שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טכנולוגיות שעברו מן העולם
    טלפון חוגה, מצלמת פולארויד וקלטת שמע: ההיסטוריה מלאה בפיתוחים טכנולוגיים שהצליחו אך הפכו ללא רלוונטיים עם השנים. יצאנו למסע נוסטלגי אל תקופה שבה לעיפרון וקסטה היה שימוש משותף

    זוכרים את התקופה שבה היינו צריכים לחייג מספרי טלפון על ידי סיבוב החוגה? או כשהיה צריך לפתח את התמונות כדי לראות אותן? צללנו לעמקי הנוסטלגיה אל הטכנולוגיות הישנות שנעלמו מן העולם.

     

    עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

     

    טלפון חוגה

    מועד יציאה לגמלאות: סוף שנות השמונים עד תחילת התשעים, לאחר כחצי מאה של חיים פעילים. מי שנולד בשנות התשעים והלאה, סביר להניח שמעולם לא ראה, או לפחות לא השתמש, בטלפון חוגה - ולכן, במובן המילולי של הפועל, מעולם לא באמת -חייג- מספר בטלפון.

     

     

     (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)

    לפני שנות התשעים, או לכל המוקדם אמצע שנות השמונים, חיוג בעזרת לחצני ספרות היה נדיר; במקום זאת הכנסנו אצבע לחור המתאים וסובבנו את החוגה כדי שהטלפון, בעת שובה של החוגה אל מקומה בעזרת קפיץ, ישלח סדרה של פעימות חשמליות - אחת עבור המספר אחת, שתיים למספר שתיים עד עשר פעימות עבור אפס - אל מרכזיה אוטומטית שחיברה אותנו לקו המתאים.

     

    טלפון הפעימות וחיוג החוגה הומצאו בצורתם הבסיסית עוד בסוף המאה ה-19, אבל זה לקח עוד כמה עשרות שנים עד שהמרכזיה האוטומטית החליפה את המרכזנים האנושיים שהיו אחראים לחיבור המתקשר לקו המבוקש בעידן המוקדם של הטלפון. במקום לבקש מספרים אנשים התחילו לחייג אותם.

     

     (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)

     

    ההמצאה שהביאה לפרישת החוגה, חיוג טונים, הופיעה בצורה פרימטיבית עוד בשנות הארבעים של המאה שעברה, אבל היכולת של המרכזיה לזהות את הטונים הללו, שבהם גובה הצליל הוא זה שמייצג את זהות הספרה הנדרשת, נותרה לקויה עד להופעת המרכזיות האלקטרוניות בשנות השישים. חיוג הטונים וטלפון הלחצנים שהגיע עימו החלו עתה לתפוס תאוצה, ראשית במשרדים ואז, בתחילת שנות השמונים, בבתים פרטיים, עד להחלפה כמעט מוחלטת של חיוג הפעימות האיטי והמסורבל יותר.

     

    עוד טכנולוגיות נכחדות מהתחום: מזכירות אלקטרוניות.

     

    צג חד-צבע 

    מועד יציאה לגמלאות: סוף שנות השמונים עבור שימושים ביתיים, לאחר קצת יותר מעשור של חיים פעילים, אבל חי חיים ארוכים הרבה יותר בכספומטים וקופות רושמות.

     

    חלק מהמחשבים הביתיים הראשונים, בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, פשוט התחברו לטלוויזיה, שכבר נטתה להיות צבעונית באותם ימים. אבל מחשבים אחרים, בעיקר אלה שנחשבו "רציניים" יותר, כמו המחשבים של אפל ושל IBM שבסופו של דבר הפכו לאבותיו של המחשב הביתי המודרני, הגיעו עם מסך מונוכרומטי, חד-צבעי, בצד או בנוי ישירות לתוך המחשב.

     

     (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)

     

    המסך המונוכרומטי היה חד יותר ממסכי הצבע, בגלל שטכנולוגיית שפופרת הקרן הקתודית עליה התבססו צגים לפני הופעת ה-LCD ושאר טכנולוגיות המסך השטוח דרשה שלוש נקודות פלורסנטיות שונות - של חומר ירוק, אדום וכחול - ליצירת כל פיקסל צבעוני. מסך מונוכרומטי, מצד שני, דרש רק נקודה פלורסנטית אחת, ממורכזת ומלאה יותר, ליצירת כל פיקסל - שהיה ירוק (בדרך כלל), כתום (לפעמים) או לבן (לעיתים רחוקות), בהתאם לחומר בו השתמשו בבניית המסך.

     

    חדות התמונה של המסך חד הצבע הפכה אותו מתאים יותר לשימושים המקצועיים והעסקיים להם יועדו - על ידי יוצריהם גם אם לא תמיד משתמשיהם - מחשבים כמו האפל II וה-IBM XT. בתצוגת טקסט, טבלאות וגרפים הצגים המונוכרומטיים הצטיינו, בגרפיקה עשירה קצת פחות - אבל זה לא מה שמנע ממשחקים להפוך לסוג הפופולרי ביותר של ישומים גם עליהם.

     

    כאשר מסכים צבעוניים ברזולוציות גבוהות יותר הפכו לסטנדרט בשוק לקראת סוף שנות השמונים, לצד התקדמות מתאימה בכרטיסי המסך ובזכרון התצוגה, נעלמו הצגים חדי הצבע מבתים, אבל שרדו עוד שנים רבות בסביבות עסקיות, כמו בקופות ממוחשבות, שם הם הוחלפו רק לאחרונה על ידי המסך השטוח.

     

    צג המונו אולי כמעט ונעלם מהשטח, אבל התצוגה המונוכרומטית, בעיקר הירוקה, ונטיית החומר הפלורסנטי שלה להותיר תמונה שיורית גם לאחר כיבויו עקב זמן הדעיכה הארוך שלו, הפכה לפריט אסתטי מייצג של יצירות מדע בדיוני רבות.

     

     

    עוד טכנולוגיות נכחדות מהתחום: מסכים שולחניים בגדלים של פחות מ-20 אינץ'. מי זוכר כמה התפעלנו מהמעבר מהתמקדות בחלון הצר של מסכי 14 או מקסימום 15 אינץ' לשטח הנדיב של מסכי 17 ו-19 אינץ' בתחילת שנות התשעים?

     

    מצלמת פיתוח מיידי 

    מועד יציאה לגמלאות: העשור הקודם, לאחר כשלושים וחמש שנות פעילות - אבל מוכנה לקמבק? מצלמות הפילם הפכו כולן לזן נדיר בעידן שבו הצילום לא רק הפך רובו לדיגיטלי, אלא שבמרבית המקרים כלל לא מבוצע בעזרת מצלמה יעודית אלא כפונקציה נוספת של סמרטפון או מכשיר נייד דומה.

     

    תת-מין אחד של מצלמת הפילם, שהיה פופולרי במיוחד בשנות השמונים, היה מצלמת הפיתוח המיידי, שנקראה לעיתים קרובות גם מצלמת פולארויד על שם החברה שרשמה את הפטנט המקורי לטכנולוגיה ויצרה את המצלמות המצליחות ביותר מסוג זה.

     

     (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)

     

    דגמים ראשונים ומסורבלים, בשנות השישים, דרשו מהצלם לבדוק שעוצמת התאורה המקומית מתאימה לפני תחילת תהליך הפיתוח האוטומטי, ולהפריד ידנית את הצילום מהנגטיב. בשנות השבעים המצלמות הללו הפכו הרבה יותר פופולריות כאשר נוחות ומהירות התהליך התקדמו בצעדים גדולים. בסוף שנות השבעים ובמהלך השמונים היה טבעי להיתקל במצלמות כאלה ברחוב ובוודאי באירועים: כמעט מייד לאחר הצילום הייתה התמונה מחליקה החוצה מהמצלמה, ולאחר ניעור של כמה שניות באוויר הפלא היה מוכן - תצלום מפותח עוד לפני שחיוך הצ'יז נמחק לגמרי מפניהם של המצולמים.

     

    מלבד סיפוק מיידי ויכולת לחלק תמונות מאירוע עוד במהלך התרחשותו, מצלמות פולארויד ובנות משפחתן מצאו לעצמן שלל נישות מקצועיות בהן המיידיות חשובה, ביניהן צילום תמונות דרכון ותיעוד של זירות תאונה ופשע.

     

     (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)
     

     

    המעבר לעולם דיגיטלי, שבו מיליון צילומים מתפרסמים ברשת על כל צילום שהופך לתמונה פיזית, לא הותיר הרבה מקום למצלמת הפיתוח המיידי. פולארויד עצמה הפסיקה לייצר פילם ב-2008, אבל יש חברות אחרות, כמו Fujifilm, שמאמינות שדווקא בעולם כזה ימצאו לא מעט אנשים שירצו לחזור עם הצילום שלהם אל עולם החפצים, ושמצלמות פיתוח מיידי יכולות להוות פתרון טוב בעבורם, מהיר ונגיש יותר מהדפסתן של תמונות דיגיטליות.

     

    עוד טכנולוגיות נכחדות מהתחום: מצלמות חד פעמיות

     

     

    קלטת שמע קומפקטית

    מועד יציאה לגמלאות: ויתרה על מקומה המרכזי במהלך שנות התשעים, ראשית לטובת הדיסק האופטי ואז לטובת התקני אחסון ניידים והזרמת מדיה מהאינטרנט, לאחר כשלושים שנות חיים פעילים

     

    הקלטת סאונד על סליל מגנטי קיימת עוד מסוף שנות העשרים של המאה שעברה, אבל בעיות של איכות ומחיר מנעו ממנה להפוך למוצר צרכנות פופולרי במשך כארבעה עשורים.

     

     

     (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)

     

    הרבה מהצעדים המוקדמים בתחום נעשו בגרמניה, ומהנדסים אמריקאיים שהיוו חלק מהכוחות שנשלחו לשם במלחמת העולם השניה הביאו את השכלולים הללו באיכות בחזרה לארצות הברית באמצע שנות הארבעים. אבל מחירם של אותם רשמקולים מוקדמים, שעם סליליהם הפתוחים למעשה נראו יותר כמו מקרן קולנוע קלאסי, הותיר אותם מחוץ לידיהם של רוב הצרכנים הפרטיים - והפטיפון נותר נגן האודיו הביתי הכמעט בלעדי, למרות החסך שלו ביכולת הקלטה.

     

    זה היה המצב עד לתחילת שנות השישים, אז מוזערה הטכנולוגיה, הסלילים נארזו בתוך קלטת ושפופרות הריק הוחלפו ברכיבים אלקטרוניים קטנים ואמינים יותר. מלחמת פורמטים בה השתתפו גם סוני והממציא והיזם ביל ליר (מקים יצרנית מטוסי המנהלים Lear Jet) הסתיימה בנצחונה של פיליפס וקלטת השמע הקומפקטית שלה, שהפכה לבסיס לקלטות המוכרות לנו.

     

     (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)

     

    רוב שנות השישים הקלטת הקומפקטית עדיין הייתה באיכות נמוכה מכדי להתחרות בפטיפון, ושימשה בעיקר להכתבות ולא למוזיקה, אבל שיפורים שלה במהלך החצי השני של העשור, כמו טכנולוגיית הפחתת הרעש של המהנדס האמריקאי ריי דולבי, הנקראת על שמו, עזרו לשפר משמעותית את איכות ההקלטה.

     

    התאוצה שתפסו קלטות השמע במהלך שנות השבעים זכתה לדחיפה גדולה נוספת ב-1979, כאשר רשמקולי כיס כמו הווקמן של סוני וחיקויים שלו הציגו לעולם את נגני המוזיקה הניידים הראשונים, ועזרו להפוך את האייטיז לעשור של הקלטת: ב-1983 עברו לראשונה מכירות הקלטת את אלו של התקליט - לקלטות היה בערך עשור מכאן והלאה להותיר את רישומן על העולם לפני שיגיע תורו של התקליטור.

     

     

    עוד טכנולוגיות אחסון נכחדות מהעשורים האחרונים: קלטות וידאו, דיסקטים

     

    מדפסת סיכות

    מועד יציאה לגמלאות: בכל הקשור לשימוש ביתי, הוחלפה במהלך שנות התשעים על ידי מדפסת הזרקת הדיו, לאחר כעשרים שנות חיים פעילים. היורש של מכונת הכתיבה, המכנית ואז האלקטרונית, היה מעבד התמלילים, ובשנות השמונים, לפני השתלטות אופיס על השוק, היו רבים כאלה. אבל הם לא היה עובדים בלי החלק הפיזי של המנגנון, שהתגלם באותן שנים בצורת מדפסת הסיכות.

     

     

    מדפסת הסיכות, שהומצאה בתחילת שנות השבעים, עבדה על עיקרון דומה לזה של מכונת הכתיבה - פטישים שמכים בנייר דרך פס ספוג דיו וכך מטביעים בו את הצורות המבוקשות. בניגוד למכונת כתיבה, שעבדה עם מספר ראשי פטיש מוגדר מראש, מדפסת הסיכות יכלה לעצב את הפטיש שלה לכל צורה אפשרית (במגבלות הרזולוציה שלה) בעזרת מטריצה של סיכות מתכת - 9 סיכות במדפסות מוקדמות, 24 במאוחרות יותר. זה אפשר למדפסות הסיכה להדפיס כל תו בגודל סטנדרטי ומאוחר יותר גם גרפיקה כללית שהוזנה לראש ההדפסה חלק אחר חלק, 9 עד 24 פיקסלים בכל פעם.

     

    מדפסות סיכה טרטרו באושר במשרדים ובתים במהלך האייטיז, אבל אז הוחלפו כמעט לחלוטין תוך מספר שנים על ידי מדפסות הדיו שהצטיינו ברזולוציות גבוהות יותר, פעולה שקטה והדפסת צבע איכותית. במשך תקופת מה כמעט ולא היה בית ללא מדפסת, אבל הנטיה לוותר כיום על נייר לטובת אחסון ממוחשב של מסמכים ותמונות גרמה למדפסת לאבד את מעמדה כחלק אינטגרלי מחדר העבודה הממוצע.

      

    עוד טכנולוגיות נכחדות מהתחום: נייר ההעתקה, תווינים (plotters)

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים