60. בראש שלי אני תמיד בן 22 וגם כשהייתי בן 14 הייתי בן 22, המנטליות שלforever young היא תכונה חשובה, הכרחית ומקור הכח שלנו בתור יהודים. בין אם מדובר בדוד המלך, בשמעון פרס או באבי עליו השלום, שלא שכח בכל יום בשעה שלוש ללכת לשחות או לגלוש בים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים