מלחמה וזיכרון

הפגישה הראשונה שלי עם הרמטכ"ל בני גנץ התקיימה באפריל 2013 במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. זו הייתה פגישה עתירת סמליות במקום הארור שהגרמנים הפכו לבית הקברות הגדול ביותר בתולדות האנושות.

מצד אחד המפקד העליון של צה"ל, הצבא של המדינה היהודית שקמה על הריסות יהדות אירופה; מצד שני אנוכי, שריד של אותו מחנה אימים שבו הושמדו קרוב למיליון ו־300 אלף יהודים. לגנץ היה ידע אישי על המקום שבו הוא נמצא. אמו המנוחה, מלכה־מגדה ז"ל, הייתה ניצולת שואה, ואביו המנוח חי והסתתר תחת כיבוש הגרמנים.

הרמטכ"ל בני גנץ ונח קליגר (צילום: אלי דסה)(צילום: קבוצת ידיעות אחרונות)

אינני אדם סנטימנטלי במיוחד. כך על כל פנים האמנתי עד לרגע שבו ניצבתי ליד הכניסה למחנה בירקנאו, הוא אושוויץ 2, וחזיתי בחיילי ובקציני צה"ל על דגליהם, שפתחו את מצעד החיים המסורתי הנערך זה 30 שנה ביום השואה ועובר בין המחנות אושוויץ 1 ואושוויץ 2. בראש התהלוכה הצה"לית צעד רב־אלוף בני גנץ במדי השרד שלו.

למראה הדמות האצילית של אותו מפקד חסון, יפה תואר וגבה קומה בראש פקודיו הגאים, חשתי לפתע גם גאווה וגם התרגשות. עמדתי שם כשדמעות זולגות מעיניי. דמעות של גיל, אושר וגאווה. כ־70 שנה אחרי שהגעתי לאותו מקום מקולל בשביל לסיים בו - לפי כוונת הגרמנים - את חיי הקצרים, חזיתי שם במצעד של חיילי המדינה היהודית החדשה.

עכשיו, זמן קצר לפני פרישתו מצה"ל, אנחנו נפגשים שוב. "נולדתי וגדלתי בכפר־אחים, מושב שנוסד על ידי ניצולי שואה, שכל 70 המשפחות שחיו בו שרדו את הגיהינום של הגרמנים, כך שספגתי את הנושא מגיל אפס. יום השואה היה היום החשוב והמיוחד ביותר בשנה עבור התושבים".

ואצלך?

"הזיכרון הכי חזק שלי חוץ מהבר־מצווה שלי זה ימי השואה. זה היה עצוב, סרטים שחורים ואנשים מבוגרים בוכים".