אומת הטיפים
כריסמס מגיע ואיתו גם מסורת חדשה: טיפים לחג עבור כל מי שעובד בבניין המגורים שלנו
אם יש דבר אחד שאני מתחרטת עליו פה בניו-יורק זה על המעבר לדירה השווה שלנו.
כשרק נחתנו בעיר שכרנו דירה זמנית ואומללה ביותר. מדובר היה בדירה ישנה, לא משופצת ועם נזילת מים מהתקרה. החימום עשה רעש לא נורמלי, הרצפה התקלפה, והדובדבן שבקצפת: היא הייתה בקומה רביעית. בלי מעלית.
דורמן? ברור שלא. אני די מופתעת שהייתה לנו תיבת דואר.
וכך, את כריסמס הראשון שלנו בעיר עברנו בדירה ההיא, תמימים ומאושרים, ובלתי מודעים לחלוטין לעניין הטיפים לכריסמס.
הו, מה הייתי נותנת בשביל לחזור לחורבה ההיא. כיום המצב הפוך לגמרי: הדירה שלנו מקסימה, נקיה, מתוחזקת. בניין יוקרתי עם ארבע מעליות, דורמנים מתחלפים, אב בית 24/7, קישוטים בחגים, מסיבת האלווין, חדר כושר, בריכה.... פשוט גן עדן ודיור ברמה שלא הכרנו בארץ.
עד שמגיע כריסמס.
כנראה שהייתי צריכה להתחיל לחשוד כשבמהלך החודש האחרון הדורמנים היו מחוייכים במיוחד, שאלו לשלומי. אפילו הדוור פתאום הנהן לעברי והכניס את המכתבים בעדינות, שלא יתקמטו, לתיבה. אב הבית פתאום הסכים להצעת-הקפה-מתוך-נימוס שלי וסיפר לי על המשפחה, הילדים, כמה יקר לשלוח אותם לקולג׳. ועדיין האסימון נפל אצלי ממש רק השבוע, כשפתחתי את הדלת ושם חיכה לי כרטיס ברכה לחג.
״חג שמח!״, אמרו האותיות המסולסלות בצבע זהב, ומיד מתחתן רשימה של כל העובדים בבניין, תפקידם והוותק שלהם בתפקיד זה. חלקם, כך הופתעתי לראות, נמצאים בבניין עוד לפני שנולדתי. ״פייייייי״, בקעה מפי קריאת התפעלות, ״אתה ידעת שאנתוני עובד פה מ-1980?״, שאלתי את בעלי, והוא נענע בראשו בעצב ואמר, ״זה לא טוב לנו״.
וכך, רק באותו הרגע ממש, נחשפתי לראשונה לתרבות הטיפים המטורפת, המוגזמת, הבלתי נגמרת של אמריקה.
אני אפילו לא מדברת על הצורך לתת טיפ לכל בעל מקצוע, במונית, במספרה, בסלון הציפורניים, בסופר. אני מדברת על טיפ כמתנה לחג, לדורמן, למורות, לדוור, לבייביסיטר, לנהגי ההסעות, לאיש הזבל, למנקה, לאב הבית ועוד ועוד. כל יום אני מגלה איש מקצוע חדש שעלי לשלם לו לחג על עבודה שהוא עושה כל השנה תמורת תשלום רגיל, הוגן, כמו כולנו.
אז ניגשתי לשכן-לענייני-אמריקאים שלי. מדובר באמריקאי מבוגר, מאוד נחמד, שתמיד מנסה לעזור או מביט בי ברחמים כשאני נאבקת עם תרבות אמריקאית ומנהגים זרים, או סתם מפילה שוב את הטלפון לפיר של האשפה. ״תגיד״, שאלתי אותו השבוע, ״מה הקטע עם הטיפים לחג? כמה נותנים? למי? תעזור לי פה״.
הוא חייך אליי כפי שמחייכים לחתלתול רטוב בגשם, הנהן קלות ואמר, ״זה באמת לא ביג דיל, פשוט נותנים לעובדים הוותיקים ביותר $100 פלוס $10 על כל עשור שהם בתפקיד, ולאלו שמתחתיהם נותנים $50 לכל אחד אלא אם הם תיקנו אצלכם בבית משהו בחודש האחרון ואז כדאי לתת להם קצת יותר, או אם נדמה לך שתיהיה לך סתימה בקרוב במקלחת, ולדורמנים נותנים $25 אלא אם יש איזה קשר אישי איתם אבל בכל מקרה כדאי לתת כדי שחבילות לא 'יעלמו'. ולדוור אפשר לתת $20 אם רוצים שהמכתבים יגיעו בזמן, ולאיש זבל זה ממש לא חובה אבל נהוג לתת נגיד 20$ לכל אחד ואולי מתנה קטנה לילדים. למציל בבריכה אני נותן רק $10 כי אני לא שוחה אף פעם אבל בכל זאת כדאי שאם פעם אטבע אני אדע שהוא יציל אותי. לבחור שיושב תמיד בחדר כושר ולא עושה כלום אני נותן $15 כי לפעמים אני שוכח שם את המגבת וכשאני חוזר לקחת אותה אני שמח לראות שהיא עוד שם. את יודעת, לא ביג דיל״.
בלעתי את רוקי בקושי. בחישוב זריז נראה כי החודש לא נוכל לצאת לאכול במסעדות. או לאכול, בכלל. אבל מצד שני, לא נעים לא לתת וגם לא הייתי רוצה להתמודד עם ההשלכות אח״כ... רק לדמיין את תרחישי האימה, את בעלי המסכן טובע באמבטיה בעוד המים עולים ועולים בשל סתימה בצנרת שלא תוקנה, בעוד המציל יושב מנגד ולא מסייע. אני מקבלת משלוח אוכל לצהריים מהמסעדה הסינית השכנה והדורמן מחליף לי את כל העוף בטופו ואת כל הקשיו בסלרי. הדוור מצידו פותח את תיבת הדואר שלי, ממלא אותה בקצפת דלת שומן וסוגר בחזרה. איש הזבל מסרב להחזיר לי את הטלפון שלי שנפל שוב לתוך פיר האשפה, או גרוע מכך – הוא מחזיר לי אותו רק לאחר שהחליף את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לתמונה של ארמדילו. כל כך הרבה דברים נוראיים יכולים לקרות לאדם שאינו מוכן לשלם את המחיר, כלומר את ה״טיפ״ לחג.
״את מוזמנת לבוא איתי מחר, אני מתכנן לעבור בין כולם ולחלק כסף״, השכן הוסיף.
״כן! ברור! אני שם!״, עניתי, אין סיכוי שאוכל לנקות כל כך הרבה קצפת מתא הדואר שלי.
״יופי, איש הזבל מגיע ב-5 בבוקר אז כדאי כבר להיות למטה לחכות לו עם...״.
בשלב זה הפסקתי להקשיב.
5 בבוקר?!
נראה לי שאני יכולה לחיות עם סלרי.
