שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "איבנוב" בקאמרי: ליהנות מהדיכאון

    ההצגה "איבנוב" שעלתה בתיאטרון הקאמרי, היא גרסה עדכנית, מעניינת ורלוונטית למחזה מוקדם של אנטון צ'כוב. התרגום והעיבוד המוצלחים במיוחד, לצד בימוי ומשחק משכנע, הופכים אותה לשלאגר מבטיח

    חייו של ניקולאי איבנוב - בעל אחוזה משכיל ומודרני - קורסים. עסקיו על סף-פשיטת רגל, חובותיו עצומים. האישה היהודייה שהתאהב בה, שעבורו התנצרה ובגללו נודתה, לא רק שלא הביאה עמה את הממון שכנראה ייחל לו, אלא שכעת הוא איבד את תשוקתו אליה, והיא אף חולה אנושות. אך עיקר אומללותו אינה בכל אלה. איבנוב פשוט מדוכא. מדוכא ומשועמם ובז לעצמו ולחייו, שקוע באי-מעש, ברחמים עצמיים ובבוז עצמי. התאהבות לרגע בבת השכן (בתם הצעירה של בעלי האחוזה הסמוכה, להם הוא חייב כסף רב) לא מניבה בסופו של דבר את המענה לחייו הקורסים. "הפתרון" הוא בלתי נמנע.

     

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    (צילום: ליאור נורדמן)

     

    'איבנוב' בגרסת הקאמרי היא הצגה מוצלחת כמעט בכל היבט. קודם כל, ויותר מכל, בתרגום ובעיבוד של המחזה. אך לא פחות מכך בבימוי ובמשחק.

     

    המחזה הזה הוא מן המחזות המוקדמים של אנטון צ'כוב ונחשב לפחות מהוקצע, בהשוואה למחזות המאוחרים יותר והגדולים שלו כ"דוד וניה" ו"גן הדובדבנים". אך דומה שבמחזה הבתולי הזה תרגל צ'כוב את כל מה שיוכר מאוחר יותר כמאפייניו הסגנוניים.

     

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    (צילום: ליאור נורדמן)

    לשיטתו של הבמאי ארתור קוגן, שיחד עם איתי טיראן תרגם ועיבד את 'איבנוב', המחזה הזה רלבנטי לגמרי לימינו ("יש לי חברים כאלה שמסתובבים עם דיכאון מתמשך"). מבחינתו זה מחזה "שכאילו נכתב רק אתמול" ולכן הוא ושותפו בחרו בטקסט עכשווי לגמרי ובנוסח מנוקה מסממנים רוסיים ותקופתיים (לא נראה כאן סמבורים וכסאות גן רוסי). וגם הבימוי בהתאם: כאן ועכשיו לכל דבר, בשפה, בהתנהלות, בזירה העיצובית.

     

    הדיכאון של היום זה לא מה שהיה פעם

    "מה הסיפור של האיבנוב הזה?" תוהה הצופה בן-ימינו, "שייקח פרוזק או ציפרלקס ויעזוב אותנו במנוחה עם הנדנוד המלנכולי שלו". ביום חתונתו-מותו מילל איבנוב שנפשו מותשת וסדוקה, שהוא חסר אמונה וחסר אהבה וחסר תקווה. אבל קשה לומר שאנחנו מתרשמים. היום דיכאון שכזה שכיח לגמרי, בנאלי. בודאי לא משהו שבמבט מבחוץ יצדיק התאבדות כה דרמטית.

     

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    (צילום: ליאור נורדמן)

    יתכן שברוסיה של המאה ה-19 המלנכוליה - ממותרות הבורגנות העשירה והעצלה - נתפסה ככשל מוסרי. אך היום היא נתפסת כמצב נפשי לגיטימי, שהמענה לו הוא על שפת הפסיכולוג או מינון כלשהו של פרוזק. מבחינה זאת, הדרמה האנושית לא רלבנטית, כמעט בלתי מובנית.

     

    מצד שני, ההתעסקות האובססיבית של איבנוב ביגונו-שלו ובאומללותו - נורא מוכרים. יש משהו ממשי ועדכני באיש הזה שלוקח את עצמו כל-כך ברצינות, שיגונו הוא מרכז היקום בעיניו, שרחמיו העצמיים גואים ("אין לי כוח לסבול את הלעג שלי כלפי עצמי").

     

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    (צילום: ליאור נורדמן)

    אני מניח שההצלחה העצומה שהמחזה זכה לה בסנט פטרסבורג ב-1889 נבעה מאיזו הזדהות לא-מודעת של הקהל הבורגני הרוסי עם המלנכוליה הקיומית של איבנוב. אך היום - כשהדיכאון נפוץ בערך כמו שפעת, וגלולות ציפרלקס כמו אקמול - ההתייחסות ל"בעיות הקיומיות" של איבנוב תהיה פחות סלחנית. הן בוודאי לא יתפסו כמצדיקות ירייה ברקתו. מאוויי המוות שלו נראים כמעט כסוג של פינוק.

     

    אך דומני שגם צ'כוב ראה בכך פינוק, וזה המסד לביקורתיות שלו. צ'כוב לא מכבד את יגונו הקיומי של איבנוב. ולא בכדי הוא מכנה את המחזה שלו "קומדיה". רוצה לומר: אני, צ'כוב, לא מתייחס ברצינות, שלא לומר בכבוד, לדיכאון של איבנוב או להתאבדותו ("אני יושב פה בשקט, מחכה לרגע שאתפגר. זאת האג'נדה שלי").

     

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    (צילום: ליאור נורדמן)

    ואכן, אנחנו צוחקים כשאיבנוב מכוון האקדח לראשו, בניסיון הנפל הראשון שלו להתאבד, ואנחנו לא ממש נדהמים במהלך ההתאבדות השני. זו הרי "קומדיה". ועל-אף שאנחנו מבינים שה"קומדיה" כאן משמעותה אירונית, אנחנו גם לא בטוחים שחזינו במלודרמה.

     

    להיות בדיכאון מהדיכאון

    איבנוב רואה בתוגתו הקיומית הצדקה לעוולות שהוא גורם לאשתו האומללה. הוא אמנם הוגן מספיק כדי להכיר בהן (את הדיכאון שלו הוא מכנה "הדיכאון האגואיסטי שלי") והוא לגמרי מודע לעצמו, אפילו אירוני כלפי עצמו ("המלנכוליה, התוגה, כמה אפשר?! כמה אני יכול לקחת את עצמי ברצינות?! זה לא מקובל עלי!"). ואף-על-פי-כן הוא מוצא הצדקה לכאורה לעוולות הללו בעצם אומללותו שלו.

     

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    (צילום: ליאור נורדמן)

    כל זה נשמע לצופה בן-ימינו מוכר לגמרי: ההתעסקות הזו, הבלתי-פוסקת ב"עצמי", ב"אני"; ההתעסקות המתפנקת ב"אומללות"; התביעה הילדותית ל"אושר" כאן ועכשיו - כל אלה תופעות כל-כך עכשוויות, עדכניות לגמרי למאה ה-21. וכך גם חוסר היכולת של איבנוב לאזור כוח ולהניע את חייו אל מעבר ליללותיו המילוליות.

     

    גם הטיפול - החוזר ונשנה אצל צ'כוב - בנושא ה'שעמום' יש בו ממד עדכני לגמרי. ה'שעמום' של הבורגנות הרוסית של שלהי המאה ה-19, היא מונח חליפי לחוסר מעש ולהיעדר נכונות של ממש לפעול לשינוי החברה הרוסית המעוותת ועתירת העוולות. בעולם המושגים של המאה ה-21 ל'שעמום' הזה יש ממד נוסף, שבדומה ל'דיכאון' גם הוא מתבסס על איזו הנחה מפונקת כאילו העולם קיים כדי לשעשע אותנו ולספק את מאוויי ה'אני' וצרכיו (ושוב, איבנוב המודע-לעצמו מכיר גם בכך: "... כאילו אני עושה טובה ליקום שאני חי").

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    (צילום: ליאור נורדמן)

    כבמאי ארתור קוגן הוכיח שוב, כי הפריחה שהוא זוכה לה בשנים האחרונות (שתי הצגות ריצ'רד בקאמרי, פרס הבמאי הטוב, מינוי למנהל האמנותי של ביה"ס לאמנויות הבמה "בית צבי") מוצדקת לגמרי. ההצגה שביים קולחת, אמינה, מצחיקה במידה, טרגית במידה, מעניינת ומהנה.

     

    לזכותו של איתי טיראן, שמשחק באמינות ראויה את הגיבור איבנוב, יאמר שהוא נעדר הפעם

     לחלוטין שטיקים של כוכב. הוא לגמרי חלק מהאנסמבל ולא בולט יותר מלמשל יואב לוי המצויין בתפקיד מישה מנהל האחוזה; או גדי יגיל המשעשע.

     

    שלושת הקומדיינטיות של הקאמרי: אסנת בן יהודה (בתפקיד מרפושה העשירה הפתייה), עירית קפלן (בעלת האחוזה הקמצנית) ותחיה דנון (אבדוטיה הזקנה הצינית) - מעולות, ובמידה רבה הן, ובצידן גיל וינברג (דודקין הטפיל העלוב) - נושאים על גבם את מרכיב ה"קומדיה" של ההצגה.

     

    דודו ניב (לבדייב, אביה של סשה) מפגין באופן מרשים ביותר דמות מורכבת, אנושית ומכובדת ובו-בזמן עלובת נפש. הלנה ירלובה (בתפקיד שרה הגוססת) מרהיבה ומעוררת כבוד, ואורי רביץ (בתפקיד ד"ר לבוב הצדקן והמתחסד) משכנע בפוזה המוסרנית.

     

    קיצורו של דבר - מחזה מעודכן, תרגום ועיבוד מלהיבים, משחק משכנע, מופע מהנה. ברכות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ליאור נורדמן
    איבנוב. מוצלחת
    צילום: ליאור נורדמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים