גנץ בחר באחריות. מה המילה האהובה עליכם?

מייחלים לשלום, חווים שבר, נוהגים באחריות, מסיימים את המשימה - וחס וחלילה לא גומרים אותה. לקראת יום הלשון העברית, שיחול ביום שני הקרוב, התפנו סופרים, משוררים, אנשי תקשורת וגם הרמטכ"ל לחשוב על המילה העברית האהובה עליהם ביותר. יש מי שנזכר בילדות, אחרים בחרו במילה עקב הצליל שלה, וכמה פירקו אותה לגורמים.

ואם לא עשיתם זאת עד כה, גם אתם - ממש כמו בני גנץ, ירון לונדון וליהיא לפיד - יכולים לבחור את המילה מספר 1 שלכם. בחרו בה בעמוד הפייסבוק של ynet ובאתר האקדמיה ללשון. הצביעו למילה גם בסקר המצורף, והסבירו את בחירתכם במערכת התגובות (הטוקבקים).

המחזאי יהושע סובול: שלום

יהושע סובול. "המילה הראשונה בכיתה"(צילום: אביגיל עוזי)

הרמטכ"ל בני גנץ: אחריות

"בחרתי במילה אחריות מפני שאני מוצא אותה מתאימה במיוחד. היא עומדת מול עיני צה"ל ומולנו - המפקדים העומדים בראשו, שליחיהם של תושבי המדינה - ומחייבת אותנו בעמידה במשימה ובדאגה ללוחמים המשרתים תחת פיקודנו. היא מגלמת בתוכה את "רוח צה"ל" - הקוד הערכי שעל פיו אנו מחנכים את חיילינו ולפיו אנו פועלים.

רא"ל בני גנץ. "מילה שמגלמת בתוכה את רוח צה"ל"(צילום: עמית שעל, כלכליסט)

"באחריות מקופלים אח - כל לוחם ומפקד - אח לנשק, ידיד לחיים; אחר - השירות המשותף עם השונה והמחויבות להיות הצבא של כולם; "אחרַי" - הקריאה הנשמעת בפי כל מפקד בשדה הקרב, בעודו מוביל את פקודיו אל הניצחון, בנחישות ובדבקות חסרת פשרות במשימה; אחריו = הידיעה שחיילינו צועדים אחריו - המפקד הראוי לכך, שבידיו מסרה כל אם בישראל את גורל בנה ובתה, והיא מבטאת שלמות, כוליות - הן האחריות, והן המחויבות למשימה ולאנשים, צריכים להיעשות במסירות. כמו האחריות מא' ועד ת".

המשורר מירון ח' איזקסון: שבר 

"לכאורה, זאת מילה 'עצובה, אשר שולחת אותנו לפיצוח, התפרקות וכאב. אולם הדבר השבור הזה מורכב הרבה יותר. יש במילה הכאב והמידיות של שבר ברגל או ביד בגיל הנערות, כולל המכתמים הנכתבים על הגבס. אבל יש בה גם הפתרון: "החלום ושברו". יש כאן המשבר הקשה, אך גם המשבר היפה מכולם: יולדת היושבת על המשבר. אנו כוללים באותה מילה את הניפוץ ואת שבירת מטה הלחם, אבל גם את יוסף המשביר לחם למצרים. המילה הזאת שוברת את השלמים בחיינו ומלמדת אותנו שכולנו עשויים חלקיקים, פחותים מאותו אחד שלם, במתמטיקה ובטבע.

מירון ח' איזקסון. "שובר את השלם"(צילום: דינה גונה)

"כמו השבר המתמטי גם אנו יכולים להיות 'אמיתיים' או 'מדומים', 'מורכבים' או 'פשוטים'. השברים שולחים אותנו כמובן גם לתקיעת השופר של ראש השנה וגם לטיפות המים היורדות עלינו במרוכז ובעוצמה בשבר ענן. אני נמשך למילה זאת שאין בה הכרעה סופית בדבר גורלה, ובאותה עת אי אפשר בלעדיה, לא לבנות ולא להרוס, לא להחסיר ולא לספק. משברי חיינו לא שוכחים אף פעם את הכמיהה לפתרון, וכל שלֵם נושא עִמו את שבריו הקבועים". 

הצלמת והעיתונאית ליהיא לפיד: מדבר 

"גדלתי במדבר, בערד. הייתי ילדה צרובת שמש, בעידן שבו טרם שמעו על קרם ההגנה. רק גדר של אבני צור הפרידה בין הבית שלנו ובין הוואדי. הוואדי שאחריו לא היה כלום, רק עוד ועוד מדבר, עד אין סוף. אבל הכלום הזה, עבורי, היה עולם ומלואו. מן הכלום הזה הגיח חומי, הכלב הפצוע, שאחר כך גדל איתנו. מהוואדי הגיעו צלצולי פעמונים של עדר עזים שעבר, ולעתים יללת תן. הגיעו רוחות קרות בחורף, וחמות ויבשות בקיץ. שם יכולתי להיות עם עצמי, ויכולנו גם כל הילדים לצאת לשחק.  

ליהיא לפיד. "מרגישה בתוך חיבוק"(צילום: אבי ולדמן)

"עבור אנשים המדבר הוא שם נרדף לשממה, אך עבורי המדבר שוקק חיים. הוא גן ילדותי צרוב השמש, רצוף אבני צור חדות וזיכרונות רכים. מספיקה לי נשימה אחת מהאוויר היבש הזה, ואני מרגישה בתוך חיבוק. חיבוק של רוח המדבר. ואז שקט לי בתוכי".

הסופרת גיל הראבן: המהום

"רבות הן המילים המשמחות, אך תצלילים (אונומטופיאות) מעוררים בי שמחה מיוחדת: שמחה ילדית, כזו שדגדוג גורם. בלי תמיכה של מחקר פסיכולוגי, אני מאמינה כי אדם מדוכדך שיאמר חמש פעמים ברצף את המילה 'בקבוק' - דכדוכו ימעט. 'רשרוש', 'פצפוץ', 'גרגור' ו'טפטוף' הן תרופות יעילות למי שמחשבותיו אחוזות בתיאוריות מופשטות מדי, ושנפשו הרחיקה יותר מדי מגופו. את המילים האלה פשוט אי אפשר להשמיע בארשת פנים אינטלקטואלית.  

גיל הראבן. "קירבה אל המוחשי"(צילום: אוריה תדמור)

"האם הבקבוק באמת אומר "בק-בק-בק"? האם עלים יבשים אכן רוחשים "רש-רש-רש" תחת רגלינו? ספק אם כך, ובכל זאת מילים כמו "בקבוק" ו"רשרוש" מקרבות אותנו אל המוחשי, והקרבה מדגדגת. המילה המהום חביבה עליי מאוד, הן משום החמימות של המ"ם המוכפלת (מ"ם היא אות חמה), והן משום התכונות שאני רואה במהמהם. המהמהם מבקש להפנות דברים אל זולתו, אך מהסס, חושש, אולי מתבייש, ובסופו של דבר ספק פונה לזולת ספק משאיר את הדברים לעצמו. פו הדב מהמהם. רשעים גדולים ויהירים אינם מהמהמים אף פעם. לא בדמיוני". 

איש התקשורת ירון לונדון: המיה

"אני אוהב מילים של קולות ובעיקר אונומטופיאות (מילים שצליליהן מביעים את תוכנן) שהן כתמונות המלוות בפסקול. אמרת 'שקשוק' וראית בעיני רוחך רכבת, אמרת 'פכפוך' וראית פלג, אמרת 'זמזום' וראית חרק במעופו, אמרת 'לחש' וראית מכשף, אמרת 'אוושה' וראית עלווה נעה ברוח, אמרת 'רשרוש' וראית נייר מעוך או לב פגוע, אמרת 'משק' וראית נשר ממריא מקנו שבראש המצוק, אמרת 'קשקוש' וראית פוליטיקאי.  

ירון לונדון. "אמרת 'פכפוך' וראית פלג"

"איני יודע אם המילה 'המיה' היא אונומטופיאה, אבל כך היא נשמעת לי ואותה אני אוהב במיוחד. זו מילה עדינה שתוכנה מנוגד להמולה ומהומה, לשאון ולסאון, לרעש ולצרימה. היא יכולה לבטא צליל רקע מתמשך ("הרחוב הומה") אבל גם ערגה ("המיית הלב") ובתפקיד הזה אני משתמש בה די הרבה. יש עוד קבוצת מילים החביבות עליי, מילים ארוכות מאוד ויחידאיות כמו המילה אחשדרפנים, נציביהם של מלכי פרס, מילה המופיעה במגילת אסתר. כמדומני שהמילה הארוכה ביותר שאפשר ליצר בעברית היא "ולכשאחשדרפניהם" (וכאשר האחשדרפנים שלהם). יש לכבד שיאים".

הסופרת נעה ידלין: "לגמור"  

"יש הרבה מילים עבריות שאני אוהבת: חטא וכזב, כפיפה וגרגרנות, בהילות, חריפות, ריבוא וטעם, אבל מתחשק לי לכתוב על מילה פשוטה מכל אלה, אלגנטית הרבה פחות: לגמור. כן, כן, לגמור, במובנה הכי פשוט: להביא דבר מה לידי השלמה. זה הכל. לא אהבתי את המילה הזאת פעם, לא באופן מיוחד, אבל אני אוהבת אותה היום: אני אוהבת אותה כפי שאוהבים מוכה גורל, חף מפשע שנושל מכל הזכויות. כי במילה "לגמור" אי אפשר להשתמש עוד. אך היא חס וחלילה נאמרת או אך מטים את השורש רחמנא ליצלן, והנה הופכים כולם לעדר מחוצ'קן של בני שלוש עשרה, שמסמיקים בשיעור חינוך מיני מול השקופיות.

נעה ידלין. "לא אוהבת את המילה לסיים"(צילום: יולי גורודינסקי)

"לגמור את הסלט? השם ירחם! שהרי לגמור זה גם, נו, כאילו... כך באה אל העולם האינפלציה

 בת מאות האחוזים בשימוש ב"לסיים" הטרחני, הצדקני, הטהרני, האידיוטי. תהליך אפשר לסיים, מילא. אבל פולקע? ביום חגיגי זה, אני בוחרת להדליק משואה זו לזכרה המושמץ של 'לגמור', לזכרה ולזכר כל המלים הפשוטות, היפות, שפינו את מקומן לטובתם של תחליפים סינתטיים, שרק מתחזים למלים גבוהות. תהי נשמתה צרורה בצרור המילים החיות, וזהו. אני גמרתי".