שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שירה גפן: "אני לא בתחרות עם אבא שלי"
    "כל מה שאני כותבת - נכתב על עצמי. אני מאוד רגשנית ובוכה כל שניה, ואני בעצם אומרת לעצמי: זה בסדר להיות עצובה, וזה בסדר לבכות" - לרגל צאת ספרה החדש "אגם הדמעות", מספרת שירה גפן על ההשוואה לאביה ולאחיה, הקשר לבודהיזם ועל הילדה שבה, שמזכירה לה ליהנות מרגשות

    לפני כמה שנים הדג של לב, בנם של שירה גפן ואתגר קרת, מת. "זה היה המפגש הראשון שלו עם אובדן האינסטינקט הראשוני שלי בתור אמא היה להשכיח את זה ממנו ולהגיד 'לא נורא, נקנה לך עוד דג, הכול בסדר'", מספרת גפן.

     

    "אבל הבנתי שצריך לתת לו את המקום הזה שבו הוא יכול להתעצב עד הסוף כי אני מאמינה שברגע שאתה נותן לעצמך או לילד שלך להיות עצוב כמו שצריך - הוא יידע להיות שמח כמו שצריך".

     

    שתי חברות לרגש - דמעת השמחה ודמעת העצב (איורים: עינת צרפתי) (איורים: עינת צרפתי)
    שתי חברות לרגש - דמעת השמחה ודמעת העצב(איורים: עינת צרפתי)

    ההכרה בחשיבותו של הרגש וביטויו עומדת בבסיס יצירתה של שירה גפן לילדים. פחד, בדידות, עצבות וכמיהה שזורים בספריה ומבליטים אותה כיוצרת ייחודית בנוף המקומי.

     

    אנו נפגשים לכבוד צאת ספרה החדש, השישי במספר, "אגם הדמעות", שאיירה עינת צרפתי. העלילה מתארת את סיפורן של שתי דמעות: דמעה של עצב ודמעה של שמחה, ובכך מעודדת דיבור על רגשות והתפתחות ומבוגרים.

     

    במהלך המפגש מרבה גפן לדבר על בנה. "אני כל הזמן מתייחסת לבן שלי אבל אני בעצם בורחת מלדבר על עצמי", היא אומרת בכנות האופיינית לה שניכרת גם ביצירתה.

     

    "כל מה שאני כותבת - נכתב על עצמי. אני מאוד רגשנית ובוכה כל שנייה, ואני בעצם אומרת לעצמי: זה בסדר להיות עצובה, וזה בסדר לבכות מאושר, מותר, וזה בסדר להשתהות. אני חושבת שאיבדנו את זה. אי אפשר להשתהות, חייבים לרוץ לפרויקט הבא. אצל ילדים - בגלל הגירויים הרבים - חשים את זה בעוצמה גדולה. ההשתהות יכולה להיות בהייה, הטלת ספק, ללכת לאיבוד - אלו דברים חשובים מאוד. מגיעים דרכם למה שלא מגיעים בשום עשייה אחרת. החוסר מעש הזה הוא מבורך בעיניי".

     

    ובכל זאת, גפן עסוקה כל הזמן. היא יוצרת לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון וכותבת ספרי ילדים. בימים אלו היא כותבת תסריט לפיצ'ר, עובדת על ספר ילדים חדש יחד עם אתגר קרת, במקביל לכתיבת סדרת טלוויזיה לערוץ ARTE. ועדיין, מה שהכי מרגש אותה הם ספרים לילדים. "תמיד יש את השאלה של איך יקבלו את הספר, כי אמנם יש לי ילד אבל אין לי כיתה שאני יכולה לנסות עליה את הסיפורים".

     

    זה לא מפחיד?

     

    "לא. ברגע שאני מרגישה שהלב של הספר זה הלב שלי, אז מי שלא אוהב אותו - זה בסדר. אני לא מאלה שצריכים שכל העולם יאהב אותם, ולא יכולה לפחד מדברים שאין לי שליטה עליהם. אני יכולה רק לקוות שיראו בזה מה שאני רואה ושזה יגרה את המחשבה של הילדים, שיעורר שיח".

     

    מפילה את החומות

    הספר החדש בהחלט עשוי להוביל לשיח בין הילדים למבוגרים. מדובר במשל פיוטי על דמעה שזולגת מעינו של ילד, חומקת ממחטה שתפקידה למחות את העצב, את הרגש, ויוצאת למסע אל אגם הדמעות. עם הגיעה לשם היא פוגשת דמעה נוספת שנוצרה מבכי של אושר, והשתיים מתאחדות.

     

    איך מרגישה דמעה? (איורים: עינת צרפתי) (איורים: עינת צרפתי)
    איך מרגישה דמעה?

     

    אם זיהיתם עקרונות בודהיסטים בסיפור - אתם צודקים. מזה עשור גפן עושה יוגה וקוראת על זן ובודהיזם. "קח למשל את התפיסה הבודהיסטית שאין גבולות, הכול אחד. זה נמצא בספר. גם הגישה שכאשר יש לך רגליים חזקות - כשיש עוגן - אתה יכול לעוף: הדמות של הדחליל בסיפור אומרת את זה לדמעה.

     

    "המסע שלה הוא מסע של שחרור, של הארה. זה מתקשר גם למצב בישראל. אנחנו כל הזמן מנסים לבנות חומות ולהפריד. אנו מבודדים את עצמנו מהעולם ואת עצמנו מהרגשות שלנו, וההפרדות האלו זה מה שמפריע לנו לגדול".

     

    ההתנגדות שלה לחומות והפרדות, הכנות כערך עליון ומתן דגש לרגש הובילו את גפן להיות במרכז שערורייה מתוקשרת במהלך מלחמת "צוק איתן" בקיץ האחרון, כשהביעה בפומבי, בעת הקרנת סרטה, חמלה לקורבנות בעזה. "לא עכשיו, אמרו לי", היא מספרת. "ההכלה של הכאב של האחר היא לא לגיטימית. במלחמה עדיף לא להביע רגש כי רגש מעורר ספק זה לא טוב למלחמות ולכן לא טוב לממשלה שנשתמש בו".

     

    מה מניע אותך לכתוב?

     

    "הכתיבה שלי מגיעה ממקומות רבים, כמו פאזל: זיכרון, חלום, מחשבה. כל סיפור הוא רעיון ארוך ומתמשך. את הספר הזה כתבתי לפני יותר מ-15 שנה. אהבתי את הרעיון אבל לא אהבתי את הכתיבה. במשך השנים הרעיון גדל אצלי בראש.

     

    "אולי הקונפליקט שלי מול החברה תרם לזה. אני תמיד מתעקשת על הרגש ומחפשת את הגרעין של הסיפור. במקרה הזה, היה לי סיפור על שתי דמעות, אבל בעקבות המקרה עם הדג - שנכנס גם לסיפור - הבנתי אותו יותר. זה המקום שבו אנו בעצם כותבים לעצמנו. סופרי ילדים לא צריכים שיהיו להם ילדים ולא צריכים אפילו לאהוב ילדים. כל עוד אתה מחובר למשהו בך".

     

    חיבור לילד הפנימי?

     

    "אני לא אוהבת את המונח להתחבר ולא אוהבת להגיד ילד פנימי. אני טוענת שהילדות זה הקרקע לכול. שמרתי על הילדה שלי, היא נמצאת איפשהו בתוכי, והיא תמיד שם. הכתיבה היא גשר אל עצמי, ואני חוקרת את עצמי דרכה".

     

    איך השמירה על הילדה הפנימית מסתדרת עם ההכרח להיות הורה בוגרת?

     

    "אני ילדותית מאוד ומתנהגת עם הילד שלי לפעמים כמו ילדה, למען האמת. אבל אני גם מתבגרת ולומדת מזה. הבן שלי מאוד שונה ממני וזה טוב בעיני, הוא נותן לי קונטרה, וזה חשוב. אני אוהבת ומעודדת את זה, את העצמאות שלו".

     

    אולי בשל כך הדמויות בספרים של גפן הן עצמאיות ונותנות קונטרה. ב"אגם הדמעות", הדמעה נסחפת אמנם על פני רצף של אירועים, אבל הכוח שלה הוא ביכולת לנוע, לצאת ממקום שלילי אל עבר החיובי. התנועה הזו היא לא רק החלטה טקסטואלית, אלא בעיקר באה לידי ביטוי באיורים הפיוטיים היפים של צרפתי.

     

    "חשוב לי שבספרים יהיה עולם שלם ומלא, ואני מדברת גם על האיור. עיקר העבודה שלי עם מאיירים היא למצוא את השפה, שהאיור לא יהיה קישוט אלא חלק בלתי נפרד מהספר, יעצים אותו וייתן עוד רבדים. במקרה הזה, על הסקיצה הראשונה שעינת הביאה לספר הבנתי שזה זה.

     

    "חיפשתי עבור הספר משהו אוורירי וקליל, שנותן מקום לחשוב ושלא ממלא את הדף ללא יכולת לנשום, אלא משהו פתוח כמו הדמעה שמתגלגלת ברוח - שקוף. אם הייתי לוקחת איור של דמעה אמתית זה היה מכביד ומוציא את הילד מהסיפור, והאיורים האלו לא פחות חשובים מהטקסט כי הם לוקחים את הילד אתם. הספר בעצם הרבה יותר מוצלח מהסיפור עצמו. הסיפור בלי האיורים האלה הרבה פחות טוב".

     

    מה מנחה אותך בעבודה על יצירה?

     

    "אני תמיד אומרת שהיד צריכה להיות על הדופק, לראות אם היצירה חיה או מתה. 'אגם הדמעות' היה מת; רעיון יפה אבל סיפור יבש, עד שהצלחתי להפיח בו חיים. צריך לראות לאורך כל הדרך איפה הלב של היצירה. בסרט זה יותר קשה כי מדובר בתהליך של שנים. בעריכה אפשר לאבד את הסרט".

     

    איך שומרים על הלב?

     

    "שואלים כל הזמן - האם זה עדיין קשור לגרעין ממנו הכול צמח? מצד שני, צריך להיות גמישים כי סרט למשל זה משהו משתנה וחשוב לא להתאהב ברעיונות שלך. כך או כך, אני יכולה לכתוב הכי יפה בעולם וזה לא יעזור אם אין לב".

     

    הטלת ספק, כפי שכבר אפשר להבין, היא עקרון מרכזי אצל גפן, ובשל כך היא טוענת ש"ילד לא צריך להבין - הוא צריך לחוות. החוויה יכולה להיות גם רק דרך האיורים. היא יותר חשובה מההבנה הרציונאלית".

     

    לכן העלילה בספרייך היא משנית?

     

    "עלילה נרטיבית זרה לי. אני חושבת שיש הבדל בין ראייה נשית לגברית, זה ההבדל בין נשים לגברים: לגברים יש ראיה אורכית ולנשים רוחבית - להכיל הרבה דברים בבת אחת. אותי יותר מעניין לבנות חווית מצב ולא רצף עלילה.

     

    סליחה, איפה מוצאים פה רגש? (איורים: עינת צרפתי) (איורים: עינת צרפתי)
    סליחה, איפה מוצאים פה רגש?

     

    אף פעם לא הרגשתי בתחרות ביני לבין אבי"

    אי אפשר לדבר על גברים מול נשים מבלי להזכיר את אביה - יהונתן גפן, ואחיה - אביב גפן. במשפחה משפיעה כל כך בתרבות הישראלית, סללה לעצמה גפן דרך ייחודית וזכתה להערכה רבה. אך האם אין קשיים בכך? "ברור שיש אבל די מהר פיתחתי את החסינות והדרך שלי", היא מבארת.

     

    "ההורים שלי קלטו כבר בילדותי שאני אחרת מהם, ועודדו אותי ללכת בדרכי; אני חייבת לשבח אותם על זה. הרבה הורים מכוונים נורא, ומפילים עצמם על הילדים. אף פעם לא הרגשתי תחרות ביני לבין אביב או אבי בשום צורה, שניהם גברים ואני אישה, וזה כבר עושה את ההבדל. אני לא יכולה לכתוב כמוהם והם לא יכולים לכתוב כמוני, וזה כבר מבדיל אותי".

     

    עם אביה אין לה שיח על הכתיבה לילדים ואף על פי שהיא מניחה שהושפעה ממנו, היא "קרובה מדי אליו ולכתיבה שלו כדי להרגיש את ההשפעה". רק במהלך כתיבת סדרה לילדים "איך שיר נולד", שבה שיחק יהונתן גפן את עצמו, גילתה מחדש את שיריו.

     

    "קראתי אותם לראשונה מאז שהייתי קטנה, כי אבא שלי לא הקריא לי אותם, והבנתי שאלו שירים על עצמו. 'הילדה הכי יפה בגן', למשל, זה שיר שהרבה חושבים שהוא עלי, ובגלל שזה מחמיא אני לא מגלה להם שלפי דעתי השיר הזה הוא עליו, ואני הייתי צינור בשבילו, התבנית, אבל הנפש שלו היא זו שבפנים.

     

    "הוא היה מאוד יפה ומוכשר וגם מאוד עצוב, והוא כתב דרכי זה אושר גדול מבחינתי כי זה מראה על אהבה גדולה כל כך אליי. הבנתי פתאום איך הוא מטפל בעצמו דרך השירים. הוא היה פגוע ודרך החיבור לילד הפגוע הוא ריפא משהו

    שדיבר לכל הילדים בישראל".

     

    השירים שלו לא נתפסים לרוב כשירים עצובים.

     

    "הרבה מזה בזכות הלחנים של יוני רכטר, אבל הנה הכישרון הענק שלו שיש ליחידי סגולה, כמו מרים ילן שטקליס שאני מעריצה - שלוקחים נושא מאוד עצוב ומצליחים לדבר אותו. זה כמו קסם. צריך גם לזכור שהתקווה ביצירות שלו חשובה מאוד. בכלל, תקווה היא קריטית".

     

    גם אצלך יש את התקווה הזאת. כמו הסיום האופטימי של האיחוד בין שתי הטיפות.

     

    "אני מחלקת עוגנים קטנים, תחנות קטנות שאפשר לנשום בהן".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שירה גפן. כשאתה נותן לילד להיות עצוב הוא לומד להיות שמח
    איורים: עינת צרפתי
    "אגם הדמעות"
    איורים: עינת צרפתי
    הטבות למנויים
    מומלצים