שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ברוכים הבאים ל-2014: הגראמי כבר לא מעניין

    אז ביונסה ויו-2 שברו שיאי מועמדות. למי אכפת? טקסי פרסי המוזיקה, אולי מוסיפים כבוד למוזיקאים אך כבר מזמן איבדו את הקהל. עמי פרידמן חושב שמדובר בקונספט ארכאי ומטופש שכבר לא באמת משנה משהו למישהו

    נו, שמעתם? ביונסה עשתה היסטוריה בסוף השבוע! כן, היא הפכה רשמית לזמרת עם המספר הרב ביותר של מועמדויות לפרס הגראמי בכל 57 שנותיו, עם לא פחות מ- 52 מועמדויות מצטברות! ולא רק היא, גם להקת יו-2 שברה את הגראמי, כשהפכה ללהקה שזכתה למספר הרב ביותר של מועמדויות לפרס ועוד קודם ללהקה שזכתה בהכי הרבה פרסי גראמי בהיסטוריה! נכון שאתם לא יכולים לחכות ל"טקס החשוב ביותר בעולם המוזיקה"?

     

    רגע, לא שמעתם, או לחילופין - שמעתם וזה פשוט לא מעניין אתכם? ובכן, יש לכך סיבה טובה, והיא שהשנה היא 2014, טקסי פרסים הם קונספט ארכאי, מיושן ומטופש ובסופו של דבר - הם לא באמת משנים משהו. ברצינות, פרט לאנשי תעשיית המוזיקה האמריקנית, לא נראה שמישהו טורח בכלל להתעדכן ברשימת הזוכים והזוכות בפסלון הנחשק, ולמעשה אפילו אלו שתפקידם העיתונאי הוא לזכור רשימות זוכים משנים עברו כבר לא טורחים. אז למה זה קרה בעצם?

     

    שברה את הגראמי. ביונסה

     

    בוא נתחיל בעובדה שמלכתחילה הרעיון של הענקת פרס על יצירה כבר לא מתאים לחוקי עולם האמנות החדשים. בעולם החדש של הערכת המוזיקה כוחם של המבקרים ירד משמעותית, תוצאת ריבוי אמצעי תקשורת ובלוגים וההבנה הברורה שדעת מבקר היא לא יותר מגחמת אדם אחד. התקשורת האמריקנית יכולה להלל את האלבום של יו-2 עד מחר (הוא מועמד בין היתר לפרס "אלבום הרוק של השנה"), בעוד לדעת כותב שורות אלה, למשל, מדובר בקשקוש של חבורת מוזיקאים שבעים ומנותקים. האמת, בסופו של דבר, תעמוד איפשהו באמצע ולא ממש תשנה לאף אחד.

     

    מדונה וקווין לטיפה בגראמי 2014 (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    מדונה וקווין לטיפה בגראמי 2014(צילום: רויטרס)

     

    בעידן שבו לכל משתתף ריאליטי "האמת שלו" (כי בשלב מסוים האמת פשוט הפכה סובייקטיבית), טעם מוזיקלי הוא עניין נתון לוויכוח. כמו טקס הגראמי כך גם טקסט האוסקר, שמאבד צופים מדי שנה והופך מזויף, צפוי ופלסטיקי יותר - בטח מול האפקט שיצרו הרשתות החברתיות והעובדה שבשנים האחרונות הקשר הישיר בין האמן לבין הצרכן התהדק משמעותית. מארגני הטקסים הללו יכולים להמשיך להכתיר את האנשים הנכונים החדשים בפומפוזיות הממלכתית שהם נוקטים בה כבר שנים, אבל העובדות בשטח מראות שלקהל טעם ומעצבי דעת משלו, ואלו לא תלויים בהחלטה של ועדה זו או אחרת.

     

    ועל כן, גם אם סביר להניח שבונו, דה אדג' ושות' יעזבו את לוס אנג'לס ב-8 בפברואר עם קצת יותר זהב למדפים העמוסים גם כך, האמת המרה היא שאת עיקר הרעש סביב אלבומם האחרון יצר דווקא אקט כפיית אלבומם שביצעו בכל מכשיר אייפון באשר הוא ולכל לקוחות אפל - בין אם רצו בו ובין אם לא. ב-2012 היה זה המוזיקאי ג'סטין ורנון (הידוע כבון איבר) שזכה על אלבומו השני להערכת אנשי הטקס (ובין היתר היה מועמד בקטגוריית "האמן הבינלאומי החדש"), אלא שבפועל ובשטח מדובר באמן שפרץ לשטח כבר ב-2008 וזכה לאהדת הרשת וחובבי המוזיקה לפחות 4 שנים שלמות לפני ההכרה המאוחרת שקיבל.

     

    U2 - יצירה מעניינת או קשקוש מוחלט?

     

    אבל יותר מכל מונולוג פתיחה, כניסת שטיח אדום או הענקת פרס, המרכיב שהיה הופך את הטקסים הללו לשיחות ברזייה ביום למחרת היה טמון ברגעים שהתרחשו בהם, אלו שפשוט לא יכולת לצפות. כמו טקס פרסי המוזיקה האמריקנית וממש כמו טקס פרסי MTV, גם הגראמי המעונב יותר יצר בעבר עניין בעיקר בשל ההופעות והרגעים הלא מתוכננים שבין פרס לפרס, וכאלה כבר אין ממש, לצערנו.

     

    בישראל של שנות התשעים ותחילת ה-2000 היה טקס פרסי MTV לערב צפיית חובה עבור כל צעיר חובב מוזיקה, בדיוק בשביל רגעים כמו ההופעה של ניל יאנג ופרל ג'אם, הביצוע ל-"Free Fallin'" של טום פטי וגאנז אנד רוזס, משלחת הכפילים של אמינם, הנחש של בריטני, משחק הכסאות של מדונה, ההופעה האקוסטית של ג'ון בון ג'ובי וריצ'י סמבורה, הנשיקה של מייקל ג'קסון וליסה מארי פרסלי והרשימה עוד ארוכה.

     

     

    בשנים האחרונות קשה לחשוב על רגעים גדולים שיצר טקס פרסי מוזיקה (טוב, פרט לרגע ההוא בו הפכה מיילי סיירוס את הטוורקינג לתופעה עולמית). ללא הרגעים הללו, רוב טקסי המוזיקה הם לא יותר ממשדר אפרפר, נגרר ומשעמם ולא רלוונטי. קצת כמו יו-2.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    gettyimages
    ביונסה. שברה שיא ולאף אחד לא אכפת
    gettyimages
    לאתר ההטבות
    מומלצים