פסטיבל הסרטים השמיני הבוחן את ישראל האחרת ננעל אתמול בערב (חמישי) עם הקרנת סרטו של יוסף פיצ'חדזה, "סוכריות", באולם ג'יי.סי.סי באפר ווסט סייד. הפסטיבל הציג השנה, כמו בפעמים הקודמות, הצצה עמוקה יותר לסוגיות החברתיות בישראל, שבדרך כלל עוברות השטחה משמעותית בדרכן לאמריקה.

"לאן היו הולכים הסרטים הללו אם לא היה את פסטיבל ישראל אחרת?", תהה אחד מבאי הפסטיבל לאחר אחת ההקרנות. אכן, נראה שבעוד שהפסטיבל נותן במה לקולות העוסקים בקונפליקט הישראלי-פלשתיני, שממילא זוכים לחשיפה מוגברת מחוץ לישראל, הוא גם משמיע צלילים אחרים, העוסקים בשלל בעיות פנים חברתיות בארץ. השנה נדמה שהדגש בכל הסרטים היה על סוגיית הזהות.

דנים ושרים. מנהלת הג'יי.סי.סי ג'וי לוויט עם מנשה נוי, לוסי אהריש, דרור מורה ודייויד ברוזה(צילום: אמיתי כהן-הלברשטאם)

"משפטי חיים", של הבמאים נורית קידר וירון שני, עוסק בנער שאביו מוסלמי-ישראלי שבעבר היה אחראי לפיגועי טרור נגד יהודים, ואמו יהודיה שהתחרדה. אותו הנער מסתובב בעולם בנסיון למצוא לעצמו זהות איתה הוא יוכל להיות שלם. "שקופים" של מושון סלמונה עוסק בנער בדואי שמשתחרר משירותו בצה"ל ונקרע בין המסורת של משפחתו לבין הרצון להגשים את חלומו הפרטי. "טרנזיט" עוסק במשפחה פיליפנית שהגיעה לישראל בעקבות עבודה ועתה נאבקת על הזהות הישראלית שלה. "אינתא עומרי", סרטו הקצר של עדיה עמרי אור, עוסק בדרוזים המשרתים בצה"ל. "על צד שמאל" הוא שמה של מיני-סדרה אותה ביים רון כחלילי העוסק במות השמאל הישראלי ובאותה הזדמנות מנסה להבין האם באמת היה אי-פעם שמאל אמיתי בישראל. "מפריח היונים" של נסים דיין עוסק בקהילה היהודית עיראקית, רגע לפני העליה הגדולה לישראל בתחילת שנות החמישים.

"שפה עבורי היא יותר מתקשורת, היא הצליל של הנפש, היא זהות", עונה השחקנית אהובה קרן לשאלה מהקהל מדוע השפה ב"מפריח היונים" היא עיראקית-יהודית. קרן, שהגתה את הרעיון לסרט ומשחקת בו באחד התפקידים הראשיים, אומרת, "עבורי הסרט היה המסע לחיפוש הזהות של האחר. הקהילה היהודית בעיראק הייתה הקהילה היהודית הוותיקה בעולם, וכשעלתה לארץ היא למעשה ויתרה על הזהות שלה. סיום הסרט, כשהם עולים על המטוס לישראל, הוא עבורי כמו הלוויה לקהילה הזאת. בסרט הבא שלי אני רוצה לעסוק בהיותי בת למהגרים ואיך חייתי עם הקונפליקט הזה".

דייויד ברוזה ומירה עווד(צילום: שולמית סעעדלר-פלר)

במיני סדרה "על צד שמאל" עולות סוגיות אחרות של זהות. מתוך הראיונות שערך יוצר הסדרה, רון כחלילי, עם אנשי התנועה הקיבוצית, מפ"ם, מק"י ומצפן, עולה התהייה לגביי מידת היותו של השמאל הישראלי לדורותיו שמאל אמיתי. כחלילי מראיין בין היתר את אליקים העצני, שהיה חבר במפלגת מפ"ם שנחשבה כשמאל והיום גר בקריית ארבע, וכן את הסופר סמי מיכאל, שהגיע מעיראק כאחד ממנהיגי המחתרת הקומוניסטית ונתקל בארץ ביחס משפיל וגזעני מאנשי שמאל ציוני אירופאים. "אם הרעיון של השמאל הוא הרצון לשיוויון אזרחי כולל, זה אומר שמעולם לא היה שמאל פוליטי בארץ וצריך להתמודד עם זה", אומרת ענת סרגוסטי, יועצת התוכן הראשית לסדרה. "ניסינו להראות את הצד הלא מסופר של הקמת מדינת ישראל ולהציג את המיתוס של בניית הארץ בידי ה'שמאל' באור אחר. רצינו לחשוף את השכבות ולנתח אותן".

בפאנל "פרספקטיבות אחרות", סיפרה העיתונאית והשחקנית לוסי אהריש על מסע הזהות הפרטי שלה. "גדלתי בדימונה. הייתי הילדה המוסלמית היחידה בבית ספר. ההורים שלי החליטו לא לספר לי על הנכבה ומעולם לא פגשתי פלשתינים מחוץ למשפחה שלי. גדלתי בתור ימנית ציונית, שמאמינה שצריך להשמיד את הערבים. רק כשהגעתי ללמוד באוניברסיטה העברית, מישהו לקח אותי לראות את חומת ההפרדה. עבורי, זה היה כמו בסוף של 'המופע של טרומן': הגעתי לחומה והבנתי שיש כאן סיפור גדול יותר, שיש דברים מעבר לחומה שאני לא מכירה, ושיש שתי קבוצות שלא יודעות כמעט כלום אחת על השניה. הקיץ האחרון היה לא פשוט. את אזרחית במדינה, אבל את מרגישה שכשראש הממשלה מדבר ל'ישראלים' הוא מתכוון רק ליהודים. זה מצב מסובך לגור במדינה שהשלטון לא מכיר אותך וממילא לא פונה אליך".

נראה שגם הקהל שהגיע לפסטיבל תוהה על זהותו. במרבית ההקרנות, הנוכחות הבולטת היא של יהודים-אמריקאים מבוגרים, שמגיעים להיחשף לתרבות עכשווית ישראלית, אך בעיקר להמשיך ויכוח היסטורי על ציונות, על חוקיות המעשים שנעשו בשמה ועל הרלבנטיות שלה היום. מהשאלות שנשאלו לאחר ההקרנות עולה שהקהילה המקומית, או לפחות זו שהגיעה לפסטיבל הזה, חלוקה עם עצמה בשאלה זו והגיעה על מנת לנסות קבל תשובה. חלקם חושבים שהציונות הייתה רק תירוץ לפשעים כלפי הפלשתינים שבוצעו בזמן הקמת המדינה, חלקם שואלים לאן היינו אמורים להגיע אם לא לישראל? וחלקם מנסים לקבל הסבר ליחס של יהודי אירופה למזרחים, שבגינו חלקם היגרו לארצות הברית לפני שנים. רוב השאלות מתרכזות בהתעמקות בבעיות העבר וב"מה היו צריכים לעשות", לא ב"לאן הולכים מכאן".

עוד צד של החיים בישראל שקיבל דגש השנה הוא הייאוש. "חשיכה", של מוחמד בכרי מספר על אב שנאלץ למכור את אחת מבנותיו כדי לקנות אוכל לשאר המשפחה. "זה משהו שקורה עכשיו, לא בארץ, אבל באמת קורה", סיפר בכרי אחרי ההקרנה.

הייאוש שלט גם בדבריו של העיתונאי והסופר סייד קשוע, לאחר הקרנה של פרקים מסידרת הטלוויזיה שיצר, "עבודה ערבית", העוסקת בפלשתיני-ישראלי שמנסה להשתלב בחברה הישראלית ובכל פעם נתקל במחסום שנובע מהיותו ערבי.

"אני ריאליסט ופרגמטיסט ואני לא רואה הרבה תקווה", אמר בפאנל "פרספקטיבות אחרות" דרור מורה, במאי הסידרה הדוקומנטרית "שומרי הסף", שבה ראיין את ראשי השב"כ האחרונים וחשף שאפילו הם מצדדים בהליך מדיני לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. "אני רואה תקווה במנהיגים, וכרגע אין שום מנהיג שיכול להניע תהליך", אמר מורה. "עמי איילון סיפר לי פעם את הסיפור על הבית בירושלים שבו בן גוריון כביכול יושב וחושב עבורנו, ואז כשאתה הולך לבקר בבית אתה מגלה שאין שם אף אחד ומבין שאתה צריך לחשוב עבור עצמך. הלקח הוא שאין לנו מנהיגים והפתרון צריך להגיע מהאזרחים. אני לא רואה שום תנועה גדולה כזאת בארץ עכשיו. אני כן רואה תקווה בפרויקטים כמו של דיוויד ברוזה, שמנסה ליצור מציאות של דו קיום".

הפרויקט שמורה מדבר עליו נקרא "מזרח ירושלים, מערב ירושלים", ובו ברוזה הקליט אלבום בסטודיו במזרח ירושלים בשיתוף עם אמנים אמריקאים ופלשתינים. "סעיד, מוזיקאי פלשתיני שאיתו הגיתי את הפרויקט, הודיע לי לפני תחילת הצילומים שהוא בעצם לא מוכן להשתתף. בהתחלה הבטן שלי התהפכה, אבל אחרי שהוא אמר שבכל זאת נוכל להקליט את האלבום בסטודיו שלו במזרח ירושלים נרגעתי. עצם ההקלטה של אלבום של אמן ישראלי בסטודיו פלשתיני עושה משהו. אני חושב שבראש ובראשונה, לפני התערבויות של מדינות אחרות, זה קונפליקט מזרח תיכוני, ומה שחשוב הוא איך אנחנו מסתדרים. הדאגה שלי היא איך לשמור על מציאות שבה אני בקשר גם עם ילדים משועפט וגם עם מתנחלים". נקווה שהמשפט הזה של ברוזה, שהיה להבלחה היחידיה של תקווה בפסטיבל, יהיה הטון השולט בפסטיבל בשנה הבאה.