שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בדקו את עצמכם: האם הפכתם להורים מרירים?
    אינספור המטלות האפורות, טונות של ביקורת מהסביבה והעובדה שנשבעתם לעצמכם שלא תהיו כמו ההורים שלכם, אבל אתם עומדים וצועקים את אותם משפטים נדושים - כולם מפתחים אצל כל הורה סביר את המרירות והציניות. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר איך נפתרים מהן - ומחזירים את ההנאה להורות

    ציניות היא כלבה. מרירות היא הבת המופרעת שלה, והיא כלבה בת כלבה. שתיהן מתעתעות בנפש המודרנית יפה יפה. תחילה הן מצחיקות וסקסיות, אבל בחלוף זמן, כשאתה מגלה שהן השתלטו על נשמתך, אתה מבין שאתה שרוף: אדם מריר ובלתי מאושר בעליל.

     

    ומכל הכנופיות שעל הפלנטה, מפלגת ההורים פגיעה במיוחד לפתח עמדה מרירה כלפי העולם. אמא ואבא יקרים, זה לא עומד להיות פוסט קל. גם אני נופל קורבן לא אחת לעמדה הארסית והמרירה, אבל פסיכולוגיה נועדה לחשוף לעיתים אמיתות מבאסות, ושיחנק הפוליטקלי קורקט.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

     

    הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

    רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור

    מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!

    בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם

    להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?

     

    שיהיה ברור - אני לא מתכוון לעמוד עכשיו ולזרוק רפש בהורים כמו שעושים בכתבות סטייל "הנה הבאג הפסיכולוגי שלכם, איזה לא בסדר אתם ואחת שתיים שלוש תפסנו אתכם". לכל מהלך נפשי שאדם נכנס אליו יש היגיון פסיכולוגי כלשהו. גם לבישת העמדה המרירה והצינית נכנסת ברובריקה הזו. ציניות ומרירות הן הגנות נפוצות בפני כאבי ההורות בעולם המודרני, הן הגנות יעילות בטווח הקצר כנגד עומס המטלות האינסופי שמוטח בהורים, וכנגד התחושה ש"שום דבר לא מצליח וזה מה יש".

     

    יותר מדי מטלות, יותר מדי ביקורת

    אז נתחיל בסיבות: למה הורים הופכים מרירים, בעצם? ראשית, כפי שהזכרנו, העומס. יותר מדי הורים מכירים את המצב הזה

    של כל כך הרבה מטלות, בכל כך הרבה תחומים, ובכל כך הרבה ערוצים חופפים ומקבילים. רובנו מגיעים להורות חדורי מוטיבציה וכוונות טובות, אבל חלקנו, כאשר הם נתקלים בשיטפון השחור הזה של חובות וטרדות, מרגישים שהם בעצם לכודים בתוך משחק מכור. אי אפשר באמת לנצח במשימת הריאליטי הזו. התוצאה: מרירות, ציניות כלפי חוץ, ודיכאון קל עד בינוני בפנים.

     

    שנית, יותר מדי ביקורת. הרבה יותר מדי. גם ביקורת אמיתית, גם מרומזת. כל כתבה שחושפת בעיית ילדים חדשה, כל פרסומת נעימת הליכות יעני ששואלת בתמימות עלק את ההורים "האם כבר דאגתם הבוקר לפיתוח מוטוריקת הנחיריים של ילדכם?" וכל הביקורות הישירות על דלות ההורות שלנו (שמושמעות לא אחת מפי הורים אחרים) - ובכן, כל מטחי הטענות הנ"ל יגרמו לבן האנוש להתכנס ולהתגונן, שכן חפץ חיים הוא. כפי שהזכרנו, ציניות ומרירות יכולות גם לשוות להורים ארשת מתוחכמת, וגם ליצור סביבם שכבת רעל אפקטיבית שתרחיק מהם את כל "דורשי שלומם".

     

    אבל יש עוד משהו שגורם להורים להיכנס לפוזיציה של קהלת הישן והטוב ולהרגיש ש"הבל הבלים הכל הבל". זוכרים איך הבטחנו לעצמנו בסתר לילה שנהיה יותר טובים מההורים שלנו, ואין מצב שנחזור על אותם משגים הרי גורל שעשו סבא וסבתא? ובכן, הימים חולפים, שנה עוברת אבל המנגינה... תשלימו לבד.

     

    אתה דומה להורים שלך יותר מכפי שהיית רוצה לדמיין, והרגע שבו יצאו מפי האישי ביטויים כגון "אנחנו קורעים את התחת שיהיה לכם אוכל ואתם לא יכולים לשמור אפילו על חדר מסודר???" (קרה, צולם ונרשם מפי לדיראון עולם. מודה) הוא רגע מטלטל. התחושה הזו של ספירלה מבאסת, שאתה חוזר כמו תוכי לנקודת ההתחלה ומפעיל את אותם דפוסים שמהם רצית להימנע עשויה להוביל אותך (לעתים, לא תמיד) לפתח עמדה מרירה ומיואשת.

     

    אז איך נפתרים מהמרירות?

    או.קיי, הבנו למה, אבל איך מתנהגים ונראים כל אותם הורים שמכת המרירות צילקה את נשמתם? יש כמה סימפטומים בולטים, שאני מוכן לפרט כל עוד לא תיקחו אותם כתורה מסיני ותתחילו לאבחן זה את זה תחת כל עץ רענן.

     

    הורים ציניים נוטים להרים ידיים ולאמץ עמדה גורפת של ויתור והשלמה עם שיגיונותיו של הילד ותקלותיו. במימד המילולי-תקשורתי, ידידינו המרירים נוטים להדוף כל הצעה לבדיקה עצמית ולכוון חזרה את חץ השיחה אל השואל, וברמה ההתנהגותית/טיפולית - הורים ציניים מציגים רתיעה מוחלטת מלנסות כל דבר חדש עם הילדים, כל דבר חדש בהתנהלות ההורית ואפילו הזוגית. במילים אחרות, נשארים בבונקר.

     

    וזה כל כך חבל ועצוב. המרירות והציניות מייצגות את הצד ההפוך של ההשתאות וההתלהבות - שני נכסים חיוניים בכל הורות טובה

    ובעצם בכל תפקוד בוגר טוב. דווקא משום כך צריך לצרוח - הורים ציניים לא זקוקים לעוד ביקורת אלא לחמלה. הקוצניות הזו כלפי חוץ, שכל כך קשה להכיל אותה, דווקא היא מבטאת זעקה חזקה לפידבק חם, לאישור, להכרה בכך שהם אנשים טובים ונורמטיבים, בעלי כוונות טובות ונורמטיביות.

     

    אז מה הפיתרון? אין פיתרון אינסטנט סטייל "חמשת הצעדים לחיסול מרירות בשיטה האורגנית". "הפיתרון" הוא להתבונן במראה, לבדוק בכנות עם עצמך האם אתה לוקה בוירוס, לקחת קפה או סיגריה של מחשבה ארוכים ולהחליט מדם ליבך שאתה לא הולך לשרוף את החיים שלך על מרירות. ההחלטה הפנימית הזו היא צעד קריטי.

     

    איך עושים את זה? שואלים, מתייעצים, משתפים את בן הזוג, מכינים את עצמנו למהמורות וכשלונות זמניים וספקנות גורפת מצד הסביבה (טוב, אחרי ככלות הכל אתה מיסדת איתם את התקשורת הצינית כנורמה) ומנסים, מנסים, מנסים בלי לחשוש מנפילות על התחת.

     

    כי בעצם הפיתרון הוא לזרוק לפח עמדה מנטלית קטלנית, ולהחליף אותה באחרת. גם אם זה נשמע תינוקי ומלאכותי, אני נשבע בזקנו של פרויד שהאלטרנטיבה פי מלאנת'לפים יותר גרועה.

     

    גיל ונטורה הוא פסיכולוג, סקרן בטירוף לגבי בני אדם אבל לא תמיד שולט בלשונו. הוא כותב ומעביר את הקורס "לחשוב כמו פסיכולוג - חשיבה פסיכולוגית שימושית ביומיום "





     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    מרירות. מגישים לכודים בתוך משחק מכור
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים