שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הווה ללא עבר: לכתוב על המציאות

    איך כותבים על ההווה כשאין עבר ובעצם גם כשאין הווה? ברומן "בבית הקפה של הנעורים האבודים", מציג פטריק מודיאנו דמויות הרושמות לפרטי פרטים את המתרחש בחייהן - בעוד שאין דבר שמחכה להן. ביקורת

    הדרך המיטבית לקרוא את "בבית הקפה של הנעורים האבודים" היא להתחיל בסוף דבר של המתרגם ניר רצ'קובסקי, לאו דווקא בגלל הפרטים הביוגרפיים ההכרחיים, אלא בגלל ה"מפתח פואטי" שהוא נותן שם - מודיאנו השתייך לתנועה ספרותית הנקראת סיטואציוניזם, שחרטה על דגלה שוטטות נטולת מטרה, מעין ספרות פסיכו-גיאוגרפית, שמטרתה לחיות את ההווי האורבני בצורה חיה תוססת, לפתח מודעות חדשה לנוף העירוני המתפתח והמתעצם תדיר, ולהיחלץ מהנתיבים שהשיטה הקפיטליסטית והעולם המודרני כופים עלינו.

     

    הגיבורה הראשית של שני הרומנים הקצרים של מודיאנו (זוכה פרס נובל בספרות לשנת 2014) היא פריז, אבל זו פריז אחרת ממה שהורגלנו אליה בספרים, והיא אף נבדלת מזו הרב-גונית שמצאה את ביטוייה בשלל ציטוטים באסופה "פריז, סיפור אהבה" שליקט לאחרונה ראובן מירן. קל להשליך לטקסט את המילה "אותנטיות", אבל מדובר במילה גנרית מדי. אותנטיות היא מושג שקשה לשים את האצבע על מה בדיוק מכונן אותו, אבל מרגישים אותו אינטואיטיבית, ובמהלך הקריאה במודיאנו הוא מורגש בצורה עוצמתית במיוחד.

     

    "בבית הקפה של הנעורים האבודים" מאת פטריק מודיאנו - לכתוב את ההווה בלי עבר ()
    "בבית הקפה של הנעורים האבודים" מאת פטריק מודיאנו - לכתוב את ההווה בלי עבר

     

    העיר היא כמו עוגן בלתי נראה שעליו מפליגות הדמויות הנואריות החמקמקות. זו פריז שמתקפלת מתוך הסטריאוטיפי והרומנטי לכדי שיומים פשוטים של רחובות, רובעים, דמויות, שלטים וחנויות, ולא גולשת לרגע לתוך נסיונות להגדיר ולמצב את עצמה, אלא פשוט נוכחת במן דופק חיים חמקמק.

     

    אין מדובר בפריז של השוליים, וגם לא של המעמד הגבוה, זו לא פריז מעמדית, אבל היא בהחלט יותר אפלולית מנוצצת, ולמרות שמודיאנו לא מפליג בתיאורים חושיים של ריחות וטעמים וצלילים - ודווקא מפאת ההיעדר המופגן הזה - זו פריז שמסתערת על החושים, שמאמצת אותם לצאת מתוך הקונכייה העצבית, כובשת את הקורא לחלוטין ולא רק לרגע אחד.

     

    ברומן הראשון, הפוליפוני, זו בחורה בשם לוקי, שבעלה שולח בלש פרטי להתחקות אחר עקבותיה, לאחר שיום אחד לקחה את רגליה ועזבה. היא מצאה את מקומה באזור אחר, בעיקר סביב בית קפה מקומי, וכמעט כל האנשים האקראיים, יותר או פחות, שנמצאים בטריטוריה נמשכים אחריה, אם כי לאו דווקא מדובר במשיכה מינית, אלא יותר למסתורין האנושי שבה. כפי שאומרת אחת הדמויות: "זה טיפשי, מה שאני אומר, אין מה להבין, כשבאמת אוהבים מישהו צריך לקבל את החלק הנסתר שבו, ובגלל זה אנחנו אוהבים אותו".

     

    הרומן השני, "עשבי הלילה", מחדד יותר את איכויות הכתיבה האורבניות והפואטיות של מודיאנו, זה ניכר כבר במשפט הפתיחה המקסים: "ואף על פי כן, לא חלמתי". גם כאן יש דמות מסתורית של אישה, וסופר שמנסה להתחקות אחריה ממרחק הזמן. בניגוד לרומן הקודם, הדמות הנשית פחות חמקמקה ויותר מאופיינת, אך לא היא הגיבורה, וה"סיפור" שלה הוא לא הסיפור המשמעותי, אלא מה שקורה סביבה (ולמעשה כמעט לא קורה דבר).

     

    בנוסף, מלבד אותה "פסיכו-גיאוגרפיות", יש רכיב מאוד דומיננטי בשני הרומנים והוא הרישום. בשניהם יש דמויות שרושמות את המציאות לפרטיה, עד התפלים ביותר לכאורה, כדי שלא תחמוק, כדי שאפשר יהיה לזכור את הנשכח, כדי ליצוק משמעות במה שלכאורה מרגיש טריוויאלי.

     

    ברומן הראשון מדובר בדמות שרושמת במחברת מיוחדת את כל באי

    בתי הקפה השכונתי: מי הגיע, מתי בדיוק ואולי אף כמה זמן הוא שהה. מעין יומן נוכחות דינמי, ולכאורה מחברת מיותרת, כפייתית, שמי בכלל ירצה לקרוא בה נוכח הרומנים והספרים האחרים המוזכרים - במיוחד ספרים שלוקי אוהבת, על האין ועל אסטרונומיה וכדומה - אבל יש ביניהם קשר מתוחכם: רוב הספרים המוזכרים אכן מנסים "למפות את האין" הגלובאלי, הקוסמי, ואילו המחברת מנסה למפות את האין האנושי. שניהם מנסים להתמודד עם אקראיות הקיום, וללא הצלחה, כי זו משימה אבודה מראש.

     

    ב"עשבי הלילה" דמות הסופר לוקח את הרישום צעד אחד קדימה - לא מדובר רק בשמות, והוא שוטח סביב הרישום אג'נדה פילוסופית שלמה. "כשאני קורא מחדש משפטים מסוימים, שמות מסוימים, הערות מסוימות, נדמה לי כאילו שידרתי אותות מורס לזמן מאוחר יותר. כן, כאילו רציתי להשאיר, שחור על גבי לבן, ציוני דרך שיאפשרו לי, בעתיד רחוק כלשהו, לשפוך אור על החיים שחייתי באותה עת בלי ממש להבינם".

     

    יתכן ומדובר בעניין די פעוט - לכתוב את הווה כדי לזכור את העבר, אבל דמות המספר מודה בצורה חד-משמעית שאין בכלל הווה ואין בכלל עבר, והכל מעורבב, אז מניין נובע הצורך הכפייתי לרשום כל דבר? בעיקר פלסיבו כנגד הזמן, כנגד הזקנה, כנגד המוות. זו בעצם נשמת החיים של היצירה של מודיאנו, אבני הבניין שלה - לשם הכל מוביל, לא ל"פתירה הדרמטית" של העלילה, אפילו לא לפריז, אלא לאין האורב מעבר לפינה.

      

     "בבית הקפה של הנעורים האבודים", מאת פטריק מודיאנו. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת אחוזת בית. 247 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AFP
    פטריק מודיאנו. פלסיבו כנגד הזמן
    צילום: AFP
    לאתר ההטבות
    מומלצים