שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אל תגעו לי בשואה: מהסופ-נאצי ועד להיטלר הצמחוני

    האם יש מקום לספרי שואה במאה ה-21 המהללת את הפרובוקציה והשטחי, ומה מקומו של ההומור בזיכרון האישי והקולקטיבי? עמיחי שלו טוען שבשנים הקרובות נראה יותר ויותר טקסטים בנושא, גם כאלו חסרי טעם המנסים לעשות דווקא - ואולי הם אלו שיגרמו לנו להמשיך ולזכור את מה שחשוב

    אנו חיים בעידן מורכב, תזזיתי ועל פי רוב שטחי. המאה ה-21 הזו, ולמעשה עוד לפניה - הפוסט מודרניזם, טשטש את כל החציצות, הגבולות, ההיררכיות ואופני השיח. השואה הפכה להיות מוצר פופי במידת מה, לפחות לפי האופן בו היא משתקפת בתרבות הפופולרית.

     

    עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

     

    יחד עם החומרים "הרציניים", מלאי המשמעות והכובד, אנו נחשפים להתעסקויות תפלות, מציצניות ולעיתים תמוהות בכל הנוגע לתקופה האפלה, אם אלו התעסקויות קומפולסיביות ברגל החולה של יוזף גבלס, נסיון לפתור את הסוגייה הלא רלבנטית האם היטלר באמת היה צמחוני, או שנהג לאכול ציפורים ברוטב שום, ומה היו באמת תסכוליו המיניים של הימלר. בכלל, מה בשעבר היה קדוש, לא רק מבחינת משמעות, אפילו מבחינת הטרמינולוגיה, היום צף ושוצף על פני השיח.

     

    משנה אם היה צמחוני או אכל ציפורים? אדולך היטלר (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    משנה אם היה צמחוני או אכל ציפורים? אדולך היטלר(צילום: gettyimages)

     

    כמה פוליטיקאים ישראלים אולי ינסו להדיר את המילה "נאצי" מסוג מלאכותי של שיח, אבל המילה הזו כבר מזמן לא אומרת את אותו הדבר. הכל תרם לזה, החל מה"יודונאצים" של ישעיהו לייבוביץ', דרך ה"סופ-נאצי" ומיסטר פיט מאחד את חברות המים לכדי מולנד ב"סיינפלד", ועד סרטוני "היטלר מתעצבן", מצחיקים ככל שיהיו.

     

    כל התופעות האלו, טבעיות עד מאוד, אבל בהחלט מרוקנות במידה רבה את המשמעות המקורית. נאצי, במובן מה, הופך לפעמים להיות סוג של מחמאה. אדולף אייכמן הופך להיות דמות אנושית מורכבת באי אילו ספרים או סרטים דוקומנטריים, וגארי יורופסקי משגר מופעי אימים מטאפוריים, ומתעקש שמה שאנו מעוללים לחיות זה בדיוק אותו הדבר.

     

    בספרה מעורר המחשבה "הר הזיכרון יזכור במקומי" (יצא השנה בהוצאת רסלינג) טוענת ד"ר ליאת שטייר-לבני כי סך הכל הומור הוא דרך טבעית ובריאה עבור הדור השלישי, עוד מהיותו ילד המספר בדיחות שואה כדי להתמודד עם כל הכובד הניטח עליו מלמעלה, ועד למערכונים של החמישייה הקאמרית - וכל מי שטוען כי מדובר בסוג של חילול הקודש, מצד אחד אפשר להבין אותו.

     

    מצד שני, הוא טועה באופן חד משמעי - בלי ההומור היינו אובדים כסומים. מצד שלישי, זה לא באמת שיש משהו מהותי לעשות. זה העידן שלנו, זו התרבות שלנו, השפה היא דבר דינמי, ומילים שאנו לובשים מדי יום בתצורה כזו או אחרת, סופם להיכנס למכונת הכביסה הפואטית.

     

    "הר הזכרון יזכר במקומי" - מי יזכור את השואה שהיתה? ()
    "הר הזכרון יזכר במקומי" - מי יזכור את השואה שהיתה?

    בכל זאת, נוכח יום השואה הבינלאומי, שווה לשאול את השאלה האם לספרי השואה עדיין יש תפקיד חשוב? והאם בכלל אמור להיות להם תפקיד, בעידן בו הפכנו פחות רגישים וטעונים לגבי הזוועות ורובנו קצנו באתוס הממסדי ובאופן בו ניסו לשטוף את מוחנו, החל מטקסי יום השואה המייבשים של בתי הספר (מי צחק בצפירה? תעמוד בפינה חתיכת אפס מאופס מהלך על שתיים), דרך לימודי הבגרות ועד לנאום הקבוע של ראש הממשלה - יום השואה הבינלאומי הוא הזדמנות, מלאכותית ככל שתהיה, לנסות לבחון את השאלה הזו בצורה מעט רצינית.

     

    כמובן, חשוב לזכור, "ספרי שואה" זו הגדרה מעט חמקמקה, כי המושג "שואה" מכיל תחתיו כל כך הרבה זרועות תמנוניות, קטגוריות משנה וריקושטים היסטוריים, אבל עדיין אנו יודעים לזהות כזה כשאנו נתקלים בו.

     

    בחלוקה גסה ומסוייגת ניתן לקטגרם לסיפורי הקורבנות, שמה שמכונן אותם על פי רוב הוא, לאו דווקא אנרגיה ספרותית או אסתטית כלשהי, אלא צורך אקוטי בתיעוד.

     

    בנוסף, יש כמובן את ספרי ההיסטוריה הקשיחים שמתעסקים במלחמת העולם השנייה וגרורותיה הבלתי מתכלות, ופה ושם גם ביוגרפיות, ובקבוצה נוספת ניתן להכניס את ספרי הפרוזה והעיון, שוב, בהסתייגות - הגבול בין היסטוריה לעיון גם הוא לעיתים מאוד חמקמק.

     

    כמו כל דבר, מדובר בתעשייה. חלק ניכר מספרי השואה שיוצאים פה הם מיחזורים, לעיתים חסרי בושה, של ספרים שכבר קראנו בתצורה זו או אחרת יותר מדי פעמים. בנוסף, העובדה שרובם יוצאים בסמיכות (לקראת יום השואה הבינלאומי, וכמובן יום השואה שלנו) גורמת לכך להרגיש כמו שטאנץ מסחרי, כמו כוח אנרציה תרבותי, ובכך אנו לעיתים עלולים לפספס אי אילו ספרים שראויים לתשומת לב מדוקדקת יותר.

     

    בשנה האחרונה ניתן לציין את "ההיסטוריה של ההיסטוריה" של איידה האמר היגינס, רומן ביכורים מבריק, קודר ומעורר מחשבה על עולמה הנפשי והגיאוגרפי של מדריכת סיורים אמריקנית בברלין.

     

    "ההסטוריה של ההסטוריה" - רומן קודר ()
    "ההסטוריה של ההסטוריה" - רומן קודר

     

    כאמור, ספרה של ד"ר שטייר-לבני שבוחן את ייצוגי השואה בישראל, ואפשר לציין בהחלט את ההדפסה המחודשת של "בתוככי הרייך השלישי" מאת אלברט שפאר - מעין מירוק מצפון סמי ספרותי של האדריכל של היטלר. ספר שאפשר לבוז לו מצד אחד ומוצדק לבטלו בהינף יד, אם כי מנגד חודר בצורה לא שגרתית את ההווי המזוויע של הנאציזם.

     

    חשוב להבין, ספרי השואה לא הולכים להיעלם, ההיפך, ב-1992 נפתח ארכיון OSOBI ברוסיה המכיל כמות

    בלתי נדלית של חומרים שהוסבייטים איחסנו מכל המקומות אותם שיחררו. ולדימיר פוטין לא ממש נלהב שחוקרים יתחילו לחגוג על הארכיון הזה יותר מדי, אבל זה קורה, לאט אמנם, אבל בטוח.

     

    הספר שיצא אך לאחרונה בעברית, "רוצחות בשירות היטלר" מאת וונדי לוור (הוצאת "מטר"), מתבסס רבות על חומרים שנמצאו בארכיון הזה. יתרה מכך, אנשי יד ושם מעריכים כי התיעודים הזמינים בכל הנוגע לשואה הם רק 20 אחוז בערך, וה-80% הנותרים נמצאים בארכיון.

     

    זה יכול לשנות לגמרי המון דברים שחשבנו וידענו על השואה, ובמובן תעשיית הספרים, סביר להניח שכמעט כל גיחה של היסטוריון וחוקר שואה לארכיון (כשלפוטין יהיה מצב רוח טוב), תייצר ספר, תייצר עוד נקודת מבט, תייצר שיח מעמיק. הארכיון הזה הוא בעצם סוג של תקווה. בשטחיות של השיח ובכיבוס השיטתי של השפה אנו לא ממש יכולים להילחם. כל שנותר לנו הוא לחזק את הנתיב המקביל, העמוק, ולהמשיך להזין אותו, לפחות בכל הנוגע לספרים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים