שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הכוכבים הם הילדים של הירח": שובה לב
    במובן הכי פשוט ויפה שלו, ספרו של יהונתן גפן, "הכוכבים הם הילדים של הירח" - שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת - הוא ספר על החיים. שרי שביט חוזרת אל מחוזות ילדותה ואל הספר הראשון שהקריאו לה כילדה ומתרפקת על זיכרונות של ירח חייכן הנושק לילדיו הכוכבים

    שלושים שנה עברו מאז ששיגר יהונתן גפן אל מדף ספרי הילדים את קובץ הסיפורים הקצרצרים/ שירים קצרים, "הכוכבים הם הילדים של הירח", שכתב, על פי דבריו, לבתו הבכורה שירה ובהשראתה. הוא היה רק בן 23 שחיבר עבורה את הטקסטים האלו. סוג של ילד בעצמו, אבל כבר הורה צעיר.

     

    "ממה עשוי הירח?" שאלה אותי הילדה הקטנה שלי.

    "מגבינה צהובה".

    "איך אתה יודע, אבא?"

    "כולם יודעים את זה. הירח הוא גבינה צהובה".

    "אפשר לטעום אותו?"

    "לא. אבל אפשר להריח אותו ויש לו ריח של..."

    "גבינה צהובה?"

    "בדיוק".

    "ולמה לפעמים הוא לגמרי עגול", שאלה שירה,

    "ולפעמים חצי, ולפעמים דק ובקושי רואים אותו?"

    "בגלל שהשמש אוכלת אותו כל הזמן."

    "למה?"

    "כי השמש תמיד רעבה".

     

    לטייל בעולמות מופלאים דרך הסיפורים (איורים: נורית גפן בצר) (איורים: נורית גפן בצר)
    לטייל בעולמות מופלאים דרך הסיפורים(איורים: נורית גפן בצר)

     

    הטקסטים המכוננים הללו של גפן, שחלקם גם מצאו את עצמם מולחנים ומושרים לאורך השנים (מיטיבי הלכת שמבינינו יזכרו את ציפי שביט מבצעת להיטי ענק מהספר אי שם באייטיז, כגון: "הייתי הילד הכי קטן בכיתה" או "שלום כיתה אלף", וביניהם במקור דווקא לא נוכח הטקסט הנוסטלגי והמתרפק הזה, שמובא בהקדמה למהדורה החדשה לספר ואינו חלק אינטגרלי מהיצירה) - חוגגים כעת שלושה עשורים במהדורה מיוחדת שמתיימרת להיראות נוסטלגית ופשוטה ממש כמו הראשונה, לצד איוריה המשעשעים של נורית גפן-בצר. ממש כמו פעם.

     

    אבל דווקא הטקסט המובא בפתיח, שבו חושף (שוב) גפן את יסודות היצירה של משפחת גפן, שנדמה שכבר שמענו עליה הכל ומכל כיוון ספרותי ואפשרי אי פעם, מחבר את שאלטר הרגש ישר לשקע הלב הפועם של השירים הכתובים. כי אלו מצליחים לתפוס את התום המוהבק של הילדות, בלי להתנשא במבט בוגר של דובר-הגיוני מעל הילד שמקריאים לו אותם. בלי למכור לו לוקשים במסווה של מחוות דידקטיות, או האפי-אנדים קלישאיים, או סיפורי חיים מימי אגדות רחוקות או מעולמות מופלאים שאינם קיימים באמת מעבר לים.

     

    כי הספר הזה עוסק בשבילים כפריים שבהם אנשים זקנים נוסעים על אופניים. בילדים שרצים ומשתובבים מעל לגדר. באמא שאוחזת את היד לבנה כשהיא חוצה עמו את הכביש. בצדפים שנמצאים על חוף הים. בסיפורי אהבה בין ילדים ובין עננים. ואפילו במעשה הגילוח של גברים מבוגרים.

     

    אילו עולמות מחכים מעבר לימים? (איורים: נורית גפן בצר) (איורים: נורית גפן בצר)
    אילו עולמות מחכים מעבר לימים?

     

    כך, במובן הכי פשוט ויפה שלו, "הכוכבים הם הילדים של הירח" הוא פשוט ספר על החיים. כי גם כשהוא עסוק בכוכבים, בשמש ובמערכת היחסים שלהם עם הירח, או לצורך העניין בקריצה חביבה אל כוכב העשוי כולו מגבינה צהובה - הם מחליקים משם במדרגות של משי לטקסטים קרובים אל הלב כמו זה שמצוי בשיר-סיפור "תמונה מאלבום ישן", ובכך משלבים בין אותנטיות של ילדות כפרית שאיכשהו, בדרך כמעט ניסית, גם בעידן האייפד והטאלבט מצליחה לעמוד במבחן הזמן, לבין הומור וחגיגות של דמיון, שרק הילדים, וככל הנראה גם הירח והכוכבים - ויהונתן גפן של לפני שלושים שנה - עדיין מבינים.

     

    גילוי נאות: "הכוכבים הם הילדים של הירח", היה הספר הראשון שהקריאו לי בגיל שהייתי יכולה לזכור מה כתוב בו, לצד אי אילו יצירות מופת נוספות מהילדות, ואולי מבין הראשונים שזכיתי ללמוד בעל פה בעצמי. ככה זה כשיש לך הורים שמאמינים שסיפור או שיר, מכל סוג, אפשר להקריא לילד גם כשהוא ממש ממש פעוט. לכן כשראיתי אותו בעטיפה חדשה המזכירה את זו הוותיקה - רק שחורה במקום לבנה, ובחתיכה אחת מבריקה ולא ממורטת מרוב שימוש כמו אצלי על המדף הוותיק לא פחות - שמחתי מאוד לקרוא בספר שוב, כי בהחלט ראוי וטוב שזה מופץ מחדש גם בקרב דור הילדים של 2014.

     

    "הכוכבים הם הילדים של הירח" עומד במבחן הזמן (איורים: נורית גפן בצר) (איורים: נורית גפן בצר)
    "הכוכבים הם הילדים של הירח" עומד במבחן הזמן

     

    גפן כתב את המקטעים הטקסטואלים האלו בהשראת הילדים שצמחו סביבו, כאמור, ילדיו, וכן ילדים אחרים, ובהשראת האווירה הכפרית שלקוחה מילדותו בנהלל, שכללה גם כמה סוכני חברות מבוגרים יותר. ריח הרפת, האופה, הבן של האופה, הסבים מקימי המקום, הנופים ושלל הטיפוסים, נוכחים בין ובכל הסיפורים השיריים, ומספקים לקורא הצעיר חוויה חיובית של הזדהות עם שגרת החיים המשעשעת, הנוגה או המהורהרת, העוברת על הדמויות במקום שבו, ככל הנראה, היה זמן לחוות דברים. לחשוב מחשבות. לחבר שירים.

     

    כל שיר ומקטע עוסק, כאמור, בדמות אחרת - אבל יחד הם מרכיבים פיסת חיים שלמה של כפר קטן ואנשים בו מעט, ושל דובר ילדי-בוגר שמסתכל על הסובבים אותו, ויחד עם תמימותו הנורמטיבית, כבר מבין דבר או שניים על החיים. וכילד-קורא, כשהגיבור שלך מבין משהו על החיים, גם אתה מרגיש שהבנתי בזכותו משהו. וזה, למעשה, מה שנקרא: מבחן התוצאה.

     

    ב"תמונה מאלבום ישן" מופיעות, כמו בטקסטים אחרים ביצירה, הדמויות המכוננות בחייו של הדובר השירי בספר. "לסבתא זהבה היו שתי צמות/ ועיניים כחולות מלאות קריצות/ והיא היתה הכי יפה בארץ/ כשבכל הארץ לא היתה אף סבתא/ רק ביצות". בטקסט כמו "משה מתגלח", מתגלה מבט נפלא ממש של ילד על עולם המבוגרים, שמגלה שהם בעצם ילדים מגודלים בגוף של גדולים: "דוד משה/ הוא כזה מין איש/ שלפי איך שהוא מתגלח/ אתה יכול לראות בדיוק/ איך הוא מרגיש".

     

    גם חתולים חושבים מחשבות (איורים: נורית גפן בצר) (איורים: נורית גפן בצר)
    גם חתולים חושבים מחשבות

     

    מערכות היחסים המדויקות בין הילד הדובר לבין המבוגרים בעולמו באות לידי ביטוי גם בשיר-סיפור על הבטן של הרצל האופה. כיצד ילדים מתבוננים באנשים שמנים ואיך הם חווים דימוי גוף שונה שמוצב סביבם? גפן כותב: "...ואף פעם הוא לא מדבר על הבטן שלו/ כאילו שזה סוד/ אני אוהב לחשוב מה אולי יש לו בתוך הבטן הגדולה/ אולי יש לו לחמניות קטנות שמסודרות בשורות או לחם/ גדול או שתי חלות...ואם לפעמים אני חושב שהבטן שלו ריקה ואין שם כלום - אז זה עושה אותי עצוב/ מאוד".

     

    כך שלצד שירי צחוק, הומור, נופי ילדות ושובבות, המקטעים עוסקים לעתים גם בעצב, כמו בטקסט: "ענת בוכה ולא יודעת למה", או באיך שמגיבים הסובבים לסיטואציה כמו בשיר "כשסבא אברהם מת בסתיו": "אמא בכתבה ואבא לא דיבר....ודוד משה הביט כל רגע אל השעון שלו/ כאילו הוא חדש/ כולם הלכו ביחד ולאט לאט/ ורק חשבתי לי כל הזמן/ איפה הוא./ איפה הוא פתאום".

     

    קטעים אלו חזקים במיוחד, כי הם חושפים רגעי חולשה גדולים - לא אצל הילדים, אלא דווקא אצל הגדולים. אבל אלו נחשפים בצורה בריאה, ישירה ושאינה מעמידה פנים או מסתירה דברים כמו מוות או עצב סתמי, קיומי, מתחת לשטיח הוורוד של הילדות. ואפילו לפילטר של שנות ה-70 העתיקות, וגם לימינו אנו, זאת נחשבת עדיין גישה די חתרנית להתייחס לקושי שבחיים, ובוודאי כשמדובר על גילאי הילדות המוקדמת. ויש בגישה זו פן אמיתי, ונעים, ובלתי מקומם בכנותו.

     

    שירים שנכתבו בהשראת ילדים (איורים: נורית גפן בצר) (איורים: נורית גפן בצר)
    שירים שנכתבו בהשראת ילדים
     

     

    השירים שהפכו לקאלט בעקבות הספר הם דווקא אלו שעוסקים דווקא ביחסים של הדובר-הילד אל מול עצמו, ובדימוי העצמי האישי שלו: למשל, כשהוא חווה את הפחד המרגש הראשון בלכתו לכיתה אלף: "ישבנו בשקט עם אמא ועם תרמיל/ ברגע הראשון זה נראה לי מפחיד/ כמו החושך הזה/ הקטן/ לפני שהסרט מתחיל". או בשיר "כבר ראיתם את השמלה החדשה של ענת?" שבסופו מתגלה שהשמלה המושקעת והמיוחדת, ממש לא מתאימה לילדה שאוהבת להסתובב בעיקר עם מכנסיים. וכן בשיר הנפלא, "בן שש וחצי": "יותר מדי קטן להישאר לבדי/ ויותר מדי גדול לשחק עם ענת/ אמא עדיין אוחזת את ידי/ אבל אבא כבר מדבר אלי ברצינות ולאט".

     

    המרווח הזה, שנמצא בין אצבעותיו של ילד קטן שאוחז בידו של המבוגר האחראי - כלומר, בין הרצון הטבעי שיגוננו

    עליו כי הוא ילד, לבין הרצון שידברו איתו בגובה העיניים הבוגרות שכבר מבינות עניין - הופך את "הכוכבים הם הילדים של הירח" ליצירה מקסימה, שובת לב, שמדגימה שלא צריך הרבה פירוטכניקה, להטוטים באוויר, ציורים צבעוניים בתלת-ממד או רעיון סנסציוני, כדי לכתוב ספר ילדים מוצלח באמת. בייחוד כשהמבוגר האחראי הכותב הוא גם קצת ילד בעצמו, שמאמין שהירח עשוי מגבינה צהובה, שחושב שאולי "השלולית שבחצר היא ים שמשתולל", ושאוהב להחביא גולה נוצצת מתחת לכר.

     

    אז עד שהם יגיעו לגיל הטרום-עשרה, לערפדי הדמדומים, למשחקי הרעב, או אפילו להארי פוטר הממושקף - על כלל מעלותיו ומגרעותיו - תנו לפעוטים שלכם קצת חסד קטן: לשכב במיטה ולראות מהחלון את הירח מנשק את הכוכב הראשון, ותעניקו להם ספר ילדים על-זמני שההנאה מקריאתו היא יותר ממובטחת.

     

    "הכוכבים הם הילדים של הירח", מאת יהונתן גפן. איורים: נורית גפן-בצר. הוצאת "כנרת", 38 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איורים: נורית גפן בצר
    "הכוכבים הם הילדים של הירח" - נשאר משובח תמיד
    איורים: נורית גפן בצר
    7 לילות
    מומלצים